אימורים

אימורים - הם כינוי של חז"ל לחלקי הבהמה הפנימיים של הקרבן, שאותם יש להקריב על המזבח החיצון.

עבודת האימורים

לאחר שחיטת הקרבן, זריקת דמו, שהם השלבים שבהם תלויה כפרת המתכפר, ברוב הקורבנות מועלים איברים מיוחדים הנקראים בלשון חז"ל 'אימורים' על גבי המזבח ונשרפים ("מוקטרים") באש שעל המערכה הגדולה, ושאר הבשר אוכלים.

חלקי האימורים

החֵלֶב המכסה את הקרב, נקרא גם 'פדר'	חֵלֶב הכסלים
כל החֵלֶב אשר על הקרב	יותרת הכבד
שתי הכליות וחֵלֶב העוטף אותם	האליה של הכבש (יש לחתוך מסוף הגב, מול העצה)

הפשט וניתוח

ערך מורחב – הפשט וניתוח

וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ

— ספר ויקרא, פרק א', פסוק ו'

ההפשט והניתוח כשרים גם אם נעשו על ידי זר, מצוה שיפשיטנה כולה ואחרי כן ינתח אותה ואמר והפשיט. חובת ההפשטה היא גם על הראש, בגמרא מוסבר שמכיון "והפשיט את העולה - ונתח", ישנה משמעות שיש לנתח רק את האיברים שמחוברים יחד בתהליך ההפשטה ולכן לראש שכבר הותז, ולכן נאמר שוב "את ראשו ואת פדרו".

בשונה מרוב הקרבנות שבהם הכהן לוקח את האימורים, (בנפרד משאר חלקי הקרבן שנאכלים על ידי הכהנים והבעלים (בהתאמה)) מעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת. הרי שבקרבן עוֹלָה כל בשר הקרבן עולֶה למזבח, ולשם כך יש צורך לפני כן להפשיט את עורו, לנתח את אבריו לחלקים, ולרחוץ את המעיים והרגליים.

קישורים חיצוניים

• אימורים באתר ויקימקדש של מכון המקדש