איימוס טפן אקרמן
 | |||||||
| איימוס טפן אקרמן | |||||||
| לידה | פורטסמות', ניו המפשייר, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | קרטרסוויל, ג'ורג'יה, ארצות הברית | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות אוק היל, קרטרסוויל, ג'ורג'יה, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
איימוס טפן אקרמן (באנגלית: Amos Tappan Akerman; ) היה פוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כתובע הכללי של ארצות הברית בממשלו של הנשיא יוליסס סימפסון גרנט בשנים 1870–1871.
כיליד ניו המפשייר, סיים אקרמן את לימודיו בדארטמות' קולג' ב-1842 ועבר לדרום ארצות הברית, שם התנהלה רוב הקריירה שלו. בתחילה הוא עבד כמנהל בית ספר בקרוליינה הצפונית וכמורה פרטי בג'ורג'יה. לאחר שהחל לגלות עניין במקצוע המשפטים, הוא החל את הכשרתו וב-1850 התקבל ללשכת עורכי הדין של ג'ורג'יה. בג'ורג'יה הוא פתח בשותפות משרד עורכי דין. הוא גם החזיק בבעלותו חווה ו-11 עבדים. עם פרוץ מלחמת האזרחים ב-1861 התגייס אקרמן לצבא הקונפדרציה, שם הוא הגיע לדרגת קולונל.
בתקופת השיקום שלאחר המלחמה הצטרף אקרמן למפלגה הרפובליקנית. הוא היה לעורך דין שהגן בכנות על זכויות האזרח של העבדים המשוחררים בג'ורג'יה. ב-1870 מינה אותו הנשיא גרנט כתובע הכללי של ארצות הברית. בתמיכתו של גרנט הוא ניהל במרץ את התביעות נגד אנשי הקו קלוקס קלאן בדרום על פי חוקי האכיפה. אקרמן קיבל את סיועו של פרקליט המדינה בנג'מין בריסטו במסגרת מחלקת המשפטים שהוקמה אז. הוא גם ניהל תיקי הענקת קרקעות חשובים שנגעו למסילות הברזל שהיו בתהליך התרחבות מהיר מערבה. אקרמן נתן ייעוץ בנוגע לחוק הראשון לרפורמה בשירות האזרחי הפדרלי שיושם על ידי הנשיא גרנט והקונגרס. בשל יושרתו כנגד ראשי ענף הרכבות, ובשל קנאותו לניהול התביעות נגד אנשי הקו קלוקס קלאן, הופעל על גרנט לחץ פוליטי להדיח את אקרמן מהקבינט. אף על פי שעזיבתו של אקרמן לוותה במחלוקת, הוא המשיך לתמוך בגרנט. הוא שב לג'ורג'יה, המשיך לעסוק בעריכת דין, ונותר אישיות אהודה במדינתו.
ראשית חייו
איימוס אקרמן נולד בפורטסמות' שבניו המפשייר, כתשיעי מבין 12 ילדיהם של בנג'מין אקרמן ושל אוליב (לבין מלון) אקרמן.[1] הוא התחנך בבית הספר התיכון אקדמיית פיליפס אקסטר ולמד בדארטמות' קולג', שם הוא סיים את לימודיו ב-1842 והיה חבר בפי בטא קפא.[2]
עם סיום לימודיו עבר אקרמן לדרום ארצות הברית, שם הוא סבר שהאקלים יתאים יותר למצב ריאותיו. עד מהרה הוא קיבל משרה של מנהל בית ספר לבנים במרפריסבורו שבקרוליינה הצפונית. הוא נודע כמורה קפדן. ב-1846 שכר את שירותיו בעל אחוזת המטעים ג'ון מקפרסון ברין כמורה פרטי לילדיו בסוואנה שבג'ורג'יה.[2] ברין היה התובע הכללי בממשלו של הנשיא אנדרו ג'קסון וחבר בולט במפלגה הוויגית. אקרמן ניצל את ההזדמנות לשימוש בספרייה המשפטית העשירה של ברין והחל לגלות עניין רב במקצוע המשפטים. ב-1850 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין של ג'ורג'יה ועבר לפאוריה, אילינוי, שם התגוררה אחותו ולזמן קצר הוא עסק שם בעריכת דין. לאחר מכן הוא שב לג'ורג'יה ועסק בעריכת דין בעיר קלארקסוויל.
