מבצע תרנגול 53

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף תרנגול 53)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מבצע תרנגול 53
קרון האנטנה של מכ"ם P-12 וקרון הפיקוד מוצגים במוזיאון חיל האוויר בחצרים
קרון האנטנה של מכ"ם P-12 וקרון הפיקוד מוצגים במוזיאון חיל האוויר בחצרים
קרון האנטנה של מכ"ם P-12 וקרון הפיקוד מוצגים במוזיאון חיל האוויר בחצרים
מלחמה: מלחמת ההתשה
תאריכים 26 בדצמבר 1969 – 27 בדצמבר 1969 (יומיים)
מקום ראס ע'אריב, מצרים
תוצאה מכ"ם נלקח כשלל בידי ישראל
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל ישראל

מצרים (1958-1972)מצרים (1958-1972) מצרים

כוחות

כוח צנחנים מוסק בשלושה מסוקי סופר פרלון, שני מסוקי יסעור לנשיאת מתקן המכ"ם

צוות תחנת מכ"ם גילוי אווירי

אבדות

חייל נפצע

מכ"ם P-12 נלקח שלל,
שני חיילים נהרגו,
ארבעה שבויים

מבצע תרנגול 53 הוא מבצע פשיטה במהלך מלחמת ההתשה, בלילה שבין 26 ו-27 בדצמבר 1969, ובו השתלטו כוחות צה"ל על תחנת מכ"ם מצרית בראס ע'אריב (رأس غارب), והביאו את המתקן לישראל. בפעולה השתתפו יחידות מחטיבת הצנחנים (גדוד 50 וסיירת צנחנים) ומחיל האוויר, והיא נחשבת לאחת הפעולות הנועזות והיצירתיות בתולדות צה"ל[1] - "כלקוחה מעולם הסרטים", כך כינה אותה הרמטכ"ל, רב-אלוף חיים בר-לב.

רקע

במרץ 1969, בתגובה להכרזת נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר על פתיחה במלחמת התשה נגד ישראל על קו-החזית בתעלת סואץ, החל צה"ל ליזום פעולות התקפיות לאורך הקו ובעומק שטח-האויב, ולא הסתפק עוד בפעולות המגננה שבהן נקט מאז מלחמת ששת הימים. מטרתן - מתן תשובה ליומרות המצריות לשבור את כושר העמידה של כוחות צה"ל בקו.

לאחר מלחמת ששת הימים תוגברו הכוחות המצריים בציוד צבאי מתקדם מתוצרת ברית המועצות, כגון טנקים, מערכות מכ"ם ומערכות נשק אחרות. כוחות הנ"מ המצריים קיבלו תותחי נ"מ וטילי קרקע-אוויר מסוג SA-2. סוללות הנ"מ כללו גם מערכות מכ"ם, ובהן המכ"ם P-12 (קוד דיווח נאט"ו: "ספון רסט") להתראה מוקדמת, בעל יכולת גילוי כלי טיס הטסים בגובה נמוך. סוללות הנ"מ בחזית התעלה הושמדו פעמים רבות בהפצצות של חיל האוויר הישראלי. לעיתים היה אזור התעלה נקי מטילים, אולם, המצרים שבו ושיקמו את מערך הנ"מ שוב ושוב לאחר תקיפות אלה. לבד מ"מבצע רביב" (פשיטה משוריינת על החוף המערבי של מפרץ סואץ, בשילוב חיל הים ובחיפוי חיל האוויר, שנערכה בספטמבר 1969), כמעט ולא יזם צה"ל פשיטות יבשתיות נרחבות, וחלק נכבד ממהלכי צה"ל במלחמת ההתשה, ובפרט תקיפות בעומק השטח המצרי, בוצעו על ידי חיל האוויר.

