The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid Caliphs

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
היהודים במצרים ובארץ ישראל תחת שלטון הח'ליפים הפאטימיים
The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid Caliphs
שער המהדורה הראשונה של הכרך הראשון
שער המהדורה הראשונה של הכרך הראשון
שער המהדורה הראשונה של הכרך הראשון
מידע כללי
מאת יעקב מאן
שפת המקור אנגלית
סוגה מונוגרפיה היסטורית
הוצאה
הוצאה בשפת המקור London: Oxford University Press; New York: Ktav Publishing House, Inc.
תאריך הוצאה 1920–1922 (מהדורה ראשונה); 1969 (הדפסה שנייה); 1970 (המהדורה האמריקנית, שני הכרכים בכרך אחד, עם הקדמה של ש. ד. גויטיין ותוספות אחרות)
מספר עמודים מהדורה ראשונה: 280 עמודים (כרך ראשון); 430 עמודים (כרך שני); המהדורה האמריקנית: XXXVII + 280 (כרך ראשון); 484 עמודים (כרך שני)
הוצאה בעברית
תרגום הספר לא תורגם לעברית
סדרה
סדרת ספרים המהדורה האמריקנית: The Library of Jewish Classics, edited by Prof. Gershon D. Cohen

The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid Caliphs (בעברית: "היהודים במצרים ובארץ ישראל תחת שלטון הח'ליפים הפאטימיים") הוא שם ספרו של חוקר הגניזה הקהירית יעקב מאן, שיצא לאור לראשונה בשני כרכים, בין השנים 1920–1922. הספר מתבסס על תעודות ומסמכים מהגניזה הקהירית כדי לתאר את תולדות הקהילות היהודיות במצרים, ארץ ישראל וסוריה ואת העומדים בראשן, בזמן שלטון השושלת הפאטמית, החל משנת 969 לספירה (כיבוש מצרים על ידי הפאטימים) ועד לשנת 1204 (מותו של הרמב"ם), והוא החיבור המקיף הראשון שעשה זאת.

פרטים כלליים על הספר

דף מן הגניזה, מתחילת המאה ה-13, שבתחתיתו מצויה תשובה (בערבית) בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם. החלק האמצעי כולל את השאלה (בערבית) אל הרב, בעניין סכסוך שהתגלע בין שותפים לשותפות מסחר של צבע ומשי, בקשר להלוואה שנתן אחד מהם לשותפות. החלק העליון הוא פתיחת המכתב (בעברית) ובו מכונה הרב "תורינו הדרת יקרת צפירת תפארת מרינו ורבינו, אדונינו נגידנו, עטרת ראשינו, מנהיג דורינו, הודינו והדרינו, אברהם, הרב המובהק, הפטיש החזק, נר המערבי, דגל הרבנים, יחיד הדור ופלאו, ממזרח שמש עד מבואו, הנגיד הגדול, נגיד עם ה' צבאו-ת ירום הודו ויגדל כבודו."[1]

הרקע לספר והעבודה עליו

השם המלא של הספר הוא: The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid caliphs, a contribution to their political and communal history based chiefly on genizah material hitherto unpublished (בעברית: "היהודים במצרים ובארץ ישראל תחת שלטון הח'ליפים הפאטימיים. פרקים בתולדותיהם הפוליטיות והציבוריות, המיוסדים בעיקרם על חומר מתוך ה'גניזה' שלא נתפרסם עד הנה"[2]). הוא הראשון משלושת פרסומיו הגדולים של מאן, המתבססים על תעודות הגניזה הקהירית, ונחשב למחקר יסוד בתחום.

את הספר הקדיש מאן לרב הראשי של בריטניה, הרב יוסף הרמן הרץ, אשר מאן שימש מזכירו העברי, ושסייע בהוצאה לאור של הספר. בזכות התערבותו של הרב גרץ (ושל פרופסור ביכלר) גם נמנע מעצרו של מאן בתחילת מלחמת העולם הראשונה, ושליחתו למחנה מעצר לנתיני מדינות אויב באי מאן, שכן היה אותה עת נתין הקיסרות האוסטרו-הונגרית[3]. מאן אף הורשה להישאר בלונדון, בזכות הרץ, ובתנאי שיופיע בתחנת המשטרה במועדים קבועים מראש, וכך יכול היה להתחיל בעבודת הדוקטורט, שהיוותה את הבסיס לספר. מאוחר יותר בוטלו תנאי ההתייצבות, לאחר שנוכחו לדעת שמאן איננו מסוכן.[4]

