אוהל הדוד תום
תבנית ספר ריקה
אוהל הדוד תום (באנגלית: Uncle Tom's Cabin; or, Life Among the Lowly; מילולית: "בקתת הדוד תום") הוא ספר מאת הארייט ביצ'ר סטואו, שהיה בעל השפעה רבה בגיוס דעת הקהל בארצות הברית נגד תופעת העבדות בארצות הברית.
הספר מתאר את ייסורי עבד שחור המשרת בנאמנות את בעליו, אדם טוב לב ונוח שמוקיר את נאמנותו. עקב שינוי נסיבות, העבד מועבר מיד ליד ובסופו של דבר נופל לידיו של אדון אכזר ורע לב. גם במצבו החדש הוא מקבל על עצמו את הדין ואין הוא מוחה למרות ההשפלות והמכות שהן מנת חלקו.
"אוהל הדוד תום" פורסם לראשונה ב-20 במרץ 1852 והיה לרומן הנמכר ביותר של המאה ה-19 ולספר הנמכר ביותר בארצות-הברית אחרי התנ"ך. הסיפור פורסם לראשונה בהמשכים בעיתון "The National Era" (אנ')[1]. בתחילה תוכנן להיות סיפור קצר, אך לבסוף התפרש על פני ארבעים פרקים. המו"לים היו ספקנים לגבי הדפסתו כספר, אך משפורסם במהדורה של 5,000 עותקים נמכרו ביום הראשון 3,000 עותקים וביום השני יתר הספרים, ובתי דפוס עמלו על הדפסת מהדורות חדשות שלו ללא הרף.
יש הסבורים כי האווירה שהקרין הרומן עודדה את פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית ואת התנועה לשחרור העבדות ומקובל לחשוב שכך אמר הנשיא האמריקני אייברהם לינקולן למחברת, סטואו, כשפגש אותה.
כיוון שבאותה תקופה זכויות היוצרים לא היו מעוגנות בחוק, יצא, במקביל לפרסום הרומן, מופע בימתי הנושא את השם "המופע של תום" (Tom Show).
ב-1853 פרסמה סטואו את הספר "מפתח לאוהל הדוד תום" (A Key to Uncle Tom's Cabin).
השפעת הספר
הספר יצא לאור ב-20 במרץ 1852. שמונה שנים לאחר מכן, ב-1860, נבחר אברהם לינקולן לנשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית והביס את יריביו הדרומיים שדגלו בהרחבת האזורים המדינות שבהם הייתה מותרת העבדות. לאחר שנבחר לינקולן, פרשו מדינות הדרום מארגון המדינות, צעד שהפך לסיבה לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית .
ישנה אנקדוטה המספרת שכאשר פגש הנשיא לינקולן את הסופרת סטואו, אמר לה: "אז זוהי האישה הקטנה שהתחילה את המלחמה הגדולה הזו". אחרים טענו שלספר הייתה השפעה כה חזקה על הקוראים הבריטים, שבריטניה נמנעה בגללו מלהצטרף למדינות הקונפדרציה במלחמת האזרחים.
לשאלות לגבי כוחו של הספר, ענתה הארייט ביצ'ר סטואו:[2] "לא אני כתבתי את 'אוהל הדוד תום'. אלוקים הכתיב לי את הסיפור ואני רק רשמתי את המילים מפיו".
הכינוי "הדוד תום"
כשיצא הספר, הדמות של "הדוד תום" נחשבה לדמות חיובית - לסוג של קדוש מעונה. אך בעשור השני של המאה ה-20, דברים השתנו. לאחר מותו של בוקר טי. וושינגטון, מנהיג והוגה מוביל אשר עודד שיתוף פעולה עם הממסד הלבן, ויחד עם עליית תנועות לאומיות שחורות כמו זו של מרקוס גארבי - כל מה שהיה ניתן להבין כהתרפסות כלפי לבנים נהיה שלילי. אחד המקרים הראשונים שהכינוי נשמע ברבים היה כאשר הכומר הלאומני השחור, ג'ורג' אלכסנדר מגווייר, אמר בפני הכנס של האגודה לשיפור האוניברסלי לשחורים ב-1919: "כושי 'הדוד תום' חייב ללכת, ובמקומו חייב לבוא מנהיג חדש לגזע השחור... לא איש שחור עם לב לבן, אלא איש שחור עם לב שחור." לאחר מכן, הלאומנים של גארבי גם צעדו עם פוסטרים אשר הודיעו על פטירתו של הדוד תום.[3] עד היום משמש הכינוי "הדוד תום" בקהילה האפרו-אמריקאית ככינוי גנאי לשחור המתרפס ללבנים ומנסה לחקות את מנהגיהם, תוך ביטול עצמי של זהותו.
הערות שוליים
- ↑ עיתון שראה אור בוושינגטון די. סי. בשנים 1847–1869 ותמך בביטול העבדות והסחר בעבדים.
- ↑ Harriet Beecher Stowe, Uncle Tom's Cabin, Signet Classic, Afterword by John William Ward, 1966, p.480
- ↑ When 'Uncle Tom' Became an Insult Adena Spingarn, The Root
אוהל הדוד תום40966030Q2222