טרום מלחמת ששת הימים פוצחו צפונותיו של מכ"ם ה-P-12 על ידי יחידת הלוחמה האלקטרונית של צה"ל ומתקן רקפת פותח על מנת לעקוף את יכולותיו. במלחמה עצמה תפס צה"ל שלל מספר מערכות מכ"ם מצריות מתוצרת סובייטית, למד אותן ושכלל את אמצעי הלוחמה האלקטרונית כנגדן. תחנות המכ"ם בגזרת הפשיטה ב"מבצע רביב" היו מסוגים שהתאפשרה הפעלת ל"א נגדן, והשמדתן הייתה קלה יחסית[דרוש מקור][דרושה הבהרה]. עם הזמן התברר שהלוחמה האלקטרונית ותורות הלחימה (תו"ל) שבהן השתמשו טייסי חיל האוויר כדי לשבש את פעולת המכ"ם איבדו מיעילותן: מטוסי חיל האוויר התגלו בשלבים מוקדמים יותר של הגיחות שביצעו, גם כשטסו בגבהים נמוכים. המסקנה הייתה שפריסת המכ"ם הישנה, שהושמדה ברובה, הוחלפה בפריסה חדשה, קשה לפענוח וככל הנראה מדגם חדיש יותר. אנשי המודיעין העריכו כי קיימת תחנת מכ"ם בודדת, ומוסווית היטב. תחנה זו איתרה ועקבה אחר גיחות חיל האוויר באזור ובמערב סיני.

איתור וזיהוי המכ"ם

לפי הערכה מודיעינית החזיקו המצרים מתקן מכ"ם מסוג P-12 בסמיכות למוצב ראס-ע'אריב, שהצליח לאתר ולעקוב אחר מטוסי חיל האוויר בגזרה. ב-24 באוקטובר 1969 הפציצו מטוסי חיל האוויר תחנת מכ"ם במקום, ואולם התברר בהמשך שתחנת מכ"ם המשיכה לפעול באזור גם לאחר ההפצצה, והמסקנה שהסיקו בחיל האוויר היא כי התחנה שהופצצה הייתה מטרת הטעיה, שהוצבה בסביבת המכ"ם הפעיל האמיתי.

ב-22 בדצמבר ביצע מטוס ווטור גיחת צילום לאורך חוף מפרץ סואץ. מפענח תצלומי האוויר, רמי שלו, הבחין, לראשונה, בנקודה חשודה כעשרה ק"מ ממערב למוצב שהופצץ, על חופו המערבי של המפרץ. מה שהובחן בתחילה כשני אוהלי בדואים התגלה, לאחר בדיקה על ידי צוות מומחי אלקטרוניקה ומודיעין, כתחנת מכ"ם מסוג P-12[2].

המכ"ם היה מדופן בעפר, חלקים ממנו מכוסים ברשתות ומוסווה היטב. סביבו לא נצפה מערך הגנה נגד מטוסים או הגנה קרקעית. הדרכים שהובילו אליו לא היו סלולות, ובסביבתו לא נצפתה תנועה רגלית או תנועת כלי רכב. מסיבות אלו הייתה תחנת המכ"ם קשה לגילוי וזיהוי. לאחר הגדלת תצלום האוויר זוהו לבסוף שני קרונות המכ"ם: קרון המבצעים שכלל את המשדר, המסכים ומערכת הבקרה, וקרון הקשר שבו הותקנה האנטנה והמערכת המכנית ששלטה על תנועתה. בסמוך לקרונות מוקמו שני גנרטורים, בונקר ואוהל למגורי המפעילים והשומרים.

גרסת חיל המודיעין

מבצע “תרנגול 53” יצא לפועל כדי לנצל את “התחכמותו” של מפקד זירת ים - סוף המצרי. הלה החליט להציב מכ”ם רוסי P - 12, פעיל מבצעית וכשר למהדרין, באתר דמה באזור ראס ע’ארב, בצד המערבי של המפרץ. הרעיון היה להטעות את חיל - האוויר הישראלי ולמנוע את השמדתו, כגורל מכ”מים אמיתיים אחרים. אתר דמה אינו מוגן כאתר אמיתי וכאלה לא היוו אתגר ל”ארטילריה המעופפת” של ישראל. “ההתחכמות” נקלטה בבירור בתעבורת הקשר של יחידה 8200 והועברה לאמ”ן. האגף הזדרז להציע לרמטכ”ל “לחטוף” את המכ”ם המצרי ולהעלותו ארצה. חיים בר-לב, הרמטכ”ל, אישר את המבצע, שבוצע ללא תקלות[3].