מאחר שסבר כי פענוח תעודות הגניזה יוכל להוביל לגילוי מידע חדש על התקופה אותה הוא ביקש לחקור, החל מאן לבקר באופן קבוע, משנת 1914 ואילך, במוסדות אקדמיים בריטיים, אשר נודעו בזכות אוספי תעודות הגניזה שבבעלותם.[5] בין היתר הוא ביקר באוסף טיילור-שכטר שבאוניברסיטת קיימברידג', בספריית המוזיאון הבריטי, ובספרייה הבודליינית שבאוניברסיטת אוקספורד. כמו כן ביקר באוסף מסמכי הגניזה של אלקן נתן אדלר[6]. במהלך ביקוריו הוא קרא, העתיק, מיין, תארך ופירש כחמש מאות תעודות וקטעי תעודות שמצא שם ושסבר שהן רלוונטיות למחקרו; והצליח ליצור מסגרת כרונולגית של התקופה אותה חקר.[7] לצורך עבודתו, הועמדו לרשותו של מאן חדר עבודה ועוזר מיוחד שסייע לו בעניינים טכניים ואחרים.[4]

על עבודתו בחקר תעודות הגניזה כתב מאן:

אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה. רגש דומה לזה של נעים זמירות ישראל תוקף את האדם החוקר ובודק אותו חומר ספרותי חשוב שהוצא לאורה מאפלת 'הגניזה' הקהירית תעודות ומכתבים, שירים וחיבורים בעברית ובערבית ששמרו עליהם בעליהם זמן מסויים לאחר שימושם, ואחרי שלא מצאו בהם עוד חפץ הטילום לפינת ה'שמות' שבבית הכנסת, מפני קדושת האותיות בלבד – קטעים אלה הנם ראש פינה שעליו תבוססנה תולדות היהודים במצרים ובארץ ישראל משנת 950 לספירת הנוצרים ואילך.

— עמ' 5 להקדמה שכתב מאן לספר.[8]

הוא סיים לכתוב את עבודת הדוקטורט לאחר כחמש שנות מחקר, והגישהּ לאישור סנאט אוניברסיטת לונדון בשנת 1919.[9] שנה אחר כך (בשנת 1920) הוענק לו בגינה תואר דוקטור.[5]

מהדורות הספר

לאחר אישור הדוקטורט עוּבּדה העבודה לספר בן שני כרכים.[10] בשנת 1920 יצא לאור הכרך הראשון של הספר, ובשנת 1922 יצא לאור הכרך השני. במועד ההוצאה לאור של הכרך הראשון התגורר מאן בלונדון ואילו בעת ההוצאה לאור של הכרך השני היה מאן כבר בבולטימור[11], עם זאת שני הכרכים יצאו לאור לראשונה בלונדון, בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד (Oxford University Press).

בהוצאת הספר סייעו כאמור הרב הרץ, וכן יעקב מוסרי (בעל אוסף הגניזה הגדול) והקהילות היהודיות במצרים.[12]

בשנת 1926 כתב מאן לספר תוספת שנייה.[13]

הדפסה שנייה של הספר יצאה לאור בשנת 1969. גם מהדורה זו יצאה לאור בלונדון, בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד.

שנה לאחר מכן, בשנת 1970, יצאה לאור המהדורה האמריקנית, שאיגדה את שני החלקים בכרך אחד וכללה הקדמה של גויטיין וכן את התוספת השנייה[14] שכתב מאן.[15] המהדורה האמריקנית יצאה לאור בניו יורק, בבית ההוצאה לאור של "כתב" (.Ktav Publihing House Inc)‏.

אחרית הדבר

בשנים 1931 ו-1935 יצאו לאור שני כרכי מחקרו הגדול השני של מאן, Texts and Studies‏[16] ("מקורות ומחקרים, בתולדות היהודים וספרותם"[17]), המבוסס גם הוא על תעודות הגניזה. בין יתר הנושאים, עוסק הכרך הראשון בתיאור מצב הקהילות היהודית בארץ ישראל, במאה ה-11, ובמצרים, החל מהמאה העשירית עד המאה ה-15, ובאישים המרכזים שפעלו בזמנים אלה; ואילו הכרך השני עוסק בתולדות הקראים.[18]

הספר מפנה את הקורא פעמים רבות למה שכתב מאן בשני כרכי ספרו על היהודים במצרים, וחוקר הגניזה שלמה דב גויטיין, רואה בו המשך ישיר של ספר זה.[7]

תוכן הספר

שטח הח'ליפות הפאטימית

הכרך הראשון

עץ שושלת הח'ליפים הפאטימיים. הח'ליף אלמעז (Al-Mu′izz) הוא הח'ליף הראשון בשושלת ששלט ממצרים.

