אטיין פרנסואה דה שואזל, דוכס שואזל

אֶטְיֶן-פְרַנְסוּאַה דֶה שׁוּאַזֶל (בצרפתית: Étienne-François de Choiseul; ‏28 ביוני 1719 – 8 במאי 1785) היה קצין בצבא צרפת, דיפלומט ומדינאי צרפתי. מ-1758 עד 1761 ושוב מ-1766 עד 1770, כיהן כשר החוץ של צרפת והייתה לו השפעה רבה על האסטרטגיה העולמית של צרפת לאורך כל התקופה. שואזל קשור קשר הדוק לתבוסה של צרפת במלחמת שבע השנים, ולמאמצים אחר-כך לשקם את היוקרה הצרפתית.

קורות חיים

הטיפוס לצמרת

אטיין פרנסואה נולד בנאנסי בדוכסות לורן, והיה בנו הבכור של פרנסואה ז'וזף דה שואזל, מרקיז דה סטנוויל (1700–1770), שהיה אחד מהיועצים המובילים לדוכס לורן ששלט על מדינה עצמאית דוברת צרפתית בעלת קשרים תרבותיים ופוליטיים הדוקים עם צרפת. עם לידתו, הוא נשא את התואר "רוזן סטנוויל". ב-1737 אולץ השליט פרנסואה אטיין מלורן (לעתיד פרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה") לוותר על לורן ולהיות שליט טוסקנה באיטליה. אטיין פרנסואה שואזל הבין שהמשך נאמנות לבית לורן יגביל את הזדמנויותיו, והעביר את נאמנותו לצרפת.

לאחר שצבר ניסיון במהלך מלחמת אוסטרו-טורקיה, הרוזן דה סטנוויל הצטרף לצבא הצרפתי, ובמהלך מלחמת הירושה האוסטרית שירת בבוהמיה (1741) ובאיטליה (1744), שם הוא הצטיין בקרב קוני . הוא גם השתתף בקרב דטינגן בגרמניה והביא את הידיעות על התבוסה הצרפתית בקרב זה לפריז. הוא היה מזועזע ממה שראה לגבי איכות הכוחות הצרפתיים בדטינגן, במיוחד ממה שתיאר מאוחר יותר כ"אדישות ובורותם", וחוויותיו היו המוטיבציה לרפורמות המאוחרות שלו של הצבא הצרפתי.

משנת 1745 עד 1748, הוא היה עם הצבא הצרפתי בארצות השפלה והיה נוכח במצורים על מונס, שרלרואה ומאסטריכט. הוא קודם לדרגת לוטננט גנרל, ובשנת 1750 נישא ללואיז אונורין קרוזה , בתו של לואי פרנסואה קרוזה, המרקיז דו שאטל (מת ב-1750), שהביאה לבעלה את חלקה בהון הגדול של סבה אנטואן קרוזה, מרקיז שאטל הראשון , כמו גם את אוטל דה קרוזה המפואר של פייר , אחיו, והוכחה כרעיה מסורה ביותר.

שואזל זכה בחסדה של מאדאם דה פומפדור בכך שרכש עבורה מכתבים שלואי החמישה עשר, מלך צרפת, כתב לאשתו של בן דודו, שרלוט-רוזלי דה רומנה, הרוזנת דה שואזל-בופרה, עמה היו למלך בעבר תככים. לאחר תקופה קצרה בהיותו נציג המלך בהרי הווז', הוא קיבל את מינוי שגריר צרפת ב-רומא בשנת 1753, שם הוא הופקד על המשא ומתן בנוגע למהומות שנגרמו על ידי הבולה האפיפיורית אוניגניטוס (שהכריז על היאנסניזם ככפירה). הוא הצטיין במשימה זו, ובשנת 1757, הפטרונית שלו השיגה את העברתו לווינה, שם הוא קיבל הוראה לבסס את הברית החדשה בין צרפת לאוסטריה. הוא היה אחד המחברים העיקריים של הסכם ורסאי (1757) , שנחתם במאי 1757, שבו התחייבו שתי המדינות למלחמה משולבת בגרמניה נגד פרוסיה.

השר הראשי של צרפת

מלחמת שבע שנים

הצלחתו בווינה פתחה את הדרך לקריירה גדולה יותר ב-1758, כאשר החליף את הקרדינל דה ברני כשר החוץ של צרפת, וכך קבע במידה רבה את הכיוון של מדיניות החוץ והצבא הצרפתית במהלך מלחמת שבע השנים. ב-1759, הוא תכנן פלישה שאפתנית לבריטניה שנבלמה על ידי תבוסות הצי הצרפתי בקרב לאגוש ובקרב מפרץ קיברון . תוכניתו העיקרית האחרת להשיג ניצחון ב-1759 הייתה התקפה על הנובר, שסוכלה על ידי התבוסה הצרפתית בקרב מינדן . בין 1759 ל-1762, פלישות נוספות של צרפת לגרמניה לא צלחו, כולל קרב פלינגהאוזן .

