אדריכלות האמנויות היפות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אדריכלות האמנויות היפות (באנגלית: Beaux-Arts architecture) הייתה הסגנון האדריכלי האקדמי שנלמד בבית הספר לאמנויות יפות בפריז (École des Beaux-Arts), במיוחד מאז שנות ה-1830 ועד סוף המאה ה-19. הוא התבסס על עקרונות הנאו-קלאסיקה הצרפתית, אך שילב גם אלמנטים גותיים ורנסאנס, והשתמש בחומרים מודרניים, כמו ברזל וזכוכית. זה היה סגנון חשוב בצרפת עד סוף המאה ה-19, שהשפיע מאוד גם על האדריכלות בארצות הברית, בגלל האדריכלים האמריקאים הבולטים הרבים שלמדו בבית הספר לאמנויות יפות, בהם הנרי הובסון ריצ'רדסון, ג'ון גאלן האוורד, דניאל ברנהם ולואיס סאליבן.[1]

היסטוריה

סגנון האמנויות היפות התפתח מהקלאסיקה הצרפתית של סגנון לואי ה -14, ואחר כך הנאו-קלאסיקה הצרפתית החל מלואי ה-15 ולואי ה-16. סגנונות אדריכלות צרפתיים לפני המהפכה הצרפתית נשלטו על ידי האקדמיה המלכותית לארכיטקטורה (1671–1793), ולאחר מכן, בעקבות המהפכה הצרפתית, על ידי מדור האדריכלות של האקדמיה לאמנויות היפות. האקדמיה קיימה את התחרות על פרס רומא באדריכלות, שהציעה לזוכים בפרסים הזדמנות ללמוד את האדריכלות הקלאסית של העת העתיקה ברומא.[2]

הנאו-קלאסיקה הפורמלית של המשטר הישן אותגרה על ידי ארבעה מורים באקדמיה, ג'וזף-לואי דוק, פליקס דובן, אנרי לברוסט וליאון וודוייר, שלמדו באקדמיה הצרפתית ברומא בסוף שנות ה -20. הם רצו להתנתק מהפורמליות הקפדנית של הסגנון הישן על ידי הצגת דגמי אדריכלות חדשים מימי הביניים והרנסאנס. מטרתם הייתה ליצור סגנון צרפתי אותנטי המבוסס על דגמים צרפתיים. סייעה לפועלם החל משנת 1837 הקמת ועדת האנדרטאות ההיסטוריות, בראשות הסופר וההיסטוריון פרוספר מירימה, וכן ההתעניינות הרבה בימי הביניים שנגרמה על ידי פרסומו בשנת 1831 של הספר "הגיבן מנוטרדאם" מאת ויקטור הוגו. כוונתם המוצהרת הייתה "להטביע על האדריכלות שלנו אופי לאומי באמת." [3]

הסגנון המכונה "אמנויות יפות" (Beaux-Arts) הגיע לשיא התפתחותו במהלך האימפריה השנייה (1852–1870) והרפובליקה השלישית שלאחריה. סגנון ההוראה שייצרה אדריכלות האמנויות היפות נמשך ללא הפרעה משמעותית עד 1968.[2]

סגנון האמנויות היפות השפיע מאוד על הארכיטקטורה של ארצות הברית בתקופה שבין 1880 עד 1920.[4] לעומת זאת, אדריכלים אירופאים רבים מהתקופה 1860–1914 מחוץ לצרפת, נעו החוצה מהאקדמיה לאמנוית היפות לעבר המרכזים האקדמיים הלאומיים שלהם. בשל הפוליטיקה התרבותית של סוף המאה ה -19, אדריכלים בריטים של קלאסיקה אימפריאלית עברו מסלול קצת יותר עצמאי, התפתחות שהגיעה לשיאה בבנייני הממשל של סר אדווין לוטינס בניו דלהי . [דרוש מקור]

