אוניות המערכה מסדרת מג'סטיק
 | |
| אה"מ מארס | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 הצי המלכותי הבריטי |
| סדרה קודמת | אה"מ רינואון |
| סדרה עוקבת | אוניות המערכה מסדרת קאנופוס |
| ציוני דרך עיקריים | |
| תחילת הבנייה | 1893 |
| הושקה | 1894–1896 |
| תקופת הפעילות | 1895–1921 (כ־26 שנים) |
| אחריתה | 1 הוטבעה, 8 נגרטו |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | 16,320 טון |
| אורך | 128 מטר |
| רוחב | 23 מטר |
| שוקע | 8.2 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 16 קשרים |
| גודל הצוות | 672 איש |
| טווח שיוט | 13,000 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 8 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור בהספק 10,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 2 מדחפים |
| אמצעי לחימה | |
| שריון | שריון עיקרי – 229 מ"מ, שריון סיפון – 64–114 מ"מ, ברבטות – 356 מ"מ, מגדל הניווט – 356 מ"מ |
| חימוש | 4 תותחים 12 אינץ' (305 מ"מ), 12 תותחים 6 אינץ' (152 מ"מ), 16 תותחים 12 ליטראות (3 אינץ', 76 מ"מ), 12 תותחים 3 פאונד (1.9 אינץ' (47 מ"מ)), 5 צינורות טורפדו 18 אינץ' (457 מ"מ) |
אוניות המערכה מסדרת מג'סטיק כללה תשע אוניות מערכה פרה-דרדנוט שנבנו עבור הצי המלכותי באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19 במסגרת תוכנית ספנסר, שנקראה על שם הלורד הראשון של האדמירליות, ג'ון פוינץ ספנסר. עם תשע אוניות שהוזמנו, הן היו הסדרה הגדולה ביותר של אוניות מערכה. תשע האוניות, מג'סטיק, סיזאר, הניבאל, אילוסטריוס, ג'ופיטר, מגניפיסנט, מארס, פרינס ג'ורג' וויקטוריוס, נבנו בין השנים 1894 ו-1898 כחלק מתוכנית לחיזוק הצי המלכותי מול שתי יריבותיו המסורתיות, צרפת ורוסיה. זה המשיך את יוזמות החימוש הימי מחדש שהחלו בחוק ההגנה הימית משנת 1889.
אוניות הסדרה הציגו מספר שיפורים משמעותיים בעיצוב אוניות המערכה הבריטיות, כולל מגני תותחים משוריינים עבור תותחי הסוללה הראשיים המורכבים על הברבטות. האוניות היו חמושות בסוללה ראשית של ארבעה תותחי BL 12 אינץ' Mark VIII, הנשק הגדול הראשון בצי המלכותי שעשה שימוש באבק שרפה נטול עשן, מה שהפך אותו לעדיף כמעט בכל המובנים על תותחים גדולים יותר. הן גם היו האוניות הבריטיות הראשונות ששילבו שריון הארווי, מה שאפשר להן לשאת רמת הגנה הרבה יותר מקיפה. האוניות התגלו כאחד מהעיצובים המוצלחים ביותר של התקופה, והן זכו להעתקה נרחבת בציים זרים, כולל סדרת שיקישימה היפנית ואוניית המערכה מיקאסה, ששניהם היו גרסאות מתוקנות של סדרת מג'סטיק.
תשע האוניות שירתו במגוון תפקידים לאורך הקריירה שלהן. הן שירתו בעיקר בצי התעלה, אם כי כמה מהן עברו סבב בצי הים התיכון, וויקטוריוס שירתה בתחנת סין בשנים 1900–1902. הן לא פעלו כאוניות חזית עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ביולי 1914, כלי השיט שימשו להגנה על המעבר של חיל המשלוח הבריטי ונקודות שונות בחוף הבריטי. בשנת 1915, כמה מהאוניות פורקו מנשקן, תותחיהן נועדו לצייד את המוניטורים מסדרת הלורד קלייב. אוניות המערכה המפורקות שימשו כספינות תובלת חיילים במהלך מערכת הדרדנלים, ופרינס ג'ורג' ומג'סטיק שימשו להפגזת עמדות אויב לפני שמג'סטיק טורפדה על ידי צוללת גרמנית. האוניות ששרדו הועסקו בתפקידים משניים משנת 1915 ואילך, ולאחר המלחמה נמכרו כולן לגריטה בשנים 1920–1922.