הכרך הראשון מכיל שישה פרקים, המתפרשים על פני 280 עמודים (ועוד XXXVII עמודים שנוספו לו במהדורה משנת 1970), כדלקמן:

הפרק הראשון[19] עוסק בחמישים השנים הראשונות של שלטון הח'ליפות הפטימית במצרים והתבססותה; בתיאור הקהילות היהודיות במצרים, ארץ ישראל וסוריה בתקופת שלטונם של הח'ליפים השונים, החל מהח'ליף מעאד' אלמעז לדין אללה (953–975), ממשיכו הח'ליף אבו מנצור נזאר אלעזיז באללה (975–996) ובנו ויורשו ח'ליף אלחאכם באמר אללה (996–1021); בפירוט על האישים היהודים שעלו לגדולה בתקופה זו, פועלם וגורלם; וכן בזיהוי הגאונים ואישים נוספים הקשורים לגאונות הארץ ישראלית ותאור פועלם באותה התקופה.

המדובר בפרק קצר יחסית לתקופה בת חמישים שנה, בעיקר בשל הכמות הדלה יחסית של תעודות הגניזה, הקיימת לתקופה המדוברת.[7]

הפרקים השני[20] והשלישי[21] מתארים את תקופתו של הגאון שלמה בן יהודה (1027–1051), מראשי ישיבת ארץ ישראל, על רקע תקופת שלטונם של הח'ליפים הפטימיים באותה העת; וכן את פועלם של אלופים וגאונים ארץ ישראלים נוספים.

על אף שמדובר בתקופה קצרה יחסית של 30 שנה, היא משופעת במקורות מן הגניזה ולפיכך מוקדשים לה שני פרקים ומעל לרבע מהכרך הראשון. בפרק זה הצליח מאן להעלות מתהום הנשיה של הגניזה תעודות על מפעלו של הגאון שלמה בן יהודה, שאך מעט היה ידוע עליו לפני פרסום חיבורו של מאן, ולחשוף – בפעם הראשונה – את התפקיד החשוב שהיה לגאונות הארץ-ישראלית בקרב הקהילות במצרים, ארץ ישראל וסוריה.[7]

הפרק הרביעי[22] עוסק בראשי ישיבת ארץ ישראל בתקופה שלאחר מותו של הגאון שלמה בן יהודה, ובמצב הקהילות היהודיות בארץ ישראל, בעיקר ברמלה, ירושלים, טבריה ואשקלון, וכן בסוריה. רוב הפרק מוקדש ליורשו של שלמה בן יהודה, הגאון דניאל בן עזריה (1051–1062) ולפועלו. בנוסף, מוזכרת תקופת גאונותו של יריבו וממשיכו הגאון אליהו בן שלמה הכהן (1062–1083) (שבזמנו עברה הישיבה מירושלים לצור, עקב כיבוש ירושלים על ידי הסלג'וקים), וכן נדונה תקופת גאונותו של בנו ויורשו, אביתר הגאון (1084–1109) (אשר בתקופתו הייתה ישיבת ארץ ישראל כבר בצור ומאוחר יותר בטריפולי).

בפרק החמישי[23] יש בעיקר תיאור של הקהילות היהודיות במצרים, משנת 1050 עד לשנת 1204, שנת מותו של הרמב"ם, והאישים שהנהיגו קהילות אלו בתקופה זו. הפרק עוסק בעיקר בתיאור של שני האישים מהחשובים ביותר במהלך התקופה המדוברת, מבורך בן סעדיה (1075–1112) ושמואל בן חנניה (1140–1159). השניים היו ראשי הקהילות היהודית באזור, ונשאו בתואר "ראיס אליהוד" (נגיד היהודים, מוסד שחשף מאן לראשונה בספר זה[24]), ובנוסף שימשו רופאי החצר של מספר ח'ליפים ששלטו בתקופת נשיאותם.[7] הפרק עוסק גם בראשי ישיבת ארץ ישראל בתקופה שלאחר אביתר גאון, בעיקר במצליח בן שלמה, אשר ייסד את ישיבת ארץ הצבי במצרים, בשנת 1127, וכן ביורשיו. בחלק השלישי של הפרק ישנו דיון קצר על הרמב"ם ובנו אברהם, בעיקר על פי המקורות החדשים שנתגלו בגניזה בקשר אליהם.