הכשרה

תהליך הכשרה של האמנויות היפות הדגיש את דגמי הזרם המרכזי של האדריכלות הרומית הקיסרית בין אוגוסטוס לקיסרים הסוורים, רנסאנס איטלקי, ודגמי הבארוק הצרפתיים והאיטלקיים במיוחד, אולם ניתן היה ליישם את ההכשרה הזו על מגוון רחב יותר של דגמים: חזיתות ארמון פלורנטין קוואטרוצ'נטו או גותי צרפתי מאוחר. אדריכלים אמריקנים בני דור האמנויות היפות חזרו לרוב למודלים יוונים, שהייתה להם היסטוריה מקומית חזקה בתקופת התחייה היוונית האמריקאית של תחילת המאה ה -19. לראשונה, רפרטוארים של תצלומים הוסיפו רישומי קנה מידה מדויקים ורישומי פרטים באתר.

ההכשרה באומנויות היפות עשתה שימוש רב בסיכות, אבזמים המקשרים פרט אדריכלי אחד למשנהו; מערבים צורות, הרגל שהיה מקובל בבארוק של: "ארכיטקטורה מדברת" (פרלנטה ארכיטקטורה), בה ניתן היה להתאים את מידת הסמליות לקצוות בעלות אופי מילולי.

ההכשרה באמנויות היפות הדגישה את הפקתם של רישומים רעיוניים מהירים ורישומי מצגת פרספקטיבית מוגמרים מאוד. תשומת לב רבה ניתנה לתוכנית ולפרטי בנין מבוססי ידע. ניתוח תנאי האתר כלל את ההקשר החברתי והעירוני. [5]

כל האדריכלים עברו את שלבי החובה - לימוד מודלים עתיקים, ניתוח מודלים יוונים או רומיים, לימודי "כיס" קונבנציונליים אחרים - בתחרות העזה על המקומות המעטים הנחשקים באקדמיית צרפת רומא (ששכנה בווילה מדיצ'י) עם דרישות מסורתיות לשלוח בפרקי זמן מוגדרים את תרגילי החובה שלהם שלהם שנקראו "משלוחים מרומא" (envois de Rome).

מאפיינים

אדריכלות האמנויות היפות הייתה תלויה בעיטור פיסולי לאורך קווים מודרניים שמרניים, תוך שימוש בנוסחאות בארוק ורוקוקו צרפתיות ואיטלקיות בשילוב גימור אימפרסיוניסטי וריאליזם. בחזית דיאנה אוחזת בכרכוב שעליו היא יושבת באופן טבעי האופייני לאקדמיה לאמנויות היפות של שילוב פיסול באדריכלות.

פרטים מעט מוגזמים, קונסולות תומכות פיסוליות נועזות, כרכובים עמוקים ועשירים, עיטורים פיסוליים עשירים ותלוים בגימור הכי אמיץ שהלקוח יכול היה להרשות לעצמם העניקו תעסוקה למספר דורות של מעצבים ארכיטקטוניים ונגרים עם רקע איטלקי ומרכז אירופי. תחושה של שפה אדריכלית הולמת ברמת האומן תמכה בצוותי העיצוב של משרדי האדריכלות המודרניים הראשונים.

המאפיינים של אדריכלות האמנויות היפות כללו:

  • גג שטוח[4]
  • קומה ראשונה מורמתו ומחוספסת
  • היררכיה של חללים, החל מ"מרחבים אצילים"- כניסות גדולות וגרמי מדרגות - ועד אלו התועלתיים
  • חלונות מקושתים
  • דלתות וגמלונים מקושתים
  • פרטים קלאסיים: התייחסות לסינתזה של סגנונות היסטוריים ונטייה לאקלקטיות; בצורה שוטפת ובמספר "אופנים"
  • סימטריה
  • פסלות ופיסול (לוחות תבליט, פסלים פיגורטיבים, מקבצי פיסול), ציורי קיר, פסיפסים ויצירות אמנות אחרות, כל אלו מתואמים לפי נושא כדי להכריז על זהות המבנה
  • פרטים ארכיטקטוניים קלאסיים: עמודי מעקה, פילסטרים, מקלעות מפוסלות, תליונים גליליים, עם תצוגה בולטת של תפסים ומחברים עתירי פרטים, חיזוקים וקונסולות תומכות
  • צבעוניות עדינה