תכנון
בשנת 1891, אדמירל משנה ג'קי פישר, אז המפקח של הצי המלכותי, פרסם בקשה לעיצוב אוניית מערכה חדשה המבוססת על סדרת רויאל סובריין, אך שילבה תותחי 12 אינץ' (305 מילימטרים) שתוכננו לאחרונה ושריון הארווי, שהיה חזק משמעותית משריון מורכב. מנהל הבנייה הימית, ויליאם הנרי וייט, הכין תכנון ראשוני עבור אונייה בהדחק של 12,500 טונות ארוכות (12,700 טונות) חמושה בארבעה תותחי 12 אינץ' ומוגנת בחגורת שריון בעובי 9 אינץ' (229 מילימטרים). וייט הגיש את העיצוב ב-27 בינואר 1892 למועצה. בשל המיגון הגדול יותר ששריון הארווי סיפק, ניתן היה להשתמש בפחות ממנו לאותה רמת הגנה, מה שאיפשר הפחתת משקל משמעותית. כתוצאה מכך, תוכנית ההגנה נעשתה חזקה ומקיפה יותר מאשר בסדרת רויאל סובריין, תוך צמצום ההדחק המוגבר. זה כלל התקנת מגני תותחים משוריינים סגורים במלואם עבור תותחי הסוללה הראשיים.
המועצה אישרה את התכנון והתכוונה להניח שלוש אוניות במסגרת תוכנית 1892, אך העבודה על תותח ה-12 אינץ' ארכה זמן רב מהצפוי, ולכן הבנייה נדחתה לתוכנית של 1893. באותו זמן, האונייה השלישית של מה שהיה אמור להיות סדרת מג'סטיק עוצבה מחדש כאוניית מערכה מדרג ב', רינואון, והותירה רק שתי אוניות להנחה לפי ההערכות של 1893. עם זאת, באוגוסט 1893, הציבור תפס את כוחו של הצי המלכותי נפלה ביחס ליריביו המסורתיים, הצי הצרפתי והצי הרוסי. ג'ון ספנסר, הלורד הראשון של האדמירליות, הציע תוכנית הרחבה ימית גדולה המכונה תוכנית ספנסר שכללה שבע אוניות מערכה נוספות מסדרת מג'סטיק כדי להרגיע את דעת הקהל.
אוניות הסדרה היו אמורות להוות אמת מידה לכל אוניות הפרה-דרדנוט הבאות. בעוד שאוניות המערכה הקודמות מסדרת רויאל סובריין חוללו מהפכה וייצבו את תכנון אוניות המערכה הבריטיות על ידי הצגת אוניית המערכה עם הלוח החופשי עם ארבעה תותחי סוללה ראשיים בברבטות תאומות מקדימה ומאחורה, סדרת מג'סטיק כללה תותחי 12 אינץ' בסוללה ראשית והחלה בתרגול של הרכבת בתי תותחים משוריינים מעל הברבטות; בתי התותחים הללו, למרות שהיו שונים מאוד מצריחי התותחים הכבדים והעגולים בסגנון הישן שקדמו להם, יתפרסמו בעצמם כ"צריחים" והפכו לסטנדרט על ספינות מלחמה ברחבי העולם. סדרת מג'סטיק, הסדרה הגדולה ביותר של אוניות מערכה שנבנו אי פעם, היו מאוניות המערכה המצליחות ביותר בזמנן, והן זכו להעתקה נרחבת. ואכן, סדרת שיקישימה היפנית ואוניית המערכה מיקאסה התבססו ישירות על סדרת מג'סטיק.
מאפיינים כלליים ומכונות
אוניות הסדרה היו באורך של 390 רגל (120 מטרים) בין הניצבים ובאורך כולל של 421 רגל (128 מטרים). היה להן רוחב של 75 רגל (23 מטרים) ושוקע של 27 רגל (8.2 מטרים). הדחק האוניות היה עד 16,060 טונות ארוכות (16,320 טונות) במעמס קרבי מלא. לאוניות היה לוח חופשי של 25 רגל (7.6 מטרים) מקדימה, 17 רגל 3 אינץ' (5.26 מטרים) באמצע האונייה, ו-18 רגל 6 אינץ' (5.64 מטרים) מאחור. גופי האוניות חולקו למספר רב של תאים אטומים למים, עם 72 תאים בתוך המצודה המשוריינת ו-78 מחוצה לה. תחתית כפולה נמשכה לאורך חלק ניכר מאורכו של גוף האונייה. הם הותקנו עם שני תרני מוט, שבכל אחד מהם שני צמרות לחימה. פרט לסיזאר, הניבאל ואילוסטריוס, היה להם עיצוב חדש שבו הגשר הותקן סביב בסיס התורן הקדמי מאחורי מגדל הניווט כדי למנוע קריסת גשר שנפגע בקרב סביב המגדל.