הפרק הששי[25], האחרון, דן ומתאר את המבנה הארגוני של הקהילה היהודית, מסביר את התארים שנשאו אישים בתקופה זו ומפרט את סמכויות בעלי התפקידים בקהילה.

בסוף הפרק הששי ישנה תוספת קצרה (Addendum) בת מספר שורות.

הכרך השני

הכרך השני הוא למעשה נספח לכרך הראשון, הוא בן 484 עמודים, ומורכב מחמישה פרקים, הנלווים לחמשת הפרקים הראשונים של הכרך הראשון.[26] חמשת הפרקים-נספחים כוללים בעיקר העתקה של תעודות הגניזה (רובן בעברית), עליהן נסמך מאן במחקרו בכרך הראשון, הערות וכן דיון קצר לגבי חלק מהתעודות.

כמו כן כולל הכרך תוספת (Supplement) לכרך השני (המכילה עדכונים ותעודות חדשות לששת פרקי הכרך הראשון); תוספת (Addenda) לשני הכרכים; קונקורדנציה של תעודות הגניזה, אותן פענח מאן או הסתמך עליהן; אינדקס כללי ואינדקס עברי לשני הכרכים; וכן לוח תיקוני טעויות דפוס.

למהדורה שיצאה בשנת 1970, נכתבה כאמור הקדמה מאת גוטיין[7] וצורפה התוספת השנייה (A Second Supplement) שכתב מאן בשנת 1926, והיא כוללת תעודות חדשות שחשף מאז פורסם הספר לראשונה.[13]

הביקורת על הספר

חשיבותו

שלמה דב גויטיין, מבכירי חוקרי הגניזה בדור שלאחר מאן, פתח את ההקדמה שכתב למהדורה החדשה של הספר בהצהרה:

ספרו של מאן, 'היהודים במצרים ובפלשתינה תחת שלטון הח'ליפים הפאטימיים', הפך לקלאסיקה כמעט מיד לאחר פרסומו. זהו אולי אחד הספרים המצוטטים ביותר במדעי היהדות.

— עמ' XIII למהדורת 1970 של הספר.[27]

בהמשך הוא גם כתב כי:

אף אחד לא יכול ללמוד באופן עצמאי חלק זה בתולדות עם ישראל, מבלי להסתייע כל הזמן בספרו של מאן, 'היהודים במצרים ובפלשתינה תחת שלטון הח'ליפים הפאטימיים'.

— עמ' XXIII למהדורת 1970 של הספר.[28]

גם ההיסטוריון והחוקר אליהו אשתור סבר כי מדובר בספר חשוב ביותר, ובערך על מאן באנציקלופדיה יודאיקה הוא כתב כי:

ספרו של מאן, 'היהודים במצרים ובפלשתינה תחת שלטון הח'ליפים הפאטימיים', הוא יצירת מופת מיוחדת במינה.

— עמ' 476 למהדורה השניה, כרך 13, 2008.[29]

חשיבות מחקרו של מאן נובעת ממספר סיבות: ראשית, העובדה שלאחר שנים רבות בהן היו מאות תעודות וקטעי תעודות מאוחסנים ללא סדר בעשרות ארגזים במספר מוסדות, הוא הצליח – בעבודה מאומצת ורבת שנים – לפענח ולמיין כחמש מאות מהתעודות שבאוספים הבריטיים הנזכרים לעיל; שנית, הוא תארך את התעודות וסידר אותן באופן כרונולוגי, ובאופן זה הצליח ליצור תמונה ברורה של תקופה היסטורית שלמה, שהשתרעה בעיקר בין השנים 1010–1240.[30] תקופה היסטורית זו ידועה כאחת התקופות החשובות והמרכזיות ביותר בתולדות ישראל, בה חיו ענקי הרוח של העם היהודי ומנהיגיו, כגון רב סעדיה גאון, האי גאון, רבי יהודה הלוי, הרמב"ם ובנו אברהם. במהלכה של תקופה זו עוצבו רבים מעקרונות היסוד של היהדות בתחומים רבים, בין היתר, המקרא, התפילה ומחזור התפילה, המילונאות העברית, שירת החול והקודש העברית, פילוסופיה, אתיקה ומוסר, וכמובן בתחום ההלכה עצמה; ועם זאת עד למועד פרסומו של ספרו של מאן כמעט לא התפרסמו מקורות ישירים הקשורים אליה. עבודתו של מאן היא-היא העבודה הראשונה שהצליחה לסדר את המסגרת הכרונולוגית באופן כמעט רציף ולשפוך אור חדש עליה; ושלישית, גילוייו החדשים על חיי הקהילות היהודיות של אותה התקופה, בעיקר חשיבותה של ישיבת ארץ ישראל בקרב הקהילות היהודיות במצרים ומידת השפעתה עליהן, חשיפת פועלם של אישים ומנהיגים יהודים שכמעט ולא היה ידוע עליהם דבר לפני פרסום מחקרו[7], וכן גילוי מוסד הנגידות במצרים.[24]

