אדיקט פוטסדאם
אדיקט פוטסדאם (בגרמנית: Edikt von Potsdam) הוא אדיקט שפרסם פרידריך וילהלם, הנסיך הבוחר מברנדנבורג ודוכס פרוסיה, בפוטסדאם ב־29 באוקטובר 1685, בתגובה לביטול אדיקט נאנט באמצעות אדיקט פונטנבלו. ההכרזה עודדה פרוטסטנטים להגר לברנדנבורג.
רקע
ערך מורחב – אדיקט פונטנבלו
ב־22 באוקטובר 1685 פרסם לואי הארבעה עשר, מלך צרפת את אדיקט פונטנבלו, כחלק ממדיניות רדיפה שנסגרו במסגרתה כנסיות ובתי ספר של הוגנוטים. המדיניות החריפה את ההטרדה נגד מיעוטים דתיים מאז יצירת ה־הדרגונים (1681) שנועדו להטיל אימה על ההוגנוטים ולהמיר את דתם לקתוליות. כתוצאה מכך עזבו רבים מן הפרוטסטנטים את צרפת במהלך שני העשורים הבאים – ההערכות נעות בין 210,000 ל־900,000.
מעבר לריין הוערך כי האימפריה הרומית ה"קדושה" איבדה שליש מאוכלוסייתה עקב טבח, רעב ומגפות במהלך מלחמת שלושים השנים (1618–1648). החלק המערבי של ברנדנבורג-פרוסיה נכלל באימפריה; האזור, שדעך דמוגרפית, סבל ממחסור חמור בידיים עובדות במחצית השנייה של המאה ה־17.[1]
האדיקט
הסופר תאודור פונטאנה היה מצאצאי הוגנוטים – פליטי דת שהיגרו לברנדנבורג–פרוסיה בעקבות אדיקט פונטנבלו ואדיקט פוטסדאם. מאתיים שנה לאחר מכן כתב פרולוג חגיגי ארוך ל“חגיגת מאתיים השנה למושבה הצרפתית”, בו שיבח את מקלט האמונה והחירות שניתנו לפליטים.
|
|---|
|
מצאנו מקלט — חופש לאמונתנו [הדתית], |
| תאודור פונטאנה, 1885[2] |
בעידוד התאולוג והפילוסוף הצרפתי יעקב אבדי, פרסם פרידריך וילהלם, הנסיך הבוחר מברנדנבורג, את אדיקט פוטסדאם ב־29 באוקטובר 1685.
פליטים דתיים רבים הגיעו בספינות לקאדזאנד ולנמלים נוספים בהולנד. ההכרזה, שהשתקפה בה מדיניות מעשית של הנהגת פרוסיה, הורתה לנציגים פרוסיים באמסטרדם לארגן אוניות להסעתם להמבורג, שם המתינו נציגים פרוסיים כדי לארגן הובלה בנהר אלבה ליעדים בברנדנבורג–פרוסיה.[3] לפליטים מצרפת המזרחית והדרומית הוכן נתיב יבשתי דרך סדאן ודוכסות קלווה, שהייתה מאז 1666 נחלה של ברנדנבורג–פרוסיה, ושם דאג השליט להתיישבותם במקום או להעברתם במעלה הריין ליישוב במזרח.[3] סעיף 3 של האדיקט פירט רשימת יישובי יעד מוצעים והבטיח “בחירה חופשית של מקום התיישבות… בכל מקום שנוח להם לעסוק במקצועותיהם ובמלאכותיהם”.[3]
האדיקט פטר ממכס וממסים אחרים את הרכוש שהביאו עמם המהגרים; דאג לשיכונם בנכסים נטושים ומתפוררים תוך אספקת עץ וחומרי בנייה; פיצה בעלים קודמים; העניק פטור ממס רכוש לשש שנים (תוך חיוב במסי צריכה ככל האזרחים).[3] בחלקות עיבוד נטושות הוענקו לבני “הקהילה האוונגליסטית־הרפורמית הצרפתית” זכויות בעלות חופשיות, יחד עם חומרי עזר, ופטור ממסים לעשר שנים; נקבע לשכור על חשבון השלטון בתי־עיר לשיכון הפליטים עד ארבע שנים, בכפוף להעמדת המשקים על ייצור.[3]
נקבע כי מרגע התיישבות משפחה הוגנוטית צרפתית ביישוב, היא תזכה לשוויון משפטי־אזרחי מלא עם נתיני השליט, וכי לא תחול עליה “זכות זָרוּת” או נטל מפלה אחר שנהוג כלפי מהגרים בממלכות אחרות.[3] הותר לקיים תפילות בצרפתית ולהקים בתי־ספר עצמאיים.[4][1]
השליט פעל במהירות: ב־9 בנובמבר 1685 הודפסו תרגומי האדיקט בגרמנית, צרפתית והולנדית, והופצו בחשאי באמצעות שליחים ורשתות פרוטסטנטיות בצרפת.[1]
תוצאות
ההערכה היא שכ-20,000 פליטים הוגנוטים עברו לברנדנבורג-פרוסיה בתגובה לצו פוטסדאם.[1] הניגוד בין נדיבותו של צו פוטסדאם של השליט הפרוסי לבין נקמתו של צו פונטנבלו, שכינה את עצמו "מלך השמש", היה מודע וזכה לתשומת לב רבה.[1] המדינה העוברית הפכה למרכז הגירה אירופאית, וחופש הדת שלה משך אליו לא רק פרוטסטנטים צרפתים אלא גם את הנרדפים מרוסיה, הולנד ובוהמיה. לפיכך, המהגרים למחוז הבוחרים של ברנדנבורג התייצבו ושיפרו מאוד את כלכלת המדינה בעקבות המלחמות ההרסניות ששטפו את אירופה במאה השבע-עשרה.