תכנון המבצע

עם היוודע מיקום המכ"ם נערך חיל האוויר לגיחת הפצצה שגרתית במטרה להשמיד אותו. אולם עוד באותו היום, העלה סמל רמי שלו מיחידת פענוח תצלומי האוויר את הרעיון להשתלט על המתקן בפשיטה קרקעית, ולהטיס אותו לישראל בשלמותו באמצעות מסוקים, תוך ניצול מיקומו המבודד ומאחר שאינו מוגן בכוחות אויב עם מתקני נ"מ.[2] סגן יחיאל הל אור, שהיה מפקדו הישיר, העלה את ההצעה בפני ישעיהו ברקת, מפקד מחלקת המודיעין בחיל האוויר.[4] בחיל האוויר זיהו את ההזדמנות להפקת מודיעין אלקטרוני חשוב על המכ"ם שבטעות נחשב לדור מתקדם שטרם נודע במערב.

במחלקת מבצעים במטה חיל האוויר, בפיקוד תא"ל דוד עברי נערכה תוכנית ראשונית למבצע חטיפת המכ"ם בשם "תרנגול 53". בבוקר 24 בדצמבר, משהוחלט בחיל האוויר כי ניתן להבריח את המכ"ם, העביר מפקד החיל, האלוף מוטי הוד, את הממצאים לגופי התכנון במטכ"ל ולרמטכ"ל חיים בר-לב. הללו לא דחו את רעיון המבצע על הסף, אולם רצו להשתכנע כי נמצאו כל הפתרונות הטכניים לביצועו. פרטים חשובים, כמו משקלם המדויק של קרונות המכ"ם (שהוערך ב-7 טון), לא היו ידועים עד לרגע הביצוע ממש. המבצע היה לוגיסטי בעיקרו, כיוון שהיה תלוי בעיקר ביכולת הנשיאה של המסוקים להעביר את המתקן הכבד מעבר למפרץ סואץ בביטחון ובמהירות.

ביום 24 בדצמבר בשעה 09:00 קיבל קצין חי"ר וצנחנים ראשי (קחצ"ר), תא"ל רפאל איתן שנבחר למפקד המבצע פרטים ראשונים אודות הפעולה וקיבל לידיו תצלומי האוויר לצורך תכנונו. רפאל איתן הטיל את הביצוע על מח"ט 35 (חטיבת הצנחנים הסדירה), אל"ם חיים נדל. עד שעות הצהריים גיבשו תוכנית כללית להשתלטות על המתקן. בשעה 13:00 נעשה תיאום ראשוני של פרטי המבצע בין נדל ומפקדי הכוחות לבין נציגי חיל האוויר. בשעה 22:00 לערך נסתיים תכנון המבצע. למחרת, ב־25 בדצמבר בשעות הבוקר, הוחל בהכנות למבצע, שיועד להיערך כבר למחרת. הבהילות נבעה מרצונם של מתכנני המבצע שלא להחמיץ את ההזדמנות להשיג את מערכת המכ"ם בפעולה פשוטה יחסית. בנוהל קרב מזורז ביותר נערכו בדיקות ואימונים על פריטי המבצע. עיקר האימון מבחינת כוח הקרקע התמקד בהסתערות על מודל ובפירוק קרונות מכ"ם מדגם P-10 ממשאיות "זיל" רוסיות. אלו נלקחו שלל במלחמת ששת הימים, ודמו לקרונות שבהם הותקן המכ"ם (המכ"ם המיושן נמצא במגרשי השלל שבמחנה צריפין). לביצוע המשימה נבחרו בעיקר קצינים וחיילים מצטיינים, וגם מספר לוחמים עם ניסיון בריתוך. הם התאמנו במשך יום שלם על פירוק הקרונות עד שהצליחו לבצע את התרגולת בזמן קצר.

