אוטו קאליר
| לידה |
1 באפריל 1894 וינה |
|---|---|
| פטירה |
30 בנובמבר 1978 (בגיל 84) ניו יורק |
| שם לידה | Otto Nirenstein |
| השכלה | האוניברסיטה הטכנית של וינה |
| עיסוק | היסטוריון אמנות, סוחר אמנות, סופר, אספן אמנות |
| בן זוג | פאני קאליר |
| ילדים | ג'ון קאליר |
אוטו קאליר (בגרמנית: Otto Kallir, נולד בשם Otto Nirenstein; 1 באפריל 1894, וינה – 30 בנובמבר 1978, ניו יורק) היה היסטוריון אמנות, מחבר, מוציא לאור וסוחר אמנות אמריקאי ילידי אוסטריה. בשנת 1968 הוענק לו עיטור הכבוד על שירות למען מדינת וינה (גר').
אוסטריה
נירנשטיין למד בגימנסיה האקדמית בווינה בין השנים 1904–1912. לאחר שירותו בצבא האוסטרו-הונגרי במהלך מלחמת העולם הראשונה, למד במכון הטכנולוגי של וינה בשנים 1919–1920. עם זאת, האנטישמיות ששררה במוסד זה מנעה ממנו לממש את שאיפתו המקורית — להיות מהנדס אווירונאוטיקה. בעקבות זאת, בשנת 1919 פנה לעיסוק בהוצאה לאור וייסד את "Verlag Neuer Graphik", מחלקה נפרדת בהוצאת "Rikola Verlag".[1]
מבין הפרסומים החשובים ביותר של הוצאת "Verlag Neuer Graphik" ניתן למנות את "Das graphische Werk von Egon Schiele" – תיק עבודות שכלל את המהדורות הראשונות של שש תחריטים ושני ליתוגרפים מאת אגון שילה. בשנת 1923 ייסד נירנשטיין את "Neue Galerie, (הפועלת עד היום תחת בעלות שונה בשם Galerie nächst St. Stephan), שנחנכה בתערוכה רטרוספקטיבית ראשונה וחשובה ליצירתו של שילה לאחר מותו.
נירנשטיין גם הציל את עזבונו של פטר אלטנברג, ויצר תצוגת קבע ששחזרה את תכולת חדר המלון שבו התגורר המשורר; תצוגה זו נתרמה בהמשך למוזיאון וינה (Wien Museum). בנוסף, Neue Galerie הציגה אמנים אוסטרים בני התקופה ובהם הרברט בקל, אנטון פייסטאואר, גרהרד פרנקל, לודוויג היינריך יונגניקל, אוסקר לסקר ואוטו רודולף שאץ, וכן אמנים אוסטרים בני המאה ה־19, דוגמת אנטון רומקו ופרדיננד גאורג ולדמילר. בתקופה שבה הקהל האוסטרי טרם נחשף במידה נרחבת לאמנות המודרנית האירופית, ארגן נירנשטיין תערוכות יחיד לאמנים כלוביס קורינת, אדוורד מונק, אוגוסט רנואר, פול סיניאק ווינסנט ואן גוך.
בשנת 1922 נשא נירנשטיין לאישה את הברונית פרנציסקה פון לוֶוֶנשטיין-שארפנֶק (1899–1992).
בשנה שלאחר מכן, לציון הולדת בנם, ג'ון קאליר (נפטר ב-2022), שינה את שם הוצאת הספרים שבבעלותו ל"יוהנס פרסה" (Johannes Presse).
בדומה ל-Verlag Neuer Graphik, גם "יוהנס פרסה" התמקדה בהוצאת מהדורות מוגבלות של ספרים ותיקי הדפסים מקוריים.
בת, אבאמריה קאליר, נולדה בשנת 1925 (נפטרה ב-2022).
בשנת 1928 שיתף נירנשטיין פעולה עם אגודת האמנים "הָאגֶנבּוּנד" (Hagenbund) לצורך ארגון תערוכה גדולה לציון עשור למותו של אגון שילה. ציורים הוצגו באולם התצוגה של ההאגנבונד, ואילו יצירות על נייר הוצגו בגלריה נוייה (Neue Galerie).
שנתיים לאחר מכן, פרסם נירנשטיין את הקטלוג הרציני הראשון של ציוריו של שילה, תחת הכותרת אֵגון שילה: אישיות ויצירה (Egon Schiele: Persönlichkeit und Werk).
גם בשנת 1930 השלים את עבודת הדוקטורט שלו בהיסטוריה של האמנות באוניברסיטת וינה.
בשנת 1933 שינה אוטו נירנשטיין את שמו באופן חוקי לקאליר, שם שהיה קיים במשפחתו מזה דורות רבים.
