Falsus in uno, falsus in omnibus
 | |||
| לורד אלנבורו שהפסיק את השימוש בכלל במשפט המקובל בשנת 1809 | |||
| מידע כללי | |||
|---|---|---|---|
| שפה | לטינית | ||
| שימוש | דיני הראיות | ||
| שיטה | המשפט המקובל | ||
| תרגום |
| ||
| אזכורים בולטים | |||
| בפסיקה | פסק דין חיון נגד חיון | ||
| |||
Falsus in uno, falsus in omnibus (תרגום מילולי לעברית - "שקר באחד, שקר בהכל") היא אמרה בלטינית המשמשת לרוב בהקשרים משפטיים, ומבטאת חזקה הניתנת לסתירה בדיני הראיות המכונה במשפט "חזקת השקר", ולפיה מי שנתפס בדבר שקר בחלק מעדותו, לא תישמע כלל העדות. מקורו של הכלל הראייתי הוא במשפט המקובל, אך יש המוצאים כלל דומה במשפט העברי, ""עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה".[1]
מקור הכלל והשימוש בו
מקור הכלל הוא במשפט המקובל בבריטניה והשימוש הראשון בו נעשה במשפטי הבגידה בתקופת בית סטיוארט בסוף המאה ה-17, אך תפוצתו הנרחבת של הכלל בסוף המאה ה-17 מראה כי הוא היה מוכר לפני תקופה זו.[2] הכלל שימש כהנחיה לחבר מושבעים והיה אחד ממספר כללים פורמליים שסייעו לחבר המושבעים להגיע להחלטה, כחריג לכללים אחרים שקבעו כי עד שנשבע ועדותו לא נסתרה אומר את האמת. בתחילת המאה ה-19 החלו שופטים באנגליה להדריך את המושבעים כי אינם חייבים לשלול את מלוא עדותו של עד ששיקר,[3] וב-1809 דחה השופט האנגלי לורד אלנבורו את הטענה כי יש להפעיל את הכלל באופן קטגורי, וקבע כי ייתכן שעד ישקר, אך לאחר מכן ירגיש את כובד משקלה של שבועתו ויאמר אמת ביתר עדותו.[4]
שימושים בולטים בפסיקת בתי המשפט בישראל
הפעם הראשונה בה יושם הכלל על ידי בית המשפט העליון בישראל, הייתה בשנת 2019 בפסק דינו של השופט אלכס שטיין בעניין חיון.[5] דעתו של שטיין הייתה דעת יחיד בעניין זה. בית המשפט קבע כי בעל דין שיקר בעניין מהותי, ובשל כך יש לדחות את תביעתו. שטיין נימק הכרעה זו במספר נימוקים, ובהם - "חיית התביעה בשל שקרים אלו הייתה – ועודנה – תוצאה מתחייבת לנוכח שלושה כללים שעניינם פרוצדורה וראיות. מדובר בכללים ידועים ומושרשים, אך הפעלתם נתונה במידה רבה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ומסיבה זו היא לא יצרה עדיין נורמות כלליות ותקדימים מחייבים. ביהמ"ש מוצא להציג ולעמוד על טיבם של כללים אלו. מבין כללים אלו, הכלל הבסיסי והעתיק ביותר הוא חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו: Falsus in Uno, Falsus in Omnibus."[6]
קביעה זו של השופט שטיין הייתה קביעה נחרצת ששינתה את ההלכה הנהוגה עד אז בבית המשפט, והנשיא יצחק עמית מצא לנכון לסייג אותה בפסק דינו בעניין דכנאס נ' דפראוי. עמית קבע כי הכלל המקובל הוא כלל "פלגינן דיבורא" לפיו אפשר במקרים מסוימים ניתן לחלק עדות או הודאה של בעל דין שניתנה בבית דין לחלקים, ואת חלקם לקבל ואת האחרים לדחות. השימוש בכלל "פלגינן דיבורא" מבוסס על קביעת סעיף 57 לפקודת הראיות לפיו "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדו שלגביהן חלו הסתירות". כן קבע עמית כי "הניסיון השיפוטי מלמד כי עדים משקרים או טועים או סותרים את עצמם מכל מיני סיבות" ולכן עדותו של עד שחלק מעדותו נמצא שקרי אינה פסולה מעיקרה.[7] שטיין עצמו דייק את הכלל ואת השימוש בו בפסק דין קדוש נגד גנדלר וקבע כי הוא חל רק במקרה בו בעל דין מוסר ביודעין עדות שקר בעניין היורד לשורש עדותו.[8]
דיון זה מאזכר את הדיון ההלכתי הנע בין הכלל פלגינן דיבורא לבין הכלל "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה" (בבלי גיטין ל"ג, א'), והשאלות העולות במסגרת דיון זה הנוגעות למהימנותם של עדים שנמצא כי שיקרו בדבר מה בעדותם.[9]
תרגום הכלל לעברית
התרגום המילולי לכלל הוא "שקר באחד, שקר בהכל". בפסיקה בישראל לא נמצא תרגום מהימן לכלל. תרגומו של השופט שטיין בהלכת חיון, בו מכונה הכלל "חזקת השקר", "מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו" הוא יותר הבהרה מאשר תרגום. המקבילה התלמודית "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה" המובאת לעיתים בהקשר זה, ודאי אינה תרגום של הכלל, ואף אינה מבטאת במדוייק את כוונתו, שכן בדוגמה התלמודית העדות אינה בטלה דווקא בשל שקר, אלא בשל קרבת העד לאחד מבעלי הדין. ניסיון מעניין לתרגם את הכלל נעשה על ידי השופט שלמה מיכאל ארדמן בבית משפט השלום בקריות, שתירגם את הכלל במספר פסקי דין כ"פעם שקרן, תמיד שקרן."[10]
הערות שוליים
- ↑ (בבלי גיטין ל"ג, א')
- ↑ George Fisher, The Jury's Rise As Lie Detector, 107 Yale Law Journal|Yale L. J. 575, 713 (1997) (citing 3 Wigmore, supra note 44, § 1009, at 675).
- ↑ See 3 Wigmore, supra note 44, § 1010, at 676.
- ↑ 4 A.L.R. 2d 1077 (Originally published in 1949) (citing Rex v. Teal (1809) 11 East 307, 103 Eng Reprint 1022).
- ↑ ע"א 765/18 חיון נ' חיון (פורסם בנבו, 1.5.2019
- ↑ ע"א 765/18 חיון נ' חיון (פורסם בנבו, 1.5.2019) פסקה 27 לפסק דינו של השופט שטיין)
- ↑ בע"א 7862/22 דכנאס נ' דפראוי (פורסם בנבו, 20.7.2023)
- ↑ ע"א 3589/23 קדוש נ' גנדלר (פורסם בנבו, 1.8.2023)
- ↑ ת"א (תל אביב-יפו) 8215-09-15 כחול לבן אומנים ויזמות (2008) בע"מ נ' לוי (פורסם בנבו, 14.8.2019)
- ↑ לדוגמה: ת.א. (שלום קריות) 35900-04-14 פלונים נ' בושקאר (פורסם בנבו, 12.6.2020)
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.
Falsus in uno, falsus in omnibus41788211Q25039822