לאחר מכן הוא פתח משרד עורכי דין בעיר אלברטון בשותפות עם רוברט הסטון. בנוסף לעיסוקו בעריכת דין הוא גם החזיק בבעלותו חווה ו-11 עבדים. בהשקפתו הפוליטית הוא היה מזוהה עם המפלגה הוויגית.[2]
מלחמת האזרחים
אף על פי שהוא התנגד לפרישת מדינות הדרום מן האיחוד כפתרון לעימותים עם הצפון, היה אקרמן נאמן למדינתו המאמצת. באביב 1864, כשהיה בגיל 43, הוא התגייס לצבא הקונפדרציה.[3] בתחילה שירת אקרמן בבריגדה שהייתה בפיקודו של הגנרל רוברט טומבס ומאוחר יותר במחלקת האפסנאות, שם תפקידו היה לרכוש ולחלק מדים, כלי נשק וציוד לחיילים. הוא היה בשירות פעיל בעת הצעדה אל הים של הגנרל ויליאם שרמן.[4]
תקופת השיקום
לאחר המלחמה הצטרף אקרמן למפלגה הרפובליקנית במערכה שלה למתן זכויות אזרח וזכות בחירה לעבדים המשוחררים. הוא היה תומך גלוי בתהליך השיקום כחבר בוועידה החוקתית של ג'ורג'יה ב-1868 וכאשר הוא מונה כתובע מחוזי פדרלי ב-1869. מינויו לא אושר לזמן מה על ידי הקונגרס, בשל שירותו בצבא הקונפדרציה. בתפקיד זה הוא שימש בסופו של דבר במשך חצי שנה.[4] אקרמן היה גם תומך בקבלתה מחדש של ג'ורג'יה אל האיחוד ונאבק להשגת יציבות ושיתוף פעולה של המדינה עם הממשל הפדרלי.
הבחירות לנשיאות של 1868
במהלך הבחירות לנשיאות של 1868 נפוצו שמועות שאקרמן תמך במועמד הורשיו סימור על פניו של גרנט. כדי לשים קץ לשמועות, הוא שלח מכתב לעיתון ניו יורק טיימס, בו הוא פרסם את דבר תמיכתו בגרנט. הוא היה אלקטור מטעם הרפובליקנים בג'ורג'יה. אקרמן האמין שגרנט יוכל להשיב את הסדר על כנו בדרום שהיה נגוע באלימות. הוא גם האמין שגרנט יוכל לכבד את "זכויותיהם של העבדים המשוחררים כאזרחים וכמצביעים". הוא כתב שהאלימות בדרום נגד השחורים נבעה מתוך נקמה לאחר שהלבנים בדרום הובסו על ידי הצפון, איבדו את רכושם במסגרת שחרור העבדים, המרקם החברתי שלהם שובש, וזכות ההצבעה שלהם נשללה באופן זמני. אקרמן האמין שתהליך השיקום שהוביל הקונגרס היה התוכנית הטובה יותר עבור מדינות הדרום, והוא התנגד לתוכניתו של הנשיא אנדרו ג'ונסון. הוא היה סבור שהעבדים המשוחררים היו ראויים להגנת הממשל הפדרלי על פי החוק והוא תמך בהשבת זכות הבחירה של התושבים. הוא הודה שבתחילה הוא התנגד למתן זכות הבחירה לשחורים, אך דעתו השתנתה כאשר הוא הבין שזוהי הדרך היחידה שהשחורים יוכלו לזכות בכוח פוליטי ובהגנה.
התובע המחוזי הפדרלי בג'ורג'יה
ב-1869 מינה הנשיא גרנט את אקרמן כתובע המחוזי הפדרלי בג'ורג'יה. בתחילה ניסה גרנט להגן על המצביעים האפרו-אמריקאים כנגד האלימות והאפליה מצד הלבנים באמצעות הליכים בבתי המשפט של המדינות.