אוניות הסדרה נחשבו לסירות ים טובות, בעיקר בשל הלוח החופשי הגבוה שלהן, עם גלגול קל וספינות קיטור טובות, למרות שסבלו מצריכת דלק גבוהה. למרות זאת, הן היו מאוד ניתנות לתמרון. היה להם גובה מטאצנטרי רוחבי של 3.7 רגל (1.1 מטרים) במעמס מלא. על האוניות היה צוות של 672 – 794 קצינים ומלחים, ומספר זה השתנה בין האוניות ובמהלך הקריירה שלהן. כל ספינה נשאה מגוון של סירות קטנות יותר, בדרך כלל כולל שלוש סירות הצלה עם קיטור, סירת מנוע אחת באורך 42 רגל (13 מטרים), שני קאטרים באורך 34 רגל (10 מטרים), שתי לווייתניות באורך 27 רגל (8.2 מטרים), שלוש גיגים באורך בין 24–32 רגל (7.3–9.8 מטרים), דוגית אחת באורך 16 רגל (4.9 מטרים), ורפסודה אחת באורך 13 רגל 6 אינץ' (4.11 מטרים). האוניות היו מצוידות בשישה זרקורים 24 אינץ' (610 מילימטרים), עם ארבעה על הגשר ואחד על כל תורן. כל תשע האוניות קיבלו משדרים אלחוטיים מסוג I בשנים 1909–1910.
במהלך ניסויי הים עבור אוניית המערכה הקודמת רויאל סובריין, למדו מהנדסי האונייה שהמנועים עלולים להיכשל ברמות גבוהות של שוקע מאולץ; כתוצאה מכך, אוניות הסדרה תוכננו להגיע לאותה מהירות מרבית עם מנוע חזק יותר. זה איפשר למהנדסים מרווח בטיחות רחב יותר במהירות מרבית. מערכת ההנעה שלהם הייתה מורכבת משני מנועי קיטור תלת דרגתיים עם 3 צילינדרים, שכל אחד מהם מניע מדחף יחיד עם ארבעה להבים. הקיטור סופק על ידי שמונה דוודים סקוטים ימיים חד-צדדיים מופעלים על ידי פחם, אשר נפלטו לזוג ארובות שהונחו זה לצד זה. המנועים שלהם דורגו ב-10,000 כוחות סוס (7,500 קילוואט) בעת הפלגה עם שוקע סטנדרטי, והם סיפקו מהירות מרבית של 16 קשרים (30 קמ"ש). בשוקע מאולץ, הם יכולים להגיע ל-12,000 כוחות סוס (8,900 קילוואט) ומהירות של 17 קשרים (31 קמ"ש). עד 1908, דוודי האוניות אורגנו מחדש עם דגמים מעורבים של פחם ונפט. האוניות נשאו 1,1000 טונות של פחם בדרך כלל, וחללים נוספים אפשרו לאחסן עד 1,900 טונות של פחם. עם התקנת הדוודים החדשים נוספה אגירת נפט בהיקף של 400–500 טונות. במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש), האוניות יכלו להפליג לטווח שיוט של 7,000 מיילים ימיים (13,000 ק"מ). במהירות של 14.6 קשרים (27 קמ"ש), טווח השיוט שלהן ירד ל-4,420 מיילים ימיים (8,190 ק"מ).
