תראקים
התראקים הקדמונים (יוונית עתיקה: Θρᾷκες, לטינית: Thraci) היו קבוצה של שבטים הודו-אירופאיים שאכלסו אזורים הכוללים את תראקיה בפינה הדרומית-מזרחית של חצי האי הבלקני באירופה. התראקים אכלסו חלקים של המחוזות העתיקים: תראקיה, מואסיה, מוקדון, דאקיה, סקיטיה הקטנה, סרמטיה, ביתיניה, מיסיה, פאנוניה, ואזורים נוספים ברחבי הבלקן ואנטוליה. אזור זה משתרע על פני רוב אזור הבלקן, עד גטאה מצפון לדנובה ועד מעבר לבוג.
הם דיברו את השפה התראקית - ממשפחת השפות ההודו-אירופיות. חקר התראקים ותרבות תראקיה נקרא תראקולוגיה.
היסטוריה
התקופה הארכאית
התיעוד ההיסטורי הראשון על התראקים נמצא באיליאדה, שם הם מתוארים כבעלי הברית של הטרויאנים במלחמת טרויה נגד היוונים. הרודוטוס תיארם כעם רב ובעל עוצמה, אך הדגיש כי היו מפולגים ביניהם לקבוצות ושבטים. לפי המיתולוגיה היוונית היו התראקים צאצאיו של תראקס, בנו של אליל המלחמה ארס שהתגורר לפי האמונה בתראקיה. הומרוס תיחם את תראקיה באופן מעורפל בין הים השחור במזרח לנהר אקסיוס באזור סלוניקי של היום.
שבטים הודו - אירופאים אלו, שנחשבו ברברים וכפריים על ידי שכניהם היוונים, פיתחו צורות מתקדמות של מוזיקה, שירה, תעשייה, ומלאכת יד. הם התאחדו לממלכות ושבטים, אך לא הגיעו למצב של אחדות לאומית, מעבר לשלטון קצר של שושלות בשיאה של התקופה הקלאסית היוונית. בדומה לגאלים ולשאר השבטים הקלטיים, רובם חיו בפשטות בכפרים מבוצרים קטנים, בדרך כלל על הגבעות. אף על פי שהמושג של מרכז עירוני לא פותח עד התקופה הרומית, מספר ביצורים גדולים שונים שימשו גם בתור מרכזי מסחר. עם זאת, באופן כללי, למרות הקולוניזציה היוונית באזורים כגון ביזנטיון, אפולוניה וערים נוספות, התראקים נמנעו מחיים עירוניים.
במאה ה-8 לפנה"ס הוקמו בתראקיה המושבות היווניות הראשונות, ובתקופה זו החלו התראקים לשמש שכירי חרב בשירותן של ערי יוון. תראקיה מדרום לדנובה נכבשה על ידי דריווש הראשון בשנת 512 לפנה"ס והייתה למחוז בממלכה האחמנית למשך זמן קצר עד שהפרסים גורשו ממנה במלחמת פרס-יוון.
התקופה הקלאסית
עד המאה החמישית לפני הספירה, נוכחות התראקים הייתה נרחבת עד כדי כך שהרודוטוס[1] החשיב אותם בתור העם השני בגודלו בחלק של העולם הידוע לו (אחרי ההודים), ואולי אף החזק ביותר, אם כי חוסר האחדות שלהם מנע זאת. במהלך התקופה הקלאסית התראקים התחלקו למספר רב של קבוצות ושבטים, אם כי מספר ממלכות נוסדו. החל באמצע המאה ה-5 לפנה"ס הצליחו מספר שבטים תראקים להתאחד לממלכה שנשלטה על ידי המלך תרס, מייסד השושלת האורדיסית. הממלכה התקיימה עד אמצע המאה ה-3 לפנה"ס ובירתה הייתה באוסקודמה או אורדיסיה (אדירנה בטורקיה של ימינו). הממלכה לא איחדה את כל שטחיה של תראקיה, וגם בשטח שהיה נתון לשליטתה היה כוחו של השלטון המרכזי מוגבל. במאה ה-4 לפנה"ס התפצלה הממלכה לשלוש ממלכות קטנות יותר ובירתה של אחת מהן הועברה בשנת 320 לפנה"ס לסתופוליס (קאזאנלק בבולגריה של ימינו). ממלכה זו המשיכה והתקיימה תחת השושלת האורדיסית עד למאה ה-1 אך כוחה הלך ונחלש. סוג של חייל מאותה התקופה המכונה פלטסט מקורו כנראה בתראקיה.