במקביל, בחיל האוויר התאמנו טייסי היסעורים על הרמת הקרונות והטסתם מסביב לבסיס. לפי ספרי-הנתונים והאימונים שעברו טייסי היסעורים, מסוגל המסוק להרים משא של כ-3 טון, מגבלה שלא הייתה אמורה לאפשר ביצוע. לעומת זאת, ניסויים שנערכו במסגרת ההכנות הראו שבתנאי המבצע יוכל המסוק להרים כ-4 טון, כמחצית משקלו של מתקן המכ"ם.

ההכנות והאימונים התבצעו תחת מעטה חשאיות כבד, ולא הובאו לידיעתם של אנשים מחוץ למעגל יודעי-הסוד. כך, למשל, נאלצו המתכננים לגנוב את קרון המכ"ם ממגרשי השלל בצריפין, אף על פי שיכולים היו להשיגו על ידי פנייה לגורמים בכירים יותר באגף האפסנאות בצה"ל. בליל 25 בדצמבר, לאחר ביצוע תרגולים רבים ותרגיל מסכם בחולות פלמחים נפגשו מפקדי הכוחות עם הרמטכ"ל, והציגו בפניו את התוכניות המפורטות. לדברי אחד המשתתפים בפגישה:

האווירה הייתה רצינית, לכולנו נראה העסק יותר מדי פנטסטי מכדי שיבוצע כבר למחרת בלילה. אבל הרמטכ"ל והקצינים היו מרוצים, והתוכניות אושרו במלואן.

[5]

ביום שישי, 26 בדצמבר, סיימו הצנחנים את הכנותיהם, והרמטכ"ל אישר את התוכניות. לפני הצהריים ניתנה פקודת המבצע, שנועד להתחיל ב-22:00 באותו הערב. בשעות אחר הצהריים יצאה גיחת צילום אחרונה לצילום אתר המכ"ם. דו"ח פיענוח התצ"א הופק בשעה 18:14 ולפיו לא חלו שינויים משמעותיים באתר.

בשעות הצהריים הכוחות הוטסו מתל נוף לשדה אופיר ומשם לבסיס היציאה. בערב הגיעו לשק"ם באבו רודס שבסיני, שם קיבלו את התדריכים המסכמים ממפקדי החטיבה והגדוד.

תוכנית המבצע, המשותפת לחיל האוויר ולכוחות החי"ר, כללה הטסת כוח צנחנים בליל יום שישי, 26 בדצמבר, בשלושה מסוקי סופר פרלון ("צרעה") ואלה ינחתו ביעדם ממערב למוצב בראס-ע'אריב, מרחק של כששה ק"מ צפונית-מערבית למתקן המכ"ם. לאחר שישתלטו על המתקן ינתקו את שני קרונות המכ"ם זה מזה וירתמו אותם לרצועות לנשיאתם על ידי שני מסוקי CH-53 סי סטאליון ("יסעור"), שימתינו לקריאה בחופו המזרחי של מפרץ סואץ. הצנחנים יחברו אליהם את שני קרונות המכ"ם, והמסוקים ישאו אותם לאבו רודס. שני מסוקי היסעור נקלטו רק מספר שבועות לפני המבצע בשורות חיל האוויר (בסה"כ נקלטו שלושה מסוקים בלבד), והיו היחידים בשירותו שמסוגלים להרים משאות במשקל זה. המסוק השלישי, שלא השתתף במבצע, הוצב בעתודה למקרה של תקלה באחד המסוקים האחרים.