לאחר מכן הוא הפך לאציל צרפתי וקיבל את התואר את דוכס שואזל. אף על פי שבין 1761 ל-1766, היה בן דודו סזאר גבריאל דה שואזל, דוכס פראלן , שר לענייני חוץ, שואזל המשיך לשלוט במדיניות צרפת עד 1770 והחזיק ברוב המשרות החשובות האחרות של המדינה באותה תקופה. כמחבר ה"ברית המשפחה ", הוא ביקש לפצות על התוצאות הרות אסון של הברית עם אוסטריה על ידי ברית עם בית בורבון הספרדי, אך פעולתו הגיעה מאוחר מדי. עם זאת, מדיניותו הנמרצת במחלקות המדינה האחרות לא הייתה חסרת תועלת.

הוא עלה לשלטון בזמן הדמורליזציה לאחר התבוסות בקרבות רוסבאך וקרפלד, באמצעות תעוזה ומרץ הוא ערך רפורמות וחיזק את הצבא והצי כאחד, ואף על פי מאוחר מדי למנוע את אובדן קנדה והודו, הוא פיתח את המושבות הצרפתיות באיים האנטילים ובסן-דומנג. ניהול ענייני הפנים שלו בכלל היה משביע רצון מבחינת הפילוסופים של המאה ה-18. הוא התיר את פרסום האנציקלופדיה הגדולה והביא לגירוש הישועים ולפירוק הזמני של המסדר על ידי האפיפיור קלמנס הארבעה עשר.

שיקום הכוח הצרפתי

בשנים שלאחר חוזה פריז משנת 1763, ניסה שואזל לבנות מחדש את הצבא הצרפתי. כשהוא מודאג ביותר מהניצחון הבריטי במלחמת שבע השנים ומהשינוי במאזן הכוחות האירופי שבא בעקבותיו, הוא ניסה להבטיח את המשך התמיכה הספרדית במלחמת נקמה עתידית נגד בריטניה והכין מספר תוכניות לפלישה לבריטניה. במאמץ לפצות על ההפסדים הטריטוריאליים של צרפת, הוא סיפח את קורסיקה ודוכסות לורן לצרפת. הוא ניהל את הכיבוש הצרפתי של קורסיקה . הוא גם פיקח על תוכנית כושלת ליישוב גיאנה. עד סוף שנות ה-60 של המאה ה-18 היה שואזל מודאג מהכוח ההולך וגובר של רוסיה סביב הים הבלטי מחשש שבריטניה עומדת מאחוריה. הוא האמין שהם מתכננים "ליגה צפונית" נגד צרפת. כדי להתמודד עם זה הוא קיווה להדיח או להחליש מאוד את כוחה של יקטרינה הגדולה על ידי עידוד האימפריה העות'מאנית לתקוף את רוסיה.

עם זאת, מפלתו של שואזל נגרמה בשל פעולתו נגד הישועים ומתמיכתו ביריבם לואי-רנה דה קראדק דה לה שלוטה , וב"פרלמנטים" הפרובינציאליים. לאחר מותה של מאדאם דה פומפדור ב-1764, אויביו, ששילבו את פילגשו החדשה של המלך, מאדאם דו בארי, במזימותיהם, והשר הראשי רנה-ניקולא דה מופו, היו חזקים מדי בשבילו. הוא תמך באחותו ביאטריקס דה שואזל , בניסיונה לרשת את מאדאם דה פומפדור בתפקיד פילגשו של המלך, מה שעימת אותה עם מאדאם דו בארי. בניסיון לחזק את הברית עם אוסטריה תמך שואזל בנישואים בין הדופן, לעתיד לואי השישה עשר, מלך צרפת, והארכידוכסית מארי אנטואנט, בתם של מריה תרזה ופרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה". שואזל ראה בנישואים ניצחון אישי והאמין שזה יחזק את עמדת הכוח שלו.

בשנת 1770, מחלוקת בין בריטניה וספרד על איי פוקלנד איימה להתלקח למלחמה גלויה. כחלק מהאסטרטגיה ארוכת הטווח שלו לבטל את מה שהוא תפס כהגמוניה בריטית, תמך שואזל בספרד וגייס את הצבא הצרפתי לקראת מלחמה. לואי ה-15, שחיפש שלום לאחר המלחמות שהתרחשו בחלק ניכר מתקופת שלטונו, כעס כשגילה זאת. בשיאו של משבר פוקלנד בשנת 1770, פוטר שואזל וקיבל הוראה לפרוש לאחוזתו הכפרית, שאטו דה שנטלו . המשבר יושב אז בדרכי שלום על ידי בריטניה וספרד.

