אגרוף ביוון העתיקה
 | |
| המתאגרף מקווירינאלה, פסל ארד 200-300 לפנה"ס | |
| ארץ מקור | יוון העתיקה |
|---|---|
| סגנון | איגרוף |
| ספורט אולימפי | עתיק |
איגרוף ביוון העתיקה מוזכר לראשונה בכתובים באיליאדה של הומרוס, ולכן משערים כי נהגו לערוך תחרויות איגרוף במגוון הקשרים חברתיים בפולייס (ערי המדינה) השונות ביוון העתיקה קודם למאה השמינית לפנה"ס שבה נכתבה היצירה. מרבית המקורות הקיימים המתארים את האיגרוף ביוון העתיקה אינם שלמים או שנלקחו מתוך סיפורי אגדות ולכן קשה לשחזר את החוקים, המנהגים וההיסטוריה של פעילות זו בפירוט. ועם זאת, ברור כיום כי תחרויות איגרוף בעזרת כפפות היו חלק משמעותי בתרבות היוונית האתלטית במהלך התקופה הקלאסית המוקדמת.
מקורות
קיימות הוכחות ארכאולוגיות ואמנותיות לאיגרוף ביוון העתיקה (ביוונית: πὐξ (פּיקְס) או πυγμαχία (פּיגְמַכְיָה), מהמילה πυγμή (פּיגְמַה) - אגרוף) כבר בתקופת התרבות המינואית והמיקנית. יש כמה אגדות כיצד נולדו תחרויות האיגרוף. באחת מהן מיוחסת המצאת האיגרוף לגיבור היווני תסאוס ועל פיה התנהלה התחרות בין שני גברים שישבו פנים מול פנים והכו זה את זה באגרופיהם עד שאחד מהם נהרג. במהלך השנים החלו המתאגרפים להילחם כשהם עומדים עירומים לחלוטין, למעט כפפות (עם עוקצים) על ידיהם וידיהם מהמרפק ומטה חבושות.
על פי המתואר ב"איליאדה" נהגו לוחמים מיקנים לכלול איגרוף במסגרת התחרויות בהם חלקו כבוד לנופלים, אם כי ייתכן שהאפוס של הומרוס משקף תרבות יוונית מאוחרת יותר. איגרוף נכלל בתחרויות שנערכו לזכרו של פטרוקולוס, ידידו של אכילס שנפל בקרב עם הקטור, לקראת סופה של מלחמת טרויה. לשם הנצחת פטרוקולוס כללו היוונים מאוחר יותר את האיגרוף (πυγμαχία – פיגמכיה) במשחקים האולימפיים של 688 לפנה"ס. המשתתפים התאמנו על שק חבטות (Κώρυκος (קוריקוס) – שק עור), חבשו רצועות עור המכונות הימאנטס על ידיהם (למעט האצבעות), פרק כף היד ולעיתים גם החזה, על מנת להגן על עצמם מפגיעה.
המלומד וההיסטוריון פילוסטרטוס טוען שהאיגרוף הומצא בספרטה במטרה להקשיח את פני הלוחמים לקראת קרבות. הספרטנים הראשונים האמינו שקסדות הן אביזר מיותר ואיגרוף הכין את הלוחמים למכות הצפויות על ראשם במהלך הלחימה.[1] עם זאת הספרטנים מעולם לא השתתפו באיגרוף תחרותי, משום שהאמינו כי הפסד בקרב הוא חרפה.[2]
ציוד
עד סביב שנת 500 לפנה"ס נעשה שימוש בהימאנטס, סוג של "כפפות רכות", שנועדו להגנה על פרקי האצבעות ועצמות גב היד, יותר מאשר לרכך את המהלומה. היו אלו רצועות של עור שור שאורכם בין 3 ל-3.7 מטרים שלופפו שסביב הידיים ופרקי האצבע כמה פעמים.
במאה הרביעית לפני הספירה הומצאו ה"ספאירי" (כדורים). ה"ספאירי", סוג של "כפפות הקשות", דמו מאד להימאנטס. ההבדל הבולט היחיד היה שחלקם הפנימי היה מרופד וחלקם החיצוני היה נוקשה הרבה יותר, והיד נכרכה עד המרפק.[3]
זמן קצר לאחר המצאת ה"ספאירי" הומצאו האוקסיס, רצועות עור עבות שהקיפו את היד, שורש כף היד והאמה. רצועה של גיזת צמר הוצמדה לאמה על מנת לנגב את הזיעה. רצועות העור הורכו עד קצה האמה על מנת לספק תמיכה גדולה יותר בעת המהלומה ופרקי האצבעות הוגנו גם הם באמצעות עור.[4]
הקוריקוס הקבילו לשק חבטות מודרני. נעשה בהם שימוש בעת האימונים בפאלייסטרה (בית הספר להיאבקות) ונהגו למלא אותם בחול, קמח או דוחן, בהתאם לגיל המתאמן ולרמתו, והוא נתלה והשתלשל מתקרת הגימנסיון.
המתאגרפים התאמנו לצלילי חלילים. החלילים העניקו קצב מיוחד ומיתנו את האלימות (בשונה, למשל, ממקצב כלי ההקשה). המתאמנים הקפידו היטב על עבודת רגליים, מה שניכר לא רק בסיפורים, אלא אף בציורים. נודע באיגרוף היווני המושג של "מתאגרף הצל". כלומר, המתאגרף מתאמן מול הצל של עצמו. הוא מעולם לא יוכל להפתיעו, או להתחמק ממנו, אך בוודאי שיוכל לשפר את מיומנויותיו.
חוקים
הידע הנוכחי על חוקי האיגרוף ביוון הקדומה מבוסס על אזכורים היסטוריים וציורים. את כללי האיגרוף ניתן להסיק בלבד משום שנותרו כיום מעט מקורות שלמים ואזכורים לספורט.[5]
- אסורה אחיזה או היאבקות.
- כל מכה עם היד מותרת, בין ביד קפוצה ובין ביד פתוחה, אך אסור לנקר עיניים עם האצבעות.
- אסורה ענידת טבעות.
- הקרב לא היה מחולק לסיבובים (הפסקות בזמן הקרב) והוא לא הוגבל בזמן. עם זאת הישיבה לצורכי מנוחה הייתה מותרת לעיתים, וזאת על פי בקשת אחד היריבים, ומי שניצח ללא בקשת הפסקה זכה ליוקרה רבה ואף לתואר "אנאפדרוס".
- כאשר הופל היריב מותר היה להמשיך ולחבוט בו בעודו שוכב.
- הניצחון מוכרז כאשר אחד היריבים נכנע באמצעות הרמת יד או עד שאחד היריבים מאבד את הכרתו.
- המתאגרפים לא חולקו לקבוצות משקל, היריבים נקבעו בהגרלה.
- השופטים כפו את החוקים בכך שהכו במוט עץ על המתאגרף שעבר על החוק.
- היריבים יכלו לבקש להחליף מהלומות כשהם בלתי מוגנים אם הקרב נמשך זמן רב מדי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Swaddling, Judith. The Ancient Olympic Games. 2nd ed. Austin: University of Texas Press, 1999.
- ^ Craig, Steve. Sports and Games of the Ancients. Sports and Games Through History Series. Series Advisor Andrew Leibs. Westport, Connecticut and London: Greenwood Press, 2002
- ^ Swaddling, op. cit.
- ^ Miller, Stephen G. Ancient Greek Athletics. New Haven and London: Yale University Press, 2004.
- ^ Craig, Swaddling, Miller, op. cit.
| תרבות יוון העתיקה | |
|---|---|
|