חימוש
אוניות הסדרה היו חמושות בארבעה תותחים BL 12 אינץ' Mk VIII 35 קליבר בצריחים עם תותחים, אחד מקדימה ואחד מאחור. קליבר זה יהפוך לסטנדרט לכל סדרות אוניות המערכה הבריטיות שנבנו במשך חמש עשרה השנים הבאות. הן היו אוניות המערכה הבריטיות הראשונות שהרכיבו סוללה ראשית בקוטר 12 אינץ' מאז שנות ה-80 של המאה ה-19. התותח החדש היה שיפור משמעותי ביחס לתותח 13.5 אינץ' (343 מ"מ) שהותקן על סדרות אדמירל ורויאל סובריין שקדמו לסדרת מג'סטיק, מבחינת בליסטיות וחוזק התותח עצמו, והוא היה קל יותר באופן משמעותי. תותח ה-12 אינץ' היה עם מהירות לוע של 2,500 רגל לשנייה (760 מטר לשנייה) — עלייה משמעותית לעומת תותח ה-13.5 אינץ' עקב שימוש באבק שרפה נטול עשן — ויכל לירות פגזים במשקל 850 ליברות (390 קילוגרם) לטווח של 13,900 יארד (12,700 מטרים).
הצריחים הונחו על ברבטות בצורת אגס; לשש האוניות הראשונות היה את הסידור הזה, אבל לשתי האחרונות, סיזאר ואילוסטריוס, היו ברבטות עגולות. צריחי ה-BII בשש האוניות הראשונות אפשרו טעינה מסביב מאספקת התחמושת המוכנה שנשמרה בצריח, אך התותחים היו צריכים לחזור לקו האמצע כדי להעלות תחמושת מהמחסנים, מכיוון שמנופי התחמושת לא הסתובבו עם הצריח. לסיזאר ולאילוסטריוס, עם הברבטות העגולות שלהם, היו צריחי BIII עם מנופים מסתובבים, ואלה אפשרו טעינה מסביב מהמחסנים. גם לצריחי BII וגם לצריחי BIII היה טווח גובה מ-5 מעלות עד 13.5 מעלות, כאשר זווית הטעינה בגובה מרבי. במהלך מלחמת העולם הראשונה פורקו ארבעה מאוניות הסדרה מנשקם, ותותחים אלו שימשו לחמש שמונה מוניטורים מסדרת לורד קלייב. שני צריחים נוספים מאילוסטריוס הוצבו מאוחר יותר כתותחי חוף על הטיין.
החיסכון במשקל מהסוללה הראשית אפשרה לסדרת מג'סטיק לשאת סוללה משנית של 12 תותחי QF (ירי מהיר) 6 אינץ' 40 קליבר, חימוש משני גדול יותר מאשר בסדרות קודמות. אלה הותקנו בקזמטים בשני סיפוני תותחים באמצע האונייה, והם ירו פגזים במשקל 100 ליברות (45 קילוגרם) במהירות לוע של 2,205 רגל לשנייה (672 מטר לשנייה). בהגבהה ב-15 מעלות, הם יכלו לפגוע במטרות עד 10,000 יארד (9,100 מטרים). האוניות נשאו גם שישה עשר תותחי QF 12 פאונד Mk I ושנים עשר תותחי QF 2 פאונד Mk I להגנה מפני סירות טורפדו. אלה הוצבו במגוון מעמדים, לרבות בקזמטים, על גגות צריח הסוללה הראשיים ובצמרות הלחימה. האוניות צוידו גם בחמש צינורות טורפדו 18 אינץ' (450 מ"מ), שארבעה מהם היו שקועים בגוף האונייה, והאחרון נמצא במשגר על הסיפון בירכתיים. ארסנל וולוויץ' ייצרה את הטורפדות, שהיו מדגם Mark IV; אלה נשאו ראש נפץ במשקל 200 ליברות (91 קילוגרם) והיה להם טווח של 750 יארד (690 מטרים) במהירות של 27.5 קשרים (50.9 קמ"ש).
שריון
חגורת השריון באוניות הסדרה הייתה בעובי 9 אינץ' (229 מ"מ) מפלדת הארווי, שאפשרה הגנה שווה עם עלות נמוכה יותר במשקל בהשוואה לסוגי שריון קודמים. זה איפשר לאוניות להיות עם חגורה עמוקה וקלה יותר מאשר אוניות מערכה קודמות ללא אובדן הגנה. חגורת השריון נמשכה 220 רגל (67 מטרים) לאורך הגוף; זה כיסה 5 רגל 6 אינץ' (1.68 מטרים) מעל קו המים ו-9 רגל 6 אינץ' (2.90 מטרים) למטה. החגורה הייתה מחוברת, דרך הברבטות, באמצעות מחיצה רוחבית בעובי 14 אינץ' (356 מילימטרים) מקדימה ומחיצה בעובי 12 אינץ' (305 מ"מ) מאחור. הסיפון המשוריין של האונייה היה בעובי 3 אינץ' (76 מילימטרים) בחלק המרכזי, עם דפנות משופעות בעובי 4 אינץ' (102 מילימטרים) שהתחברו לקצה התחתון של חגורת השריון. סידור זה חייב כל פגז שחדר לחגורה לעבור גם דרך הסיפון לפני שהצליח להגיע לאזורים החיוניים של האונייה. הסיפון הצטמצם לעובי 2.5 אינץ' (64 מילימטרים) לכיוון החרטום והירכתיים.