בשנת תשס"ב, הופיע מאמרה של החוקרת מרים פרנקל על המחקר ההיסטורי של יהודי ארצות האסלאם בימי הביניים.[24] מאמר זה, שהתפרסם 80 שנה לאחר שיצא לאור הכרך השני של הספר של מאן, ולאחר שמחקר הגניזה התקדם באופן משמעותי וחלק גדול מהתעודות ההיסטוריות של הגניזה נחשף והתפרסם במאות מאמרים וספרים, בוחן את ספרו של מאן ופועלו בחקר הגניזה בכלל[31], בפרספקטיבה רחבה יותר. על אף חלוף הזמן, משבחת פרנקל כקודמיה את עבודתו של מאן, בפרט על היותו החלוץ ההולך לפני המחנה, ומציינת כי:

חשיבותם העיקרית של מחקריו היא שהם מיפו עבור דור החוקרים הבא חלק ניכר ממסמכי הגניזה ועשו אותם נגישים ומובנים יותר.

— עמ' 38 למאמרה של פרנקל[24].

הביקורת עליו

לא כולם קיבלו את הספר באופן דומה. בשנת 1922, מספר חודשים לפני שפורסם הכרך השני של הספר, פרסם החוקר יעקב מרקוס מאמר הביקורת על הספר.[32] במאמר זה הביע מרקוס את הדעה כי מחקרו של מאן לא חידש רבות בקשר למה שהיה ידוע עד אז על אותה תקופה. הוא אף סבר כי לא היו בידי מאן מספיק מקורות כדי ליצור רצף כרונולוגי שיאפשר כתיבת ההיסטוריה של התקופה המדוברת, ולפיכך טען כי חלק מקביעותיו של מאן מבוסס על השערות וספוקלציות בלבד. הוא הביע אומנם הערכה רבה להשקעה ולעבודת הנמלים שעשה מאן ולתרומתו הרבה לשרטוט המסגרת הכללית של תקופה זו, עם זאת ציין כי לא ניתן יהיה להסיק מסקנות חד משמעיות בקשר לתקופה, עד שלא יזוהו, ימוינו, יפורשו ויתפרסמו כל תעודות הגניזה הקיימות הקשורות לתקופה הנדונה. כדוגמה לדבריו, הביא מרקוס את ניסיונו של מאן לשחזר את שושלת ראשי ישיבת ארץ ישראל וטען כי יש להתייחס אליה בזהירות רבה. כמו כן, בניגוד לדעתו (המאוחרת) של גויטיין[7] הוא דחה את התזה של מאן בקשר להשפעתה של ישיבת ארץ ישראל על הקהילות היהודיות במצרים וטען כי עד למאה האחת עשרה שלטו ישיבות בבל בעולם היהודי ללא עוררין.

חוקר אחר, בן ציון הלפר טען במאמר ביקורת נוסף על הספר[33], משנת 1923, כי מאן חסר "כישרונות בלשניים" של היסטוריונים גדולים, ובעיקר התכוון לצבי גרץ.[5]

חוקר נוסף, רפאל מאהלר, כתב גם הוא מאמר ביקורת על הספר,[34] שיצא לאור בסוף שנות השלושים. במאמר שיבח מאהלר את עבודתו של מאן ובפרט את יכולתו לפתור בעיות מתודלוגיות בהן נתקל במהלך כתיבת החיבור, אולם ביקר את הגישה האידיאליסטית בה נקט.[5]

גם אליהו אשתור, בערך שכתב על יעקב מאן באנציקלופדיה העברית, הביע הערכה רבה למאן ולהישגו בספר זה, אם כי ביקר אותו אף הוא, על התעלמותו מתעודות ערביות והתמקדותו בתולדות הקהילה היהודיות בלבד.[35]

גויטיין עצמו הודה, בהקדמה שכתב למהדורה האמריקנית של הספר משנת 1970, כי על אף חשיבותו הרבה של הספר וחידושיו, יש לזכור שמדובר באחד המחקרים הראשונים בתקופה זו ומאז הורחבו הנושאים בהם דן מאן לאין ערוך. אחת מהדוגמאות בהן הוא משתמש לביסוס לדבריו היא הפרק על הקהילה היהודית, לה הקדיש מאן 29 עמודים בכרך הראשון של ספרו, בעוד שגויטיין עצמו כתב על כך כרך שלם, בן 633 עמודים[36], בסדרת ספריו המבוססת על כתבי הגניזה, חברה ים-תיכונית.[7]