אדריכלות האמנויות היפות לפי מדינה

צרפת

סגנון האמנויות היפות בצרפת במאה ה -19 החל על ידי ארבעה אדריכלים צעירים שהוכשרו בבית הספר לאמנויות היפות: ג'וזף-לואי דוק, פליקס דובן, אנרי לברוסט וליאון וודוייר, שלמדו לראשונה אדריכלות רומית ויוונית בווילה מדיצ'י ברומא, ואז בשנות ה -20 של המאה העשרים החל לימוד שיטתי של סגנונות ארכיטקטוניים היסטוריים אחרים, כולל אדריכלות צרפתית של ימי הביניים והרנסאנס. הם כוננו מסגרת הוראה על מגוון סגנונות אדריכליים בבית הספר לאמנויות היפות, ומיקמו חלקים של מבנים מתקופת הרנסאנס וימי הביניים בחצר בית הספר כדי שהתלמידים יוכלו לצייר ולהעתיק אותם. כל אחד מהם עיצב גם מבנים חדשים שאינם קלאסיים בפריז בהשראת מגוון סגנונות היסטוריים שונים: לברוסט בנה את ספריית סנט-ג'נבייב (1844–1850), דוק עיצב את "ארמון הצדק" - בית המשפט לערעורים ואת בית המשפט של המוצא האחרון החדש באיל-דה -לה-סיטה (1852–1868), וודרוייר עיצב את הקונסרבטוריון הלאומי לאמנויות ולמקצועות (1838–1867), ודובאן עיצב את המבנים החדשים של אבית הספר לאמנויות היפות. יחד, מבנים אלה, שהתבססו על סגנונות הרנסאנס, הגותי והרומנסקי ואחרים שאינם קלאסיים, שברו את המונופול של האדריכלות הנאו-קלאסית בפריס. [6]

ארצות הברית

  • בית האופרה יד זיכרון לנופלים סן פרנסיסקו מאת ארתור בראון הבן (1932)
    בית האופרה יד זיכרון לנופלים סן פרנסיסקו מאת ארתור בראון הבן (1932)
  • ארמון הגנון, מהתערוכה הבינלאומית פנמה - פסיפיק בסן פרנסיסקו על ידי ארתור בראון הבן (1915 נהרס בשנת 1916)
    ארמון הגנון, מהתערוכה הבינלאומית פנמה - פסיפיק בסן פרנסיסקו על ידי ארתור בראון הבן (1915 נהרס בשנת 1916)
  • בית הספר לרפואה של אוניברסיטת אמורי בקמפוס של אוניברסיטת אמורי באטלנטה, ג'ורג'יה הוא אחת הדוגמאות הבודדות לאדריכלות האמנויות היפות בדרום ארצות הברית. [7]
    בית הספר לרפואה של אוניברסיטת אמורי בקמפוס של אוניברסיטת אמורי באטלנטה, ג'ורג'יה הוא אחת הדוגמאות הבודדות לאדריכלות האמנויות היפות בדרום ארצות הברית. [7]
  • מלון פנטלינד, מ-1981 מלון אמוויי גרנד פלזה בגרנד רפידס, מישיגן, תוכנן על ידי וורן ווטמר. כאשר הושלם בשנת 1913, נודע מלון פנטלינד בכך שיש בו תקרת עלי זהב מהגדולות בעולם. [8]
    מלון פנטלינד, מ-1981 מלון אמוויי גרנד פלזה בגרנד רפידס, מישיגן, תוכנן על ידי וורן ווטמר. כאשר הושלם בשנת 1913, נודע מלון פנטלינד בכך שיש בו תקרת עלי זהב מהגדולות בעולם. [8]