הברבטות לסוללה הראשית היו מוגנים עם שריון בעובי 14 אינץ' בצדדים החשופים שלהם מעל הסיפון המשוריין, בעוד החלק שהיה מוסתר מתחת לסיפון הצטמצם לעובי 7 אינץ' (178 מילימטרים). בתי התותחים לסוללה הראשית היו עם חזיתות בעובי 10 אינץ' (254 מילימטרים), דפנות בעובי 5.5 אינץ' (140 מילימטרים), 4 אינץ' (100 מילימטרים) מאחור, וגגות בעובי 2 אינץ'. הקזמטים של התותחים המשניים היו בעובי 6 אינץ', עם דפנות ואחוריים בעובי 2 אינץ' כדי להגן על צוותי התותחים מפני רסיסים. חיפוי בעובי 6 אינץ' כיסה את צינור הטורפדו בירכתיים. למגדל הניווט הקדמי היו דפנות בעובי 14 אינץ' מפלדה בצדדים, מלבד הצד הפונה לאחור, שצומצם ל-12 אינץ'. למגדל הניווט האחורי הייתה הגנת שריון דקה בהרבה, בעובי 3 אינץ' מכל הצדדים.
אוניות הסדרה
| שם האונייה | המספנה | הונחה | הושקה | כניסתה לשירות |
|---|---|---|---|---|
| סיזאר | מספנת פורטסמות' | 25 במרץ 1895 | 2 בספטמבר 1896 | ינואר 1898 |
| הניבאל | מספנת פמברוק | 1 במאי 1894 | 28 באפריל 1896 | אפריל 1898 |
| אילוסטריוס | מספנת צ'טם | 11 במרץ 1895 | 17 בספטמבר 1896 | אפריל 1898 |
| ג'ופיטר | J&G תומסון, קליידבנק | 24 באפריל 1894 | 18 בנובמבר 1895 | מאי 1897 |
| מגניפיסנט | מספנת צ'טם | 18 בדצמבר 1893 | 19 בדצמבר 1894 | דצמבר 1895 |
| מג'סטיק | מספנת פורטסמות' | פברואר 1894 | 31 בינואר 1895 | דצמבר 1895 |
| מארס | אחים ליירד | 2 ביוני 1894 | 30 במרץ 1896 | יוני 1897 |
| פרינס ג'ורג' | מספנת פורטסמות' | 10 בספטמבר 1894 | 22 באוגוסט 1895 | נובמבר 1896 |
| ויקטוריוס | מספנת צ'טם | 28 במאי 1894 | 19 באוקטובר 1895 | נובמבר 1896 |
היסטוריית שירות
מג'סטיק, מגניפיסנט, ג'ופיטר, מארס, פרינס ג'ורג' והניבאל שירתו בצי התעלה מרגע כניסתן לשירות, עם מגניפיסנט כאוניית הדגל משנת 1895. הן נכחו ביובל היהלום למלכה ויקטוריה ביוני 1897 והשתתפו בסקירת ההכתרה למלך אדוארד השביעי באוגוסט 1902, יחד עם הניבאל. סיזאר ואילוסטריוס נשלחו במקום זאת לצי הים התיכון, ונשארו שם עד 1903 ו-1904, בהתאמה, כאשר חזרו לבריטניה כדי להצטרף לאחיותיהם בצי התעלה. ויקטוריוס שירתה זמן קצר בצי הים התיכון ב-1897 לפני שהועברה לתחנת סין ב-1898, ונשארה שם עד 1900. לאחר מכן חזרה האונייה לפעילות נוספת בצי הים התיכון מ-1900 עד 1903, ובשנת 1904 הצטרפה לאחיותיה לצי התעלה. בשנת 1906 הושבתה מג'סטיק; בשנה שלאחר מכן היא ומגניפיסנט הופעלו מחדש לפלגת נור. במקביל, סיזאר, ויקטוריוס ומארס נשלחו לפלגת דבונפורט, בעוד הניבאל, פרינס ג'ורג', ג'ופיטר ואילוסטריוס נשלחו לפלגת פורטסמות'.