אף החוקרת מרים פרנקל, שכאמור קבעה כי אכן מדובר בספר חשוב ביותר, סבורה שעבודתו של מאן היא רק:

הכנת תשתית מקדימה למחקר מסכם שייעשה בעתיד. מאן הצליח אמנם ליצור מסגרת כרונולוגית זמנית כלשהי, אך לבניית סיפר היסטורי רצוף לא הגיע. עבודתו היא יותר בבחינת 'מחרוזת של פנינים בודדות', כפי שדימה אותה ש"ד גויטיין, או 'מחסן של עובדות' על פי הדימוי הפחות מחמיא של ג"ד כהן.

— עמ' 37 למאמרה של פרנקל[24].

יתירה מזאת, טוענת פרנקל:

אין בה (בכתיבתו של מאן) אלא דיווח ענייני על תוכנן של התעודות שאותן פיענח וחקר, ואין בה כל ניסיון להעניק משמעות לעובדות שהציג.

— שם, שם.

פרנקל תולה זאת בעובדה שחשיפת התעודות היוותה עבור מאן אתגר אינטלקטואלי גרידא, וטוענת כי לא היה מוּנע מתוך עניין אמיתי בקהילות היהודיות בארצות האסלאם. "גישה טכנית" זאת, מנעה מהגילויים המרעישים שפרסם או מחיי הקהילה התוססים כפי שהם עולים מתוך התעודות שחשף ופענח, לבוא לידי ביטוי בדרך הראויה והנכונה במחקר שהתבסס על התעודות, בכרך א' של ספרו.[24][37]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • בן ציון הלפר, "היהודים תחת שלטון הכליפים הפטימידיים", התקופה כ', כרך י"ח, ורשא: הוצאת שטיבל, תרפ"ג, עמ' 175–215.
  • Rafael Mahler, Two Monumental Works of Yaakov Maan About Jewish History, Bleter fun Geschichte, Warsaw: 1938, pp. 150–174.
  • Shelomo D. Goitein, Preface and reader's guide, The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid caliphs, New York: Ktav Publihing House Inc., 1970, pp. XIII–XXXVII.
  • Walter J. Fischel, The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid Calpihs by Jacob Mann, Middle East Journal, Vol. 25, No. 3 (Summer, 1971), pp. 430–431.
  • Claude Cahen, The Jews in Egypt and Palestine under the Fatimids, 1922 by Jacob Mann, Journal of the Economic and Social History of the Orient, Vol. 15, No. 1/2 (Jun., 1972), Brill, pp. 222–223.
  • Ernst Ludwig Dietrich, The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid Caliphs. A Contribution to Their Political and Communal History, Based Chiefly on Genizah Material Hitherto Unpublished: And a Second Supplement to "The Jews in Egypt and Palestine under the Fatimid Caliphs" by Jacob Mann, Oriens, Vol. 25/26, (1976), Brill, pp. 372–373.

קישורים חיצוניים

כרכי הספר

מאמרי ביקורת על מאן ועל הספר

  • D. N. (Dov Nitzani (Knopf)), Professor Dr. Jakob Mann (Mannen), Przemysl Memorial Book, (Poland), translation from Sefer Przemysl; edited by: Dr. Arie Menczer, Israel: Irgun Yotzei Przemysl, 1964, pp. 328–330. From jewishgen web site. ראו תרגום לעברית לעיל.