האדריכל האמריקני הראשון שלמד בבית הספר לאמנויות היפות היה ריצ'רד מוריס האנט, בין 1846 ל־1855, ואחריו הנרי הובסון ריצ'רדסון בשנת 1860. אחריהם הגיע דור שלם. הנרי הובסון ריצ'רדסון התמקד בלימוד האומנויות היפות בהקשר של תכנון המוני ותכנון מרחבי, ואז יישם זאת על מודלים אדריכליים רומנסקיים שלא היו אופייניים לרפרטואר האמנויות היפות. ההכשרה שקיבל איפשרה לו להתעלות מעל להעתקה צייתנית וליצור מחדש מודלים משלו באופן מהותי, מעובד והאידיומטי. ריצ'רדסון פיתח סגנון אישי ביותר ("רומנסק ריצ'רדסוני") משוחרר מההיסטוריזם שהשפיע מאוד בראשית המודרניזם . [9]

"העיר הלבנה" של התערוכה העולמית של שיקגו (1893) הייתה ביטוי של ניצחון עבור התנועה ותנופה מרכזית לתנועת "סיטי ביוטיפול" קצרת המועד בארצות הברית. [10] התכנון העירוני של האומנויות היפות, עם התעקשותם הבארוקית על נופים מודגשים באמצעות סימטריה, מונומנטים מושכי עין, שדרות ציריות, גבהי כרכוב אחידים, "הרכב" הרמוני, ומעט אצילות תיאטרלית וקסם נגיש, אימצו אידיאלים שהתנועה המודרניסטית שבאה בעקבותיהם זלזלה בהם או סתם נפטרה מהם.[11] האוניברסיטה האמריקאית הראשונה שפתחה תוכנית לימודים של האומנויות היפות היא המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) בשנת 1893, אז הובא האדריכל הצרפתי קונסטנט-דזירה דפרדל ל- MIT כדי ללמד. לאחר מכן נפתחו תוכניות לימודים דומות באוניברסיטת קולומביה, באוניברסיטת פנסילבניה, ובמקומות נוספים. [12] החל משנת 1916 לימד מכון האמנויות היפות לעיצוב בניו יורק אדריכלים, ציירים ופסלים לעבוד בשיתוף פעולה אקטיבי.

מספר קמפוסים אמריקאיים באוניברסיטאות תוכננו בסגנון האומנויות היפות, ובמיוחד: אוניברסיטת קולומביה (פרויקט שהוזמן בשנת 1896), עוצבה על ידי מק'קים, מיד ווייט; אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי (פרויקט שהוזמן בשנת 1898), עוצבה על ידי ג'ון גאלן הווארד; האקדמיה הימית של ארצות הברית (נבנתה בשנים 1901–1908), בעיצוב ארנסט פלאג ; הקמפוס של MIT (הוזמן בשנת 1913), שתוכנן על ידי ויליאם וו. בוסוורת'; אוניברסיטת אמורי ואוניברסיטת קרנגי מלון (הוזמנו בשנת 1908 ו -1904 בהתאמה), [13] שתיהן עוצבו על ידי הנרי הורבונסטל; ואוניברסיטת טקסס (הוזמן בשנת 1931), עוצבה על ידיפול פיליפ קרט .