בשנת 1937 סייע קאליר לפרידריך וֶלְץ (אנ') שהיה סוחר אמנות אוסטרי וחבר במפלגה הנאצית, שנחקר בחשד לבזיזת יצירות אמנות. בארגון תערוכה של וַלדְמילר (Waldmüller) בזלצבורג.
לאחר מלחמת העולם השנייה סירב קאליר לכל מגע עם וֶלְץ, אשר עסקיו בתקופת המשטר הנאצי היו ידועים לשמצה.
הגירה
לאחר סיפוחה של אוסטריה על ידי הנאצים בשנת 1938, ניצב קאליר בפני רדיפה מיידית, לא רק בשל יהדותו, אלא גם משום שתמך באופן פעיל בממשלת שושניג. בלית ברירה, נאלץ להגר ומכר את הגלריה "נוייה גאלרי" למזכירתו, ויטה קינסטלר, שלא הייתה יהודייה. זהו מקרה נדיר של "אריזציה ידידותית". קינסטלר השתדלה לשמר את פעילות הגלריה ככל שיכלה והשיבה אותה מרצונה החופשי לקאליר לאחר מלחמת העולם השנייה.
משום שהאמנים המודרניים שיוצגו בידי "נוייה גאלרי" לא היו כפופים לחוקי הייצוא של אוסטריה בשנת 1938, ורובם אף נחשבו ל"מנוונים" בעיני הנאצים, הצליח קאליר להוציא עמו מלאי משמעותי לגלות. הוא, רעייתו ושני ילדיהם התיישבו בתחילה בלוצרן שבשווייץ, אך הרשויות השווייצריות סירבו להעניק לו רישיון עבודה, ולכן המשיך בדרכו לפריז. שם ייסד את גלריה סן־אטיין, שנקראה על שם נקודת הציון המרכזית של וינה – קתדרלת סטפנוס ה"קדוש".
עם זאת, השלטונות הצרפתיים סירבו לאפשר את כניסת שאר בני משפחת קאליר, ולכן נאלצו למצוא מדינה שתקלוט את כולם. בשנת 1939 היגרו לארצות הברית, כשברשותם חלק ניכר ממלאי הגלריה.
הליגה האוסטרית-אמריקאית
בפריז, קאליר יצר קשרים באופן טבעי עם פליטים אוסטרים אחרים, והפך לידידו של אוטו פון הבסבורג, הטוען לכתר האוסטרי. כמעט מיד לאחר שהגיע לניו יורק, הצטרף קאליר למועצת הליגה האוסטרו-אמריקנית, אחת ממספר קבוצות גולים חצי-פוליטיות. בשנת 1940 מונה ליושב-ראש הליגה. הליגה ארגנה ערבים אמנותיים וסייעה למהגרים שהגיעו לאחרונה להסתגל לחיים בארצות הברית. בתפקידו כיושב-ראש, פעל קאליר להשגת ויזות אמריקאיות ואישורי ערבות לפליטים אוסטרים נרדפים, ובסופו של דבר סייע בהעברה בטוחה של כ־80 פליטים. קאליר גם הביע חשש כי אם ארצות הברית תיכנס למלחמה, אוסטרים ייחשבו ל"זרים עוינים", רכושם עלול להיחשף להחרמה וחופש תנועתם עשוי להיות מוגבל. בשנת 1941 שכנע את אוטו פון הבסבורג, שזה עתה הגיע לאמריקה, להצטרף אליו לנסיעה לוושינגטון הבירה, שם נפגשו עם התובע הכללי פרנסיס בידל. הם הצליחו לשכנע את בידל שהאוסטרים הם קרבנות של היטלר ולא שותפיו. בשנת 1942, לאחר כניסתה של ארצות הברית למלחמה, הוכרה אוסטריה באופן רשמי כמדינה נייטרלית – מהלך שהשיג את התוצאה הרצויה עבור תושבים אוסטרים בארצות הברית, אך גם הוביל להשלכות בלתי צפויות בתוך אוסטריה לאחר המלחמה.