מאמרי ביקורת על הספר

הערות שוליים

  1. ^ לפירוט המכתב ותשובת רבי אברהם בן הרמב"ם ראו אצל ראובן מרגליות, תולדות רבנו אברהם המיימוני בן הרמב"ם, למברג: בהוצאת בית מסחר ספרים עתיקים וחדשים Ksleg. Margulies Lwow (Poland) Kazmierzowska 35, תר"ץ, בפרק: אגרות רבנו אברהם המיימוני, עמ' 34, באתר HebrewBooks.
  2. ^ התרגום לעברית הוא של אברהם מאיר הברמן במאמר: "יעקב מאן – האדם והחוקר", אנשי ספר ואנשי מעשה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ד–1974, עמ' 172–178, בעמ' 175. עם זאת, קיימים מספר תרגומים נוספים לעברית של שם הספר. ראו למשל בן ציון הלפר, במאמר הבקורת שכתב על הספר (משנת 1923), המעדיף את השם: "היהודים תחת שלטון הכליפים הפטימידיים".
  3. ^ הקיסרות האוסטרו-הונגרית הייתה אחת ממעצמות המרכז בהן נלחמה בריטניה במלחמת העולם הראשונה.
  4. ^ 4.0 4.1 א. מ. הברמן, "יעקב מאן – האדם והחוקר", אנשי ספר ואנשי מעשה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ד–1974, עמ' 172–178, בעמ' 174.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 הגרסה העברית של המאמר: דב ניצני (קנופף), "פרופסור ד"ר יעקב מאן (מאנן)", ספר פשמישל, עורך: ד"ר אריה מנצ'ר, הוצא לאור על ידי ארגון יוצאי פשמישל בישראל, תשכ"ד–1964, עמ' 328–330. באתר ספריית העיר ניו יורק; התרגום לאנגלית: D. N. (Dov Nitzani (Knopf)), Professor Dr. Jakob Mann (Mannen), Przemysl Memorial Book, (Poland), translation from Sefer Przemysl; edited by: Dr. Arie Menczer, Israel: Irgun Yotzei Przemysl, 1964, pp. 328–330. From jewishgen web site.
  6. ^ אוסף אדלר מצוי כיום בבית המדרש לרבנים באמריקה. ראו למשל יוסף יהלום, קולה הצלול של מקהלה ענקית, באתר הארץ, 13 בפברואר 2002.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 7.6 7.7 7.8 Shelomo D. Goitein, Preface and reader's guide, The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid Caliphs, New York: Ktav Publihing House Inc., 1970, pp. XIII–XXXVII.
  8. ^ הציטוט במקור מופיע באנגלית. התרגום לעברית הוא של אצל א. מ. הברמן, בתוך: "יעקב מאן – האדם והחוקר", אנשי ספר ואנשי מעשה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ד–1974, עמ' 172–178, בעמ' 174.
  9. ^ ראו הכתוב בעמוד שלאחר שער הספר. ראו גם בהקדמה לספר, שנכתבה על ידי מאן ביולי 1919.
  10. ^ לפי החוקר הברמן, הספר חולק לשני כרכים מטעמים כלכליים. ראו א. מ. הברמן, "יעקב מאן – האדם והחוקר", אנשי ספר ואנשי מעשה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ד–1974, עמ' 172–178, בעמ' 175.
  11. ^ ראו בתוספת להקדמה של מאן לכרך השני, בעמ' 10.
  12. ^ א. מ. הברמן, "יעקב מאן – האדם והחוקר", אנשי ספר ואנשי מעשה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ד–1974, עמ' 172–178, בעמ' 175.
  13. ^ 13.0 13.1 ראו Jacob Mann, A second supplement to "The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid Caliphs", Hebrew Union College Annual, Volume III, pp. 257–308. במהדורת 1970 של הספר הופיעה "התוספת השנייה" בעמ' 431–482.
  14. ^ התוספת הראשונה (Supplement) הופיעה כבר במהדורה הראשונה. ראו כרך ב', עמ' 341–374. תוספת אחרת (Addenda) הופיעה גם היא באותה מהדורה ואותו הכרך, בעמ' 375–383.
  15. ^ "התוספת השנייה" נכתבה כאמור בשנת 1926. במהדורת 1970 היא הופיעה בעמ' 431–482. מיד לאחריה, בעמ' 483–484, הופיעה "הערה נוספת" (Additional note to Hebrew Union College Jubilee Volume, pp. 235–237). "הערה נוספת" זו כתב מאן למאמר אחר שכתב על הגאונים (Gaonic Studies, Hebrew Union College ,Jubilee Volume 1875–1925, Cincinnati: 1925, pp. 223–262).
  16. ^ Texts and studies in Jewish history and literature, Cincinnati: Hebrew College Press, two volumes, 1931–1935 (Second printing: Reprinted in Israel:, 1970; Third printing: New York: Ktav Publihing House Inc., 1972).
  17. ^ התרגום לעברית של השם הוא של א. מ. הברמן, "יעקב מאן – האדם והחוקר", אנשי ספר ואנשי מעשה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ד–1974, עמ' 172–178, בעמ' 176.