פרישה

אולם התככים נגדו הגבירו את הפופולריות שלו, שכבר הייתה גדולה, ובמהלך פרישתו, שנמשכה עד 1774, הוא חי בעושר וביקרו אותו אישים בולטים רבים. כשר ראשי ירש אותו דוכס אגיון שמדיניות החוץ שלו הייתה דומה לזו של שואזל. אגיון העדיף מונרכיה אבסולוטית יותר מאשר שואזל, והיה קשור מאוד לסיעה שהתאגדה סביב מאדאם דו בארי. שואזל נהנה מפופולריות נרחבת ואנשים רבים באו להיפרד ממנו, כמחווה של תמיכה, כשהתכונן לעזוב את פריז לאחוזתו שאטו דה שנטלו. בשנת 1771, הוא השתתף בניסיון הלא מוצלח לארגן נישואים סודיים בין המלך ואלברטין-אליזבת פאטר על מנת להדיח את מאדאם דו בארי.

לאכזבתו הגדולה של שואזל, לואי השישה עשר, מלך צרפת לא החזיר אותו לתפקידו הקודם אף על פי שהמלך אפשר לו לחזור לפריז בשנת 1774. שואזל מת במעונו הפרטי, אוטל דלונה, בפריז, ב-8 במאי 1785 ונקבר בשנטלו. הוא הותיר חובות רבים, שהוחזרו בקפדנות על ידי אלמנתו. אלמנתו של שואזל, אישה "שזדון נמרץ לא מצא בה חוסר שלמות", חיה בפרישות עד מותה, ב-3 בדצמבר 1801.

הערכה

הסופר האנגלי הוראס וולפול, בזיכרונותיו, מעביר תיאור ססגוני של דמותו של הדוכס, מאשים אותו בכך שגרם למלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774), כנקמה בצארינה יקטרינה הגדולה וכתב על מדיניות החוץ שלו: "הוא היה מקרין וקובע חורבן של מדינה, אבל לא יכול היה להרהר במעט שובבות או תועלת צרה... הוא פיזר את עושרה של האומה ושלו; אבל לא תיקן את האחרון בגזל של הראשון". בהתייחס לחייו הפרטיים של שואזל, וולפול טוען ש"אצילות ללא עדינות הייתה העיסוק המתמיד שלו".

הנצחה ותרבות פופולרית

על שמו קרויים האי שואזל , האי הגדול ביותר באיי שלמה, ומפרץ שואזל , מפרץ גדול באי פוקלנד המזרחי.

שואזל מופיע בסרט "מאדאם דו בארי " משנת 1934, שם מגלם אותו הנרי אוניל .

שואזל מופיע בסרט מארי אנטואנט משנת 2006, בבימויה של סופיה קופולה, שם מגלם אותו ז'אן-כריסטוף בובה .

לקריאה נוספת

• Anonymous (1996). "Choiseul(-Stainville), Étienne-François, Duc de", vol. 7, pp. 193–195, in The Dictionary of Art (34 vols.), edited by Jane Turner. New York: Grove. מסת"ב 9781884446009. Also at Oxford Art Online, subscription required.
• Basan, Pierre-François (1771). Recueil d'estampes gravées d'après les tableaux du Cabinet de Monseigneur le duc de Choiseul. Paris: Pierre-François Basan.
• Black, Jeremy (1999). From Louis XIV to Napoleon: The Fate of a Great Power. London: Routledge. ISBN 978-1857289343.
• Blaufarb, Rafe (2002). The French Army, 1750–1820: Careers, Talent, Merit. Manchester: Manchester University Press. ISBN 978-0719062629.
• Dull, Jonathan R. (2005). The French Navy and the Seven Years' War. Lincoln: University of Nebraska. ISBN 978-0803260245.
• Murphy, Orville T. (1982). Charles Gravier, Comte de Vergennes: French Diplomacy in the Age of Revolution, 1719–1787. Albany: State University of New York Press. ISBN 978-0873954822.
• Lever, Evelyne (2000). Marie Antionette: The Last Queen of France. New York: St. Martin's Griffin. ISBN 978-0274864997.
• Pons, Bruno (1996). Waddesdon Manor : architecture and panelling. London: Published for the Waddesdon Trust by Philip Wilson Publishers Ltd. ISBN 0-85667-437-0. OCLC 40492856.
• Soltau, Roger H. (1909). The Duke de Choiseul. Oxford: B.H. Blackwell.
• Watson, F. J. B. (1966). "Choiseul Boxes", pp. 141–158, reprint from Eighteenth Century Gold Boxes of Europe, edited by A. Kenneth Snowman. Boston Book and Art Shop. מסת"ב 9780571068005.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אטיין פרנסואה דה שואזל, דוכס שואזל בוויקישיתוף

• אטיין פרנסואה דה שואזל, דוכס שואזל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אטיין פרנסואה דה שואזל, דוכס שואזל42320928Q289149