אוטו קאליר וויליבאלד פלוכל
וויליבלד פלכל (Willibald Plöchl) היה מייסדו של המועצה הלאומית האוסטרית החופשית, גוף יריב לליגה האוסטרו-אמריקנית. הוא האשים את קאליר באחריות למתחים ולפערים שנוצרו בינו לבין אוטו פון הבסבורג. בעקבות זאת, חברים בקבוצתו של פלכל הלשינו על קאליר ל-FBI, כשהם טוענים – ללא בסיס – כי היה "סוכן לשעבר של היטלר ומוסוליני" וכי עסק באמנות שנבזזה. ההאשמה חסרת השחר הזו הובילה להתקף לב כמעט קטלני שעבר קאליר ב-12 בדצמבר 1942. לאחר תקופת החלמה ממושכת, הוא פרש מהליגה האוסטרו-אמריקנית והפסיק לעסוק בכל פעילות פוליטית. עיתון ה"וושינגטון דיילי ניוז", שפרסם מאמר על קשרים נאציים לכאורה של קאליר, פרסם התנצלות רשמית. ה-FBI סגר את החקירה בהצהרה רשמית מאת ג'יי אדגר הובר, בה נאמר כי הפרשה הייתה תוצאה של קנאת יריב פוליטי, וללא כל בסיס עובדתי. ב-14 באפריל 1942 כתב אוטו פון הבסבורג למשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS, הגוף שקדם ל-CIA): "קאליר הותקף מכל עבר. נראה שההתקפות הללו היו בלתי מוצדקות. קאליר אדם ישר – אך חסר כישרון לחלוטין בפוליטיקה."
אַרצוֹת הַבְּרִית
בשנת 1939, כאשר אוטו קאליר ייסד את גלריה סן-אטיין בניו יורק, לא זכו האמנים המודרניסטים האוסטרים להכרה בינלאומית רחבה או לערך שוק משמעותי. בתערוכתו הראשונה של האמן אגון שילה בארצות הברית, שהוצגה בגלריה בשנת 1941, הוצעו רישומים במחיר של 20 דולר וציורי מים ב-60 דולר, אך אף יצירה לא נמכרה. לאורך השנים, באמצעות תערוכות חוזרות, מכירות ותרומות למוזיאונים, פעל קאליר לביסוס מעמדם של שילה, גוסטב קלימט, אוסקר קוקושקה ואלפרד קובין בזירה האמריקאית. גלריה סן-אטיין הייתה אחראית להצגת תערוכות היחיד הראשונות בארצות הברית של אמנים כדוגמת אריך הקל (1955), קלימט (1959), קוקושקה (1940), קובין (1941), ופאולה מודרסון-בקר (1958). בשנות ה-40, תקופה שבה מכירת יצירות של אמנים אוסטרים הייתה כמעט בלתי אפשרית, זכה קאליר להצלחה יוצאת דופן עם גילויה של הציירת האוטודידקטית בת ה-80 אנה מרי רוברטסון מוזס. מוזס, שנודעה ברחבי העולם בכינוי "סבתא מוזס", הפכה לאחת האמניות הידועות ביותר בעידן המלחמה הקרה ולציירת האישה המצליחה ביותר בתקופתה.
גישתו של אוטו קאליר התבססה במידה רבה על מחקר אקדמי ועל שיתוף פעולה עם מוסדות מוזיאליים. בשנת 1960 שיתף פעולה עם תומאס מסר לארגון התערוכה המוזיאלית הראשונה בארצות הברית שהוקדשה ליצירתו של אגון שילה. התערוכה נפתחה במכון לאמנות עכשווית בבוסטון, שבו כיהן מסר כמנהל, ונדדה לחמישה מוזיאונים נוספים. בשנת 1965, לאחר שמסר מונה למנהל מוזיאון גוגנהיים בניו יורק, הצליח קליר לשכנעו להפיק תערוכה רחבת היקף של עבודות קלימט ושילה. בשנת 1966 פרסם קליר מהדורה מעודכנת של הקטלוג רזונה ליצירותיו של שילה, Egon Schiele: Oeuvre Catalogue of the Paintings, ובשנת 1970 פרסם קטלוג רזונה נוסף שהוקדש להדפסיו של האמן, Egon Schiele: The Graphic Work. כהוקרה לתמיכת מוזיאון גוגנהיים, תרם קליר בשנת 1969 את ציורו של שילה "דיוקן של איש זקן (יוהאן הרמס)". בין תרומותיו המרכזיות הנוספות נמנים ציורו של גוסטב קלימט "עץ אגס", שהוענק למוזיאון פוג בשנת 1956, ו"עולל", שהוענק לגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון בשנת 1978.
הוא גם חיבר קטלוגים של יצירותיהם של סבתא מוזס (1973) וריכרד גרסטל (1974).
לאחר פטירתו של אוטו קליר בשנת 1978, נמסרה גלריה סן-אטיין לניהולה של שותפתו הוותיקה, הילדגרד בכרט, ולנכדתו, ג'יין קאליר. בשנת 2020 הפסיקה הגלריה את פעילותה המסחרית והפכה לגוף לייעוץ אמנותי. הארכיון והספרייה של הגלריה הועברו למכון המחקר קאליר, קרן שהוקמה בשנת 2017 במטרה להמשיך את פעילותו המחקרית של קאליר.