  18. ^ לפרוט נוסף על הספר ראו בערך יעקב מאן, בפרק Texts and Studies.
  19. ^ שמו המלא של הפרק הראשון: From the Conquest of Egypt by Jauhar (969 C.E.) to the end of al-Ḥakim's reign (1021 C.E.), בעמ' 13–74.
  20. ^ שמו המלא של הפרק השני: The Period of Solomon ben Yehuda (died in 1051 C.E.), בעמ' 75–105.
  21. ^ שמו המלא של הפרק השלישי: The Period of Solomon ben Yehuda (concluded.), בעמ' 106–152.
  22. ^ שמו המלא של הפרק הרביעי: Conditions in Palestine and in Syria. Nesiim and Geonim, בעמ' 153–201.
  23. ^ שמו המלא של הפרק החמישי: Egyptian Affairs from about 1050 C.E. to the period of Maimonides (died in December, 1204 C.E.), בעמ' 202–250.
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 24.3 24.4 24.5 מרים פרנקל, "תיבת ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם בימי הביניים – ציוני דרך וסיכויים", פעמים 92 (תשס"ב), מכון בן צבי, עמ' 23–61 (על מאן ראו עמ' 35–38).
  25. ^ שמו המלא של הפרק הששי: The Communal Organization, בעמ' 251–280.
  26. ^ חמשת הפרקים בכרך השני נקראים על שם הפרקים אליהם הם נספחים, לדוגמה: "נספח א' לכרך א', פרק א'" וכן הלאה. עם זאת הפרק-הנספח השלישי נקרא גם הוא "נספח ב'", כנראה משום שהפרק השלישי בכרך הראשון הוא פרק המשך לפרק השני. כמו כן, אין פרק-נספח לפרק הששי בכרך הראשון. פרק-נספח לפרק זה יופיע בתוספת לכרך השני.
  27. ^ הציטוט במקור מופיע באנגלית. ראו Shelomo D. Goitein, Preface and reader's guide, The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid Caliphs, New York: Ktav Publihing House Inc., 1970, pp. XIII–XXXVII, p. XIII.
  28. ^ הציטוט במקור מופיע באנגלית. ראו Shelomo D. Goitein, Preface and reader's guide, The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid Caliphs, New York: Ktav Publihing House Inc., 1970, pp. XIII–XXXVII, p. XXIII.
  29. ^ הציטוט במקור מופיע באנגלית. ראו Mann, Jacob, in: Encyclopaedia Judaica, second edition; Fred Skolnik, editor in chief; Detroit: Macmillan Reference USA and Keter Publishing House LTD, volume 13, 2008, p. 476, באתר Jewish Virtual Library.
  30. ^ כאמור דן מאן בפרק הראשון של ספרו גם בתקופה הקודמת לכך, החל משנת 975, אולם אין מדובר במידע רב ורציף.
  31. ^ מאן הוא רק אחד מהחוקרים בהם דן המאמר. שאר החוקרים הם: צבי היינריך גרץ (עמ' 24–30); שמעון דובנוב (עמ' 30–35); אליהו אשתור (עמ' 38–47); ושלמה דב גויטיין (עמ' 48–55); בסוף המאמר ישנו גם פרק סיכום: "סכנות וסיכויים" (עמ' 55–58).
  32. ^ Jacob R. Marcus, Oriental Judaism in the Middle Ages, The Jews in Egypt and Palestine under the Fatimids by Jacob Mann, The American Journal of Semitic Languages and Literatures, Vol. 38, No. 3 (Apr., 1922), pp. 230–232. From JSTOR.
  33. ^ בן ציון הלפר, "היהודים תחת שלטון הכליפים הפטימידיים", התקופה כ', כרך י"ח, ורשא: הוצאת שטיבל, תרפ"ג, עמ' 175–215.
  34. ^ Rafael Mahler, Two Monumental Works of Yaakov Maan About Jewish History, Bleter fun Geschichte, Warsaw: 1938, pp. 150–174.
  35. ^ "מן, יעקב", האנציקלופדיה העברית, כרך עשרים ושלוש, עורך ראשי: יהושע פראוור, ירושלים ותל אביב: תשל"ג, עמ' 931. לעומת זאת, בספרו השני, "מקורות ומחקרים", פענח מאן תעודות רבות הכתובות בשפה הערבית (עם אותיות עבריות) והן היוו בסיס חשוב למחקרו על התקופה.
  36. ^ A Mediterranean Society, The Jewish communities of the Arab World as Portrayed in the Documents of the Cairo Geniza, University of California Press, Berkeley and Los Angeles, volume II: the community, 1971.
  37. ^ פרנקל מציינת שאותה בעיה קיימת גם בספרו השני של מאן המתבסס על הגניזה, "Texts and studies".
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38644992The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid Caliphs

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=The_Jews_in_Egypt_and_in_Palestine_under_the_Fatimid_Caliphs&oldid=2735321"