במרץ 1912 צומצמה סיזאר למילואים בשייטת הרביעית, צי הבית. מאוחר יותר באותה שנה, מג'סטיק, פרינס ג'ורג' ואילוסטריוס הוקצו לשייטת אוניות המערכה השביעית (BS). לאחר כניסתה של בריטניה למלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, הוקצו סיזאר וג'ופיטר לשייטת אוניות המערכה השביעית, אשר בתורה הוצבה תחת צי התעלה והוטל עליה להגן על חיל המשלוח הבריטי בעת שחצה את תעלת למאנש לצרפת. במקביל, הניבאל, מארס, מגניפיסנט וויקטוריוס הוקצו לשייטת אוניות המערכה התשיעית והוצבו בהאמבר כדי להגן על החוף הבריטי. אילוסטריוס שימשה במקום זאת כספינת שמירה עבור הצי הגדול, והתבססה בתחילה בלוך אווה.
בתחילת 1915, מג'סטיק ופרינס ג'ורג' השתתפו במערכת הדרדנלים נגד האימפריה העות'מאנית; הן הפגיזו עמדות עות'מאניות סביב הדרדנלים עד מאי, כאשר מג'סטיק טורפדה והוטבעה על ידי הצוללת U-21 הגרמנית מול כף הלס. בערך באותו זמן, פרינס ג'ורג' נפגעה מפגז מסוללת חוף עות'מאנית, מה שדרש תיקונים במלטה. הניבאל, מגניפיסנט, ויקטוריוס ומארס הושבתו בתחילת 1915 ותותחי ה-12 אינץ' הוסרו מהן כדי לחמש את המוניטורים מסדרת הלורד קלייב. אילוסטריוס פורקה באופן דומה מנשקה, כששניים מהתותחים שלה הלכו לצריחי טיין. הנבאל, מגניפיסנט ומארס שימשו אז כספינות תובלת חיילים במהלך המבצעים מול הדרדנלים. בסוף 1915 לאחר סיום מערכת הדרדנלים, הניבאל הוצבה במצרים כספינת מחסן, בעוד מגניפיסנט ומארס חזרו לבריטניה כדי לשמש כספינת תחמושת וכספינת בסיס, בהתאמה.
ויקטוריוס הוסבה לספינת תיקון בשנים 1915–1916 והתבססה בסקפה פלו, הבסיס הראשי של הצי הגדול. ג'ופיטר הועברה לסיירת תעלת סואץ באמצע 1915, לפני שחזרה לדבונפורט בסוף 1916 שם הושבתה. עד 1916, אילוסטריוס הוסבה ספינת אחסון ובסיסה בצ'טם; שם הצטרפה אליה פרינס ג'ורג', שהוסבה אז לספינת בסיס. מדצמבר 1914 עד ספטמבר 1918, סיזאר הועסקה כספינת שמירה, תחילה בגיברלטר ולאחר מכן בתחנת צפון אמריקה והודו המערבית. היא שירתה בשייטת האדריאטית בספטמבר 1918, ולאחר מכן בשייטת האגאית באוקטובר. לאחר המלחמה תמכה בהתערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים ברוסיה בים השחור כספינת אם; היא הייתה הפרה-דרדנוט הבריטית האחרונה ששירתה מעבר לים בכל תפקיד.
הניבאל וג'ופיטר נמכרו בינואר 1920 ולאחר מכן נגרטו באיטליה ובבריטניה, בהתאמה. אילוסטריוס נשלחה אחרי אחיותיה לגריטה ביוני 1920, כשהיא פורקה בבארו-אין-פורנס. סיזאר הושבתה באפריל 1920 ובסופו של דבר נמכר לגריטה בגרמניה ביולי 1922. מגניפיסנט ומארס נמכרו לגרוטאות במאי 1921 ונגרטו ב־Inverkeithing וב-Briton Ferry, בהתאמה. פרינס ג'ורג' נמכרה לגריטה בגרמניה בספטמבר, אבל במהלך הדרך היא עלתה על שרטון מול Camperduin. השם ויקטוריוס שונה לאינדוס II ב-1920 ולבסוף היא נמכרה לגרוטאות בדצמבר 1922.
קישורים חיצוניים
38187086אוניות המערכה מסדרת מג'סטיק