הגלריה החדשה בווינה (Neue Galerie), אשר נוהלה בידי מנהלים שונים לאחר המלחמה, פורקה רשמית בשנת 1975. ארכיון הגלריה נתרם לגלריה הלאומית של אוסטריה בארמון בלוודר (Österreichische Galerie im Belvedere). בשנת 2008 תרמה משפחת קאליר את אוסף האוטוגרפים ההיסטוריים שלו לספרייה העירונית של וינה (Wienbibliothek im Rathaus). חומרי ארכיון נוספים מצויים במכון ליאו בק בניו יורק.
השבת רכוש לאחר המלחמה
בשנותיו הראשונות בארצות הברית, נטה קאליר לראות בעצמו ובפליטים היהודים עמיתיו כקורבנות של הנאציזם. אולם לאחר המלחמה, נאלץ להכיר בכך שרבים מאלו שנותרו באוסטריה שיתפו פעולה עם המשטר. בזכות קשריו בקרב קהילת הגולים והיכרותו עם אוספי אמנות טרום-מלחמתיים, פעל קאליר באופן פעיל לסייע לאספנים להשיב יצירות אמנות שנבזזו בתקופת שלטון היטלר. לרוב, נתקל בהתנגדות עזה מצד מוסדות המוזיאונים והמערכת המשפטית באוסטריה. עם זאת, בשנת 1998 סייע תיעודיו להחרמת ציור גנוב של אגון שילה, דיוקן של ואלי, אשר הושאל מארץ מוצאו למוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. מקרה זה עורר שינוי חקיקה באוסטריה, שאיפשר את השבתן של יצירות רבות שנבזזו.
אחת מן היצירות שהושבו הייתה "ליל קיץ על החוף" מאת אדוורד מונק, שהוחזרה לנכדתה של אלמה מאהלר ורפל בשנת 2006. קאליר ניסה לשווא לאחר המלחמה לסייע למאהלר ורפל להשיב את הציור, ותיעודיו, כפי שקרה עם יצירתו של שילה, היו חיוניים להשבת היצירה בשלב מאוחר יותר.
סחר באמנות בתקופת הרייך הנאצי
ההיסטוריון לאמנות ג'ונתן פטרופולוס טען כי פעולתו של קאליר בשנות שלטון הנאצים התנהלה ב"תחום אפור". בשנת 2007 התגלו מכתבים המתעדים מכירה של ציור מאת פרדיננד גאורג ואלדמולר שביצע קאליר באמצעות סוכן לגבלס, שר התעמולה הנאצי. תומכיו של קאליר טוענים כי בעת המכירה היה בעיצומו של ניסיון בריחה מאוסטריה בעקבות האנשלוס, כי לא הפיק רווח מהעסקה, וכי כתב לבעלים: "כל הפרשה הזו הייתה בלתי נעימה עבורי."
טענות להשבת רכוש בגין יצירות שהועברו דרך קאליר הניבו תוצאות מעורבות. באחת המקרים, ביצירה של אוסקר קוקושקה, בו תבע המוזיאון לאמנות יפה בבוסטון את התובעת קלאודיה זגר-תומשיץ, פסק השופט לטובת המוזיאון.
במקרה של האקוורל של שילה אישה המסתירה את פניה (1912), פסק השופט לטובת יורשיו של קורבן השואה פריץ גרינבאום. קאליר רכש את היצירה מאת אברהרד קורנפלד בשנת 1956 ומכר אותה כעבור שנה בסכום של 300 דולר. במהלך השנים עברה היצירה בין ידיים רבות ועלתה מאוד בערכה עד שנרכשה בשנת 2013 על ידי ריצ'רד נאגי. ניסיונותיו של נאגי לערער על פסק הדין לא צלחו.
במקרה קודם, הנוגע לציור אחר של שילה – אישה ישובה עם רגל שמאל כפופה (1917), אף הוא נרכש מקורנפלד ב-1956 – פסק השופט לטובת הבעלים, דייוויד באקאלר, אשר הגיש בקשה לפסיקה מיידית. המקרה נשען על הגנת ההתיישנות בשיהוי (laches), דוקטרינה משפטית המונעת תביעת בעלות כאשר חלף זמן רב מדי. השופט כתב: "לאחר למעלה משנתיים של חשיפת ראיות ובסיוע מחקר ארכיוני שלא היה זמין ב-1956, לא הציגו הנתבעים כל ראיה קונקרטית לכך שהנאצים בזזו את הציור או שנלקח מגרינבאום בדרכים אחרות."
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ Jane Kallir, Saved from Europe (Galerie St. Etienne, New York:1999).
אוטו קאליר41161434Q19754058