ביוני 1869 השמיע אקרמן את הטיעונים להגנתו של ריצ'רד ו. וייט, מולאטי שניצח בבחירות לפקיד המחוז של בית המשפט העליון המדינתי. יריבו של וייט, ויליאם ג'יימס קלמנט, שיוצג על ידי פרקליט המדינה של ג'ורג'יה, אלפרד ב. סמית' מהמחוז השיפוטי המזרחי, טען שווייט פסול מלשמש במשרה זו בשל היותו אדם שחור. בית משפט בערכאה נמוכה יותר קבע שאם קלמנט יוכל להוכיח שווייט הוא אדם שחור, הוא לא יוכל לכהן במשרה. המקרה הגיע לבית המשפט העליון של ג'ורג'יה, בו אקרמן הגן על בחירתו של וייט וטען שצבע עורו לא יכול למנוע ממנו את הזכות לכהן במשרה. אקרמן טען שהחוקים הקודמים, שהתבססו על המערכת החברתית של העבדות בדרום, לא תקפים יותר. בחוק השיקום של 1867 נקבע שלג'ורג'יה לא הייתה באותה עת ממשלה אזרחית. הוא טען שהשחורים השתתפו בממשלה החוקתית הראשונה של ג'ורג'יה ב-1868 ללא הבחנה בצבע עור. הוא גם ציין שהן הנשיא ג'ונסון והן הנשיא גרנט מינו שחורי עור לתפקידים ציבוריים ושהחוקה הנוכחית של ארצות הברית לא מכירה באדם או מפלה אותו על בסיס צבע עורו. בית המשפט הפך את ההחלטה וקבע שלווייט הייתה את הזכות להחזיק במשרה הציבורית ללא קשר לגזעו.
התובע הכללי של ארצות הברית
ב-17 ביוני 1870 מינה הנשיא גרנט את אקרמן כתובע הכללי של ארצות הברית.[3] אקרמן היה האדם היחידי מהקונפדרציה שמונה לתפקיד בקבינט במהלך תקופת השיקום. מינויו כתובע הכללי זמן קצר לאחר הקמתה של מחלקת המשפטים הובילה אותו לעסוק בסוגיות חוקיות הקשורות למחלקת הפנים, כמו האם חברות רכבת מתחרות זכאיות לקבל קרקעות נוספות במערב בתמורה להרחבת מערכת התעבורה הארצית. הוא גם עסק בשערוריית קרדיט מוביליר (Crédit Mobilier scandal). הוא הוביל את מאמצי התגבור בדיכוי הקו קלוקס קלאן בדרום באמצעות התדיינויות בבתי המשפט. הוא נתקל באלימות באופן אישי. הוא דאג להעמדה לדין ביותר מ-1,100 מקרים נגד חברי הקו קלוקס קלאן, והשיג את הרשעתם.
אקרמן לא היה זה שהקים את מחלקת המשפטים, אך היה לו חלק מרכזי בפיתוחה. הוא סייע למנות את בעלי התפקידים וקבע את תקני המחלקה, אך בשל אילוצים גאוגרפיים, חוקי עבר, ומגבלות כספיות, הוא נאבק כדי לבנות את המחלקה כגוף חזק.
ב-13 בדצמבר 1871 התפטר אקרמן מתפקידו בשל תחילתה של השחיתות שפשתה בממשלו של גרנט. התנגדותו לקו קלוקס קלאן והפירוש שלא על רקע מפלגתי של חוקת ארצות הברית, כמו במקרה של אילי חברות הרכבת, הובילה את יועצי הנשיא גרנט ללחוץ עליו שיבקש מאקרמן להתפטר.