התקופה ההלניסטית
בתקופה זו, תקופת הזוהר ביוון העתיקה, גברה ההשפעה היוונית בקרב התראקים, וכיוון ששפתם לא הייתה כתובה, היא נסוגה מפני היוונית. זו הפכה ללינגואה פרנקה ושימשה לתקשורת בין השבטים התראקים השונים כמו גם במגעיהם עם עמים אחרים. התרבות התראקית ספגה מכה נוספת עם כיבושה של תארקיה במאה ה-4 לפני הספירה, בידי פיליפוס השני מלך מוקדון ואביו של אלכסנדר הגדול, התראקים אימצו את התרבות ההלניסטית במשך 150 שנות שלטונה של מוקדון עליהם. ליסימאכוס, מיורשיו של אלכסנדר הגדול ושליטים הלניסטיים נוספים שלטו בחלק או בחלקים מתראקיה עד נפילתה בידי הרומאים.
בשנת 279 לפני הספירה, נעו גאלים קלטים אל עבר מוקדון, תראקיה ודרום יוון. הם נאלצו עד מהרה לסגת ממוקדון ומדרום יוון, אך נשארו בתראקיה עד סוף המאה. מתראקיה, שלושה שבטים קלטים התקדמו לתוך אנטוליה והקימו ממלכה חדשה בשם גלטיה.
במהלך מלחמת מוקדון, הסכסוך בין רומא לתראקיה הפך בלתי נמנע. הרס של מפלגות השלטון במוקדון ערער את סמכותם על תראקיה, והשבטים התראקים שבו לפעול מרצונם. לאחר קרב פידנה בשנת 168 לפני הספירה, נראה היה כי שליטה רומאית על מוקדון הפכה לבלתי נמנעת, והממשל של תראקיה עבר לרומא. לא התראקים ולא המקדונים קיבלו על עצמם עדיין את השלטון הרומי, ומספר מרידות התרחשו במהלך תקופה זו של המעבר. מרד אנדריסכוס בשנת 149 לפני הספירה לדוגמה, משך את עיקר תמיכתו מתראקיה. מספר פשיטות של שבטים מקומיים לתוך מוקדון המשיכו במשך שנים רבות, אם כי היו שבטים אשר שיתפו פעולה ברצון עם רומא.
לאחר המלחמה המוקדונית השלישית, תראקיה החלה להכיר בסמכות הרומית. תראקיה בתור מדינה קליינטית הורכבה משבטים שונים.
תחת שלטון רומאי
תראקיה הייתה לחלק מהרפובליקה הרומית בשנת 168 לפנה"ס, אך הפכה באופן רשמי לפרובינקיה רק בשנת 46 לספירה.
במאה ה-4 פלשו ההונים והויזיגותים לתראקיה וב-9 באוגוסט 378 התחולל קרב אדריאנופול סמוך לאדירנה בו כשלו הרומאים בהדיפתם והקיסר המזרחי ואלנס נהרג בקרב. לאחר חלוקת האימפריה הרומית נפלה תראקיה בחלקה של האימפריה הביזנטית אשר שלטה בה עד המאה ה-9, עת רובה של תראקיה הפך לחלק מבולגריה.
דת
הדת של התראקים התבססה על המיתולוגיה הפליאו-בלקנית והייתה שונה בין הצפון לדרום. הסיבה לכך היא הרפורמה של זלמוקסיס (Zalmoxis), אשר השפיעה באורח משמעותי על האמונות והמוסדות הדתיים של הצפון. אולם האלילים שהכירו היוונים במאה החמישית לפנה"ס (סבזיוס, בנדיס, קוטיס) וכן דמויות כמו דיוניסוס ואורפיאוס, שמייחסים להם מוצא תראקי, הגיעו מתראקיה הדרומית.
על-פי הרודוטוס עבדו התראקים ארבעה אלילים שתאמו את ארס, דיוניסוס, ארטמיס והרמס, כאשר הפולחן של האחרונים היה שמור למלכים. אצל התראקים הצפוניים היה האליל החשוב זכר, ואילו אצל התראקים הדרומיים - נקבה, כיוון שזוהתה עם הרה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תראקים |
- האם התראקים המציאו את הכתב? צבי יוליאן רובין
הערות שוליים
25292398תראקים