הריטב"א מדבר על דין יצא מוציא כלומר מי שכבר אינו חייב במצווה, יכול עדיין להוציא את חבירו, ומפרש שעדיין יש עליו חובה למרות שהחובה היא רק של חבירו, וכמו באדם המחויב בחוב חבירו, למרות שאין זה חוב שלו, קבלת הערבות במצוות היתה בהר גריזים, שם קנבלו ישראל לפרוע את החוב של קיום המצוות גם בשביל האחר, עיין בערך ערבות במצוות.
נושא בדף שיחה:ערבות (הלכה)/ארכיון
ראשית גם לדבריך בכל מקרה אינו 'מדין ערב' אלא דין דומה במהותו, וזה אכן תוקן בנוסח החדש. שנית אי אפשר להסביר את הברכה כאילו אני פורע את חובו של חברי 'ומשלם' ברכה במקומו. הוא מחוייב לשמוע אותה, ויוצא בעצמו ('פורע את חובו') מדין שומא כעונה. הצורך בערבות היא להסביר כיצד המברך יכול לברך אע"פ שברכה יכולה להיאמר רק במחוייב בדבר, וע"ז באה הערבות, שהמברך עדיין מחוייב בדבר כי מוטלת עליו חובה שכל ישראל יקיימו מצוה זו. מעתה, הערבות שנתחדשה בהר גריזים איננה לומר שהאחד יכול לפרוע את חובו של חבירו, אלא שכולם מחוייבים בקיום של כל ישראל, וממילא הוא עדיין מחוייב בדבר. ולכן עדיין צריך לתקן את הנוסח.
ואכן תיקנתי. ונכון, אני לא משלם ברכה במקומו, אבל אני גם מחויב בברכה, כמו שערב חייב בחוב הממוני של חבירו, וברור שעיקר החידוש בערב הוא לא הפרעון שהרי כל אדם יכול לפרוע חוב של אדם אחר, אלא עיקר החידוש הוא עצם היותו משועבד בחוב בדיוק כמו הלווה, נמצא שערבות במצוות קשורה במהות לערבות ממונית, כנלענ"ד.
ועכ"פ תודה על דיוק הדברים.
לענ"ד הדברים אינם מדוייקים. החידוש בערב אינו עצם החיוב שלי על חוב של חברי, ואדם יכול להתחייב כל מה שרוצה. ובודאי במצוות אין בזה שום חידוש כי כך ציוה המצווה. נקודת החידוש בערב היא שההתחייבות שלי איננה ענין לעצמו, אלא שיש לי שייכות בעסק שבין המלווה ללווה. ואסביר: הסכמות בין שניים אינם יוצרים זיקה בין שני הדברים, והשייכות ביניהם יכולה להיות רק בתורת "תנאי" שהוא מילתא אחריתא, שאני עושה את מעשי בתנאי שאתה תעשה כמסוכם. בשונה מכך במושגי יסוד של "מקח" ו"הלואה" וכדו' כל חידושו של המושג שהמעשים קשורים בעצמותם זב"ז וכשקצצנו מחיר והלוקח משך החפץ הוא מחוייב לשלם לא משום שכך התנינו, אלא כי זהו "מקח" שהדברים קשורים במהותם, ושלב א עצמו מחייב את ב. אם הובנתי עד כה, מושג היסוד של ערב מלמד שהיכולת שלי להתחייב לתת במקום הלווה איננה תנאי נפרד, אלא שכמו שמעשה בין לוקח לקונה או בין מלווה ללווה, א' מחייב את ב', כך גם מעשה הלואה בין ראובן ושמעון יכול לחייב גם את ג'באם רצו בכך. זה עומק המושג מקודשת מ'דין ערב', (עכ"פ לא לפי הריטב"א) קידושין מלמדים שנתינת כסף לאשה, הוא מעשה ומושג אחד המחייב את התוצאה שהיא מתקדשת, ודין ערב עצמו חל גם כאן שאותו מעשה של נתינת כסף לאחר, יכול לחייב את תוצאת המעשה גם כלפי ג'. וכן ההבנה גם ב'עבד כנעני', שאין הכוונה שהאדון מסכים לשחרר את עבדו באם יקבל כסף, אלא שנתינת הכסף עצמה משחררת אותו, כיון שמעשה בין א' לב' יכול לחול גם ביחס לד'. אם הובנתי תראה שיש כמה פרטים שניתן לדייק אותם, אך א"א לצפות שהמכלול יהיה בית מדרש מדוייק..
להיות חייב במצוה שמוטלת על אדם אחר, זה כמו להיות חייב בחוב שלוה אותו אדם אחר,
לדעת הריטב"א החיוב שלי למצוה של יהודי אחר יכול להוות סיבה לכך ש"יצא מוציא", רק בגלל שאני מחויב במצווה הזאת, לא רק כאחראי שהיא תבוצע, אלא כחייב ממש, ולכן זה "שייך" במהות לדין ערב ממוני, שם אני חייב את החוב עצמו שלוה אותו אדם אחר, כנלענ"ד
חזרת על דבריך שוב. ושוב פספסת את הנקודה מה החידוש בלהיות חייב חוב של מישהו אחר. אך לא נחזור על דברינו כלולאה. כשיהיה לך זמן פנוי, אשמח שתעבור על דברי בסבלנות, כי אמנם הם ארוכים, אבל נראה לי שזה משתלם בהצלחה
אשתדל