החוק נגד יוניון פסיפיק
ב-1 ביולי 1862 חתם הנשיא לינקולן על חוקי הרכבת הפסיפיים, שבנוסף לקידום מסילת הברזל הטרנס-יבשתית, הוא אפשר לחברת יוניון פסיפיק לסלול מסילות משניות, כולל אחת שתעבור דרך קנזס. אחד המייזמים הללו נתקל בבעיות להשלים את סלילת המסילה דרך קנזס בשל בעיות פיננסיות, וכתוצאה מכך, פנתה חברת יוניון פסיפיק לממשלה הפדרלית לסיוע בצורת הענקות קרקע והנפקת אגרות חוב. ב-1 ביוני 1871 דחה אקרמן את הבקשה הזאת והסתמך על פסיקות קודמות נגד סיוע פדרלי. עורכי הדין של החברה פתחו בפעולות שתדלנות כדי שאקרמן ישנה את דעתו, אך הוא סירב לעשות כן. החלטתו זו גרמה למורת רוחם של קוליס פ. הנטינגטון וג'יי גולד, שהיו קשורים ליוניון פסיפיק והם דרשו את הדחתו של אקרמן.[5]
חוק השירות הציבורי
ב-7 בספטמבר 1871 הקים אקרמן את ועדת השירות הציבורי שהוקמה על פי חוק שעבר במרץ אותה שנה, חוק ראשון מסוג זה בארצות הברית. תפקיד הוועדה היה לקבוע כללים, מבחנים ותקנות, על פי סמכות הנשיא, כדי לוודא שהמועמדים הטובים ביותר ימונו למשרות בשירות הציבורי. המימון שהוקצה לפעילות הוועדה הספיק לשנה אחת בלבד עד יוני 1872. אקרמן פסק שהוועדה, שיושב הראש שלה מונה על ידי הנשיא, פועלת על פי חוק, שכן לקונגרס ולנשיא היו את כל הסמכויות על פי החוקה לבחור את המועמדים הטובים ביותר לשירות בממשלת ארצות הברית. אקרמן האמין שזו הייתה כוונתם המקורית של מנסחי חוקת ארצות הברית. עם זאת הוא קבע שלוועדה לא הייתה הסמכות החוקית למנוע שום מינוי, אלא רק לסייע לנשיא ולקונגרס למנות לכל אחד מהתפקידים את האדם הטוב ביותר הוא גם קבע שמבחני הקבלה צריכים להיות מגבילים יתר על המידה באופן שהם ישללו מהנשיא ומהקונגרס את סמכותם על פי החוקה.
התביעות נגד הקו קלוקס קלאן
בתור מי שחי בג'ורג'יה, היה אקרמן מודע היטב לטקטיקות האלימות הנרחבות של הקו קלוקס קלאן, שנוהלו בעיקר נגד המצביעים האפרו-אמריקאים, שכרובם נרשמו כרפובליקנים. המשרד לענייני העבדים המשוחררים בדרום העמוק שלח מאות תלונות של שחורים שנרדפו והותקפו על ידי לבנים. אחד מהתובעים הפדרליים בשנים שלאחר מכן אפיין את פעילות הקו קלוקס קלאן הזאת כ"פרץ הגרוע ביותר של אלימות מבית בהיסטוריה של ארצות הברית עד אז".[6] עם כניסתו לתפקיד כתובע הכללי, משימתו העיקרית של אקרמן הייתה לבלום את האלימות נגד השחורים בדרום ולהעמיד לדין את העבריינים. מינויו על ידי הנשיא גרנט בנובמבר 1870 תוזמן היטב, שכן הוא השיג את סמכויות האכיפה החזקים של מחלקת המשפטים שהוקמה אז ואת סיועו של התפקיד שנוצר אז, פרקליט המדינה של ארצות הברית. כשתחת ניהולו היו מחלקת המשפטים ופרקליט המדינה הראשון בנג'מין בריסטו, היה אקרמן מוכן לפעילות ההעמדה לדין מטעם הממשל הפדרלי של אנשי הקו קלוקס קלאן. אקרמן, שהרחיב את סמכויות מחלקת המשפטים, הקים חטיבת חקירות שבדקה היטב את המבנה הארגוני של הקו קלוקס קלאן בדרום.[2] הקונגרס העביר את חוק הקו קלוקס קלאן וב-20 באפריל 1871 חתם עליו הנשיא גרנט.