בעוד סגנון מבני האמנויות היפות הושפע מדגמים היסטוריים, הקונסטרוקציה השתמשה בטכנולוגיה המודרנית ביותר הקיימת. בארמון הגדול (Grand Palais) בפריס (1897–1900) הייתה מסגרת ברזל מודרנית בפנים; העמודים הקלאסיים היו אך ורק לקישוט. אחוזת קרולנדס (Carolands Chateau) מדרום לסן פרנסיסקו בין השנים 1914–1916 נבנתה כדי לעמוד בפני רעידות אדמה, בעקבות רעידת האדמה ההרסנית של שנת 1906. מהנדס המבנים הספרדי הנודע רפאל גואסטבינו (1842–1908), שהיה מפורסם בזכות הקמרונות שלו, המכונים אריחי גואסטבינו תכנן קמרונות בעשרות מבנים בסגנון האמנויות היפות בבוסטון, ניו יורק, ובמקומות אחרים. אדריכלות האמנויות היפות הביאה גם פנים אזרחיות למסילת הרכבת. (תחנת הרכבת שיקגו יוניון, התחנת המרכזיות של דטרויט ושל מישיגן, המסוף של ג'קסונוויל ושל וושינגטון, תחנת יוניון של וושינגטון די.סי, הם דוגמאות אמריקאיות מפורסמות לסגנון זה.) בסינסינטי ישנם מספר מבנים בולטים בסגנון האמנויות היפות, כולל מבנה הזיכרון של מחוז המילטון בשכונת בשכונת אובר-דה-ריין וספריית איסט אנד קרנגי בשכונת קולומביה -טוסקולום. גרסה כנסייתית בסגנון האמנויות היפות היא בזיליקת סנט מארי של מיניאפוליס, [14] הבזיליקה הראשונה בארצות הברית, שתוכננה על ידי האדריכל הפרנקו-אמריקני עמנאל לואי מסקריי (1861–1917) ונפתחה בשנת 1914 ו- והיכל הבונים החופשיים, בפלינפילד, ניו ג'רזי, שתוכנן על ידי ג'ון א. מינוט בשנת 1927. שתי הדוגמאות האמריקאיות הטובות ביותר למסורת האמנויות היפות עומדות במרחק של כמה רחובות זה מזה: מסוף גרנד סנטרל והספרייה הציבורית של ניו יורק. דוגמה בולטת נוספת של ארצות הברית לסגנון זה היא מבנה המעונות האקדמיים הגדול בעולם- אולם בנקרופט באקדמיה הימית של ארצות הברית. [15] תחנת הרכבת של מישיגן - הגבוהה ביותר בעולם בעת השלמתה, תוכננה גם היא בסגנון זה. [16]

אדריכלים

בשלהי 1800, במהלך השנים בהן אדריכלות האמנויות היפות הייתה בשיאה בצרפת, אמריקאים היו אחת מקבוצות הזרים הגדולות ביותר בפריס. רבים מהם היו אדריכלים וסטודנטים לאדריכלות שהביאו את הסגנון הזה לאמריקה. [17] האנשים הבאים, תלמידי בית הספר לאמנויות היפות מזוהים כמי שיצרו עבודה המאפיינת את סגנון האמנויות היפות בארצות הברית.