מוערך כי כ־20,000 הוגנוטים היגרו לברנדנבורג-פרוסיה בעקבות האדיקט.[1] הניגוד בין נדיבות אדיקט פוטסדאם לבין נקמנות “מלך השמש” באדיקט פונטנבלו היה מודגש ונפוץ בדיונים הציבוריים.[1] המדינה המתהווה נהפכה למוקד הגירה אירופי; חירות דתית יחסית משכה לא רק פרוטסטנטים צרפתים אלא גם נרדפים מרוסיה, מהולנד ומבוהמיה. המהגרים ייצבו ושיפרו את כלכלת מרקיזות ברנדנבורג לאחר מלחמות ההרסניות שהתחוללו ברחבי אירופהבמאה ה־17.
האדיקט לא נבע מאלטרואיזם גרידא: קהילה מהגרת גדולה, המקושרת אישית לשליט דרך אמונתה, חיזקה את מעמדו מול האצולה בעלי־האדמות והאינטרסים הלותרניים. כמו כן היה היגיון כלכלי להשבת אדמות נטושות לעיבוד במדינה דלת משאבים טבעיים.[5][1]
מקרה מתועד היטב הוא החקלאי ז'אן הרלן מקאלה, כבן 20 בעת פרסום אדיקט פונטנבלו (1685). הוא נמלט בסירה לאורך תעלת למאנש עד אודר, קיבל סיוע ותיעוד בנקודת “מעבר” שמפעילים נציגים פרוסיים בהולנד, עבר לאוקרמרק ליד הנהר אודר, נישא (פברואר 1689) למארי לה ז'ון – פליטה הוגנוטית עם שלושת ילדיה – והוקצה להם משק נטוש, חומרי בנייה וזרעים, סוסים, פרה ו־50 טאלר. באוקרמרק הוכנו 2,900 משקים להתיישבות בתנאים דומים. המשפחה נהנתה מההטבות ומהפטורים שבאדיקט; הרלן בנה לימים עסק כסוחר טבק, ובנו יעקב הקים שושלת מסחר מצליחה.[1]
ראו גם
- פרנצוזישר דום: הקתדרלה הצרפתית של ברלין, שהוקמה בשנת 1705 עבור מהגרים הוגנוטים. עיצובה מבוסס על מקדש הוגנוטי מחוץ לפריז, שנהרס בשנת 1685.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 Nils Klawitter, Dietmar Pieper, Das Reich der Deutschen: Wie wir eine Nation wurden - Ein SPIEGEL-Buch, DVA, 2016-11-14, עמ' 102–103, מסת"ב 978-3-641-20389-4. (בגרמנית)
- ↑ "Theodor Fontane: Prolog zur Feier des zweihundertjährigen Bestehens der Französischen Kolonie ... Sechs lebende Bilder aus der Zeit der Hugenottenkämpfe von 1572-1685". DeuFraMat. אורכב מ-המקור ב-26 בינואר 2017. נבדק ב-2 ביוני 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 Frederick William, Elector of Brandenburg; Rainer A. Müller (29 באוקטובר 1685). ""Edict of Potsdam," issued by Frederick William ("the Great Elector") (October 29, 1685)". Deutsche Geschichte in Quellen und Darstellung. Deutschen Historischen Instituts, Washington, DC.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ John Stoye — Europe Unfolding 1648-1688 p.272
- ↑ Barbara Dölemeyer, Die Hugenotten, W. Kohlhammer Verlag, 2006, עמ' 86, מסת"ב 978-3-17-018841-9. (בגרמנית)
אדיקט פוטסדאם42150314Q819756