אקרמן ובריסטו פעלו במהירות וביעילות. לאחר שגרנט השעה את חוק הביאס קורפוס בתשעה מחוזות של קרוליינה הדרומית ב-17 באוקטובר 1871, אקרמן, שנסע למדינה, הוביל אישית את אנשי שירות המרשלים וחיילי צבא ארצות הברית אל האזורים הכפריים ובצע מאות מעצרים. במקביל נמלטו כאלפיים מאנשי הקו קלוקס קלאן מהמדינה. בניהולו של בריסטו, הגישה מחלקת המשפטים 3,000 כתבי אישום ברחבי הדרום והשיגה 600 הרשעות. 65 מאנשי הארגון שהורשעו נדונו למאסר של חמש שנים בבתי כלא פדרליים. כתוצאה מפעילות האכיפה של הממשלה כנגד הקו קלוקס קלאן, פחתו מקרי האלימות באופן משמעותי. ב-1872 שיעור ההצבעה בקרב האפרו-אמריקאים היה גבוה במיוחד, ומספר רב של רפובליקנים נבחרו למשרות ברמה המדינתית ובממשל המקומי. הדמוקרטים השמרנים הלבנים המשיכו להתמודד בבחירות.
התפטרותו
בחודש דצמבר אותה שנה, כאשר היה אקרמן עסוק בהעמדתם לדין של אנשי הקו קלוקס קלאן, הוא התבקש באופן בלתי צפוי על ידי הנשיא גרנט להתפטר מתפקידו.[5] נפוצו שמועות שהופעלו על הנשיא לחצים מצד מזכיר הפנים קולומבוס דלאנו, שגילה אהדה לטייקוני הרכבת קוליס פ. הנטינגטון וג'יי גולד, שדרשו את התפטרותו של אקרמן. אקרמן קבע שהממשלה לא יכולה להקצות קרקעות ולהנפיק אגרות חוב לטובת חברת יוניון פסיפיק. הוא הכחיש את הטענה שדלאנו היה הגורם לסיום כהונתו כתובע הכללי.
ההיסטוריון ויליאם ס. מקפילי כתב שגרנט, שחש לא בנוח בנוגע ללהיטותו של אקרמן להעמיד לדין את אנשי הקו קלוקס קלאן, לא היה מעוניין להראות כרודן צבאי שישחק את הדרום עד למצב של כניעה. לעומתו ציין ההיסטוריון אריק פונר שמחליפו של אקרמן, ג'ורג' הנרי ויליאמס, המשיך להעמיד לדין את אנשי הקו קלוקס קלאן בדרום.[5] לאחר התפטרותו של אקרמן, לא היו לו תחושות קשות כלפי הנשיא גרנט. על פי מקפילי, עם התפטרותו של אקרמן, "אפסה כל תקווה שהמפלגה הרפובליקנית תתפתח כמפלגה לאומית של שוויון גזעי אמיתי.[7] אקרמן תמך בבחירתו מחדש של גרנט לנשיאות ב-1872 והאמין שהנשיא ימשיך לאכוף את החוקים נגד האלימות.
אף על פי שהוצע לו תפקיד אחר בממשלה, שב אקרמן לג'ורג'יה, שם הוא המשיך לעסוק בעריכת דין. איימוס טפן אקרמן נפטר בקרטרסוויל שבג'ורג'יה ב-21 בדצמבר 1880.
קישורים חיצוניים
- איימוס טפן אקרמן באתר מחלקת המשפטים של ארצות הברית (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Amos T. Akerman in The Political Graveyard
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Parker, David B. "Amos T. Akerman (1821-1880)." New Georgia Encyclopedia. 28 October 2019.
- ^ 3.0 3.1 Johnson, Rossiter, ed. (1906). "Akerman, Amos Tappan". The Biographical Dictionary of America. 1. Boston, Mass.: American Biographical Society. p. 66.
- ^ 4.0 4.1 Richard Zuczek (2006). Encyclopedia of the Reconstruction. Greenwood Milestones in African American History. Greenwood. p. 28.
- ^ 5.0 5.1 5.2 Eric Foner (1988). Reconstruction: America's unfinished revolution, 1863–1877. HarperCollins. p. 458.
- ^ Gretchen C.F. Shappert, Fighting Domestic Terrorism and Creating the Department of Justice: The Extraordinary Leadership of Attorney General Amos T. Akerman, DEPARTMENT OF JUSTICE JOURNAL OF FEDERAL LAW AND PRACTICE, Volume 68, Number 1, January 2020, pp. 125-144.
- ^ William S. McFeely, Grant, W. W. Norton & Company, 2002, p. 374.
| התובעים הכלליים של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
30414420איימוס טפן אקרמן