  • אוטו יוג'ין אדמס (Otto Eugene Adama)
  • ויליאם א. בורינג (William A. Boring)
  • ויליאם ו. בוסוורת' (William W. Bosworth)
  • ארתור בראון ג'וניור (Arthur Brown Jr.)
  • דניאל בורנהם (Daniel Burnham)
  • קאררה והאסטינג (Carrère and Hastings)
  • ג'יימס אדווין רות'וון ג'וניור (James Edwin Ruthven .Carpenter Jr)
  • פול פיליפ קרט (Paul Philippe Cret)
  • ארנסט פלאג (Ernest Flagg)
  • רוברט ו. גיבסון (Robert W. Gibson)
  • ס. פ. ה. גילברט (C. P. H. Gilbert)
  • קאס גילברט (Cass Gilbert)
  • תומאס האסטינג (Thomas Hastings)
  • ריימונד הוד (Raymond Hood)
  • הנרי הורנבוסטל (Henry Hornbostel)
  • ריצ'רד מוריס האנט (Richard Morris Hunt)
  • אלברט קאהן (Albert Kahn)
  • צ'ארלס קלאודר (Charles Klauder)
  • אלאמי אליס ליג (Ellamae Ellis League)
  • אלקטוס ד. ליצ'פילד (Electus D. Litchfield)
  • אוסטין ו. לורד (Austin Willard Lord)
  • עמנואל לואיס מאסקריי (Emmanuel Louis Masqueray)
  • ויליאם רתרפורד מיד (William Rutherford Mead)
  • גקון אי. מינוט (John E. Minott)
  • ג'וליה מורגן (Julia Morgan)
  • צ'ארלס פולן מק'קים (Charles Follen McKim)
  • הארי ב. מוליקן (Harry B. Mulliken)
  • קנת' מק'קנזי מורצ'יסון (Kenneth MacKenzie Murchison)
  • הנרי אורת' (Henry Orth)
  • תאודור וולס פייטץ' (Theodore Wells Pietsch)
  • ג'ון ראסל פופ (John Russell Pope)
  • ארתור וואלס רייס (Arthur Wallace Rice)
  • הנרי הובסון ריצ'רדסון (Henry Hobson Richardson)
  • פרנסיס פאלמר סמית' (Francis Palmer Smith)
  • לואיס סאליבן (Louis Sullivan)
  • אדוארד ליפינקוט טילטון ( Edward Lippincott Tilton)
  • אוורטס טראסי (Evarts Tracy)
  • הוראס טרומבאוואר (Horace Trumbauer)
  • אנוק היל טרנוק (Enock Hill Turnock)
  • ויטני וורן (Whitney Warren)
  • סטנפורד ווייט (Stanford White)

צ'ארלס מק'קים, ויליאם מיד וסטנפורד ווייט הפכו בסופו של דבר לשותפים במשרד האדריכלים שתכנן מבנים ידועים רבים בסגנון האמנויות היפות. [18]

קנדה

סגנון האמנויות היפות בלט מאוד במבני ציבור בקנדה בראשית המאה ה-20. בולטים בהם שלושת מבני התחיקה של מחוזות הערבה הם בסגנון זה.

בניינים

  • היכל התהילה של ההוקי (לשעבר סניף בנק מונטריאול), טורונטו (1885)
  • בנין לונדון ולנקשייר, מונטריאול (1898)
  • בנין הבורסה הישן של מונטריאול (1903)
  • אולם אלדן, מידוויל (1905)
  • התיאטרון המלכותי אלכסנדרה, טורונטו (1906)
  • מגדל סאן, ונקובר (1912)
  • מוזיאון האמנויות היפות של מונטריאול, מונטריאול (1912)
  • מרכז הכנסים הממשלתי, אוטווה (1912)
  • בית המחוקקים של ססקצ'ואן, רג'ינה (1912)
  • בית המחוקקים של אלברטה, אדמונטון (1913)
  • בית המחוקקים של מניטובה, וויניפג, (1920)
  • מרכז המילניום, וויניפג, (1920)
  • קשת הנצחה, המכללה הצבאית המלכותית של קנדה, בקינגסטון, אונטריו (1923)
  • בנק נובה סקוטיה, אוטווה (1923–24)
  • תחנת יוניון, טורונטו (1913–1927)
  • מבנה משרדים ציבורי של דומיניון, טורונטו (1935)
  • בנין הכיכר של דומיניון, מונטריאול (1930)
  • בנין חברת הביטוח לייף של קנדה, טורונטו (1931)
  • בניין סאן לייף, מונטריאול (1913–1931)
  • בקתת הר רויאל, מונטריאול (1932)
  • בית המשפט העליון של קנדה, אוטווה (1938–1946)
  • בנין בית המשפט הגבוה לצדק לשעבר, ת'אנדר ביי (1924–2017)

אדריכלים

  • ויליאם סאת'רלנד מקסוול
  • ג'ון מ. לייל (John M; Lyle)
  • רוס ומקדונלד (Ross and Macdonald)
  • ספראוט ורולף (Sproatt & Rolph)
  • פירסון ודרלינג (Pearson and Darling)
  • ארנסט קורמייר (Ernest Cormier)
  • ז'אן-עומר מרצ'נד (Jean-Omer Marchand)

ארגנטינה

מרכז התרבות בארגנטינה

משנת 1880 עלה לשלטון מה שמכונה דור ה-80 בפוליטיקה הארגנטינאית. אלה היו מעריצי צרפת שראו בה מודל לרפובליקה המופתית, במיוחד בכל הקשור לתרבות וטעמים אסתטיים. בואנוס איירס היא מרכז של אדריכלות האמנויות היפות שהמשיכה להיבנות עודבשנות ה-50. [19]

בניינים

  • 1931: בית המחוקקים של העיר בואנוס איירס, בואנוס איירס
  • 1910: מועדון מר דל פלאטה (נשרף בשנת 1961)
  • 1890: תחנת הרכבת של מאר דה פלאטה (התחנה נסגרה בשנת 1949, ואחר כך ניזוקה בשריפה. אף על פי שהמבנה שופץ, הוא היום פחות מעוטר מאשר במקור)
  • 1910: ארמון הממשל של טוקומאן, סן מיגל דה טוקומן
  • 1892: ארמון חברת המים, בואנוס איירס
  • 1889: הפביליון הארגנטיני - פריז 1889 התערוכה העולמית ), פורק ושוחזר בבואנוס איירס (נהרס ב 1932)
  • 1929: בנין אסטרוגאמו, בואנוס איירס

אדריכלים

  • אלחנדרו בוסטיליו (Alejandro Bustillo)
  • חוליו דורמאל (Julio Dormal)
  • גאינזה ואגוטה (Gainza y Agote)
  • אלחנדרו כריסטופרסון (Alejandro Christophersen)
  • אדואר לה מונייר (Edouard Le Monnier)
  • לאון דורז' (לימים מבקר הרציונליזם) (León Dourge)
  • פול פטר (Paul Pater)
  • ז'אק דוננט (Jacques Dunant)
  • נורברט מילארט (Norbert Maillart)
  • קרלוס טייס (אדריכל נוף) (Carlos Thays)
  • ארכיטקטורת האמנויות היפות של ארגנטינה
  • 1931: ארמון החקיקה, בואנוס איירס
    1931: ארמון החקיקה, בואנוס איירס
  • 1892: ארמון חברת המים, בואנוס איירס
    1892: ארמון חברת המים, בואנוס איירס
  • 1889: הפביליון הארגנטיני - פריז 1889 התערוכה העולמית, פורק ושוחזר בבואנוס איירס (נהרס בשנת 1932)
    1889: הפביליון הארגנטיני - פריז 1889 התערוכה העולמית, פורק ושוחזר בבואנוס איירס (נהרס בשנת 1932)

אוסטרליה

בניין רשות הנמל במלבורן

בכמה ערים באוסטרליה יש כמה דוגמאות משמעותיות לסגנון האמנויות היפות. זה יושם בדרך כלל במבני משרדים ציבוריים גדולים ומוצקים למראה ובבנקים, במיוחד בשנות ה-20.

  • תחנת הרכבת ברחוב פלינדר, מלבורן (1910)
  • חברת הנאמנות, רחוב האנטר, סידני (1916)
  • בניין הדואר לשעבר, מלבורן (1917)
  • התיאטרון הלאומי, מלבורן (1920)
  • בניין סניף הדואר הכללי, פרת' (1923)
  • בניין ארגוס, רחוב לה טרוב, מלבורן (1927)
  • מכללת אמילי מקפרסון לכלכלת בית, מלבורן (1927)
  • בנין בנק חבר העמים, מרטין פלייס, סידני (1928)
  • בניין ווסטפאק בנק, רחוב אליזבת, בריסביין (1928)
  • בניין רשות הנמלים, מלבורן (1928)
  • בניין הראלד וויק טיימס, רחוב פלינדרס, מלבורן (1928)
  • בניין בנק חבר העמים, פורסט פלייס, פרת' (1933)

הונג קונג

הפיליפינים

  • בנין הבית הפיליפיני, אסקולטה, מנילה (1914)
  • בנין רג'ינה, אסקולטה, מנילה (1915)
  • בניין נאטיוידאד, אסקולטה, מנילה (תחילת שנות העשרים)
  • בנין קלבו, אסקולטה, מנילה (1938)
  • אחוזת נטליו אנריקז, סאריה, קוזון
  • מנילה גשר ג'ונס, ארמיטה ובינונדו, מנילה (1916)
  • מלון לונטה, ארמיטה, מנילה (1910)
  • הבניין הראשי של אוניברסיטת סנטו תומאס, סאמפלוק, מנילה (1926)

הערות שוליים

  1. ^ Texier 2012.
  2. ^ 2.0 2.1 Robin Middleton, ed. (1982). The Beaux-Arts and Nineteenth-century French Architecture. London: Thames and Hudson.
  3. ^ Texier 2012, p. 76.
  4. ^ 4.0 4.1 Clues to American Architecture. Klein and Fogle. 1986. p. 38. ISBN 0-913515-18-3.
  5. ^ Arthur Drexler, ed. (1977). The Architecture of the École des Beaux-Arts. New York: Museum of Modern Art.
  6. ^ Texier 2012, pp. 76–77.
  7. ^ "University Architect". campserv.emory.edu.
  8. ^ "A New Era of Historic Grandeur is Ushered in with Opening of Amway Grand Plaza, Curio Collection by Hilton". נבדק ב-7 בספטמבר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ James Philip Noffsinger. The Influence of the École des Beaux-arts on the Architects of the United States (Washington DC., Catholic University of America Press, 1955).
  10. ^ Howe, Jeffery. "Beaux-Arts Architecture in America". www.bc.edu. אורכב מ-המקור ב-9 ביוני 2017. נבדק ב-2017-08-01. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Chafee, Richard. The Architecture of the École des Beaux-Arts. New York: Museum of Modern Art, 1977.
  12. ^ Jarzombek, Mark (2004). Designing MIT: Bosworth's New Tech. Northeastern University Press.
  13. ^ "Emory to demolish John Portman-designed Dobbs University Center". Archpaper.com. 13 בפברואר 2017. נבדק ב-9 ביוני 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ "Architecture | The Basilica of Saint Mary". www.mary.org (באנגלית). נבדק ב-2017-11-09.
  15. ^ National Register of Historic Places Nomination Form [page 3]. National Park Service of the U.S. Department of the Interior, September 1977, as recorded to the Maryland State Archives, 2 December 1992. Accessed 14 January 2016.
  16. ^ Marcus, Jonathan. "Michigan Central and the rebirth of Detroit". BBC News. נבדק ב-16 ביולי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ Beaux-arts Architecture in New York: A Photographic Guide Front Cover Courier Dover Publications, 1988 (page vii–viii)
  18. ^ Richard Guy Wilson. McKim, Mead & White, Architects (New York: Rizzoli, 1983)
  19. ^ Encyclopedia of Twentieth Century Architecture, Stephen Sennott (ed.), p. 186

ביבליוגרפיה

לקריאה נוספת

  • הנרי הופ ואדמונד ה-5. גילון ג'וניור 1988. ארכיטקטורה של האמנויות היפות בניו יורק: מדריך לצילום (פרסומי דובר: Mineola NY)
  • ארצות הברית. נציבות האמנויות היפות. 1978, 1988 (2 כרכים.). ארכיטקטורת הרחוב השש-עשרה (ועדת האמנות: וושינגטון הבירה: הנציבות)   - פרופילים של אדריכלות האמנויות היפות בוושינגטון SuDoc FA 1.2: AR 2.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אדריכלות האמנויות היפות בוויקישיתוף
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33091926אדריכלות האמנויות היפות

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אדריכלות_האמנויות_היפות&oldid=2001140"