מטרה משנית של המבצע הייתה שביית החיילים המצרים המפעילים את המכ"ם, לצורך מיקוח על שחרורו של סרן דן אבידן שנשבה לאחר שהג'יפ בו נסע סמוך לתעלה עלה על מוקש. עם זאת, נקבע כי במקרה של התנגדות קשה או אם יתברר כי במקום מצוי כוח גדול בהרבה מכפי שנצפה, על הכוח לפתוח באש, לקחת שבויים ולסגת, תוך השארת מתקן המכ"ם במקומו לתקיפה אווירית. במהלך התכנון, נלקחה בחשבון הימצאותם של כוחות חי"ר באזור המוצב, שעלולים להיקרא להגנתו במקרה שפעולת הפשיטה תתגלה מוקדם מדי. כמו כן, ידוע היה לכוחות על קיומו של מערך הגנת נ"מ באזור תחנת-ההטעיה הסמוכה ליעד, וכן על הכוננות העליונה שהוכרזה בגזרה בשל גיחות הצילום של חיל האוויר.

על הכוחות בשטח מונו לפקד מפקד גדוד הנח"ל המוצנח, סא"ל אריה צידון (צימל)[6] . תחת פיקודו פעלו מספר כוחות:

  • "כוח ישראל", בפיקוד ישראל מאיר, אשר כלל 12 לוחמים, ותפקידו השתלטות על האוהל וסביבתו.
  • "כוח מוטי", בפיקוד מרדכי רוזנברג, אשר כלל 10 לוחמים, ותפקידו השתלטות על הבונקר.
  • "כוח נחמיה", בפיקוד נחמיה תמרי, מפקד פלוגה א' בגדוד 50, אשר כלל 15 לוחמים, ותפקידו השתלטות על קרונות המכ"ם.
  • כוח מסיירת צנחנים, בפיקודו של מפקד הסיירת, מוטי פז, אשר כלל 15 לוחמים, שתפקידו חסימת כביש-הגישה לתחנה (ובו 15 סיירים).

כוח הפשיטה כלל גם את סגנו של צידון, רס"ן דורון רובין[7], קצין האג"ם החטיבתי אמנון ליפקין-שחק[8], וכן גם טכנאי אלקטרוניקה מחיל האוויר, שהתמחה במכשירי מכ"ם ובטילי SA-2 רוסיים, אשר עליו הוטלה המשימה לזהות את המכ"ם, לפקח על עבודת הפרדת הקרונות, ובמקרה תקלה - להסתפק רק בלקיחת חלקי המכ"ם החשובים למודיעין הישראלי. אל הכוח התלווה העיתונאי רן אדליסט[4].

ביצוע הפעולה

‏מסוק סופר פרלון. שלושה מסוקים מדגם זה שימשו להובלת הלוחמים למצרים וממנה

פעולת הסחה

בשעה 21:00, המריאו מטוסי A-4 סקייהוק ("עיט") של חיל האוויר לגיחות הפצצה של מערך גדודי מצרי כ-60 ק"מ צפונית לתחנת המכ"ם, באזור ראס זעפרנה ומרסה תלמת, כפעולת הסחה.

הגעה אל היעד

כרבע שעה לאחר יציאת מטוסי התקיפה, בשעה 21:15 בערך, יצא כוח הצנחנים בשלושה מסוקי סופר פרלון, כשהם טסים אל היעד בגובה נמוך ביותר. הניווט היה קשה, בשל היעדר אמצעי כיוון למעט צילום אוויר ופני שטח חד גוניים. המסוק המוביל התקשה בנחיתה בשל משקל יתר שהועמס עליו והועלם[4] מידיעתו של הטייס, פרי. בשל קושי זה, עד כדי סיכון הביצוע וחיי החיילים, נאלצו המסוקים להקיף את היעד מספר פעמים עד שהצליחו לנחות בנקודת הנחיתה המתוכננת, כ-6 ק"מ מהתחנה, כרבע שעה לאחר הזמן המתוכנן בשעה 22:00 בערך. לאחר מכן שבו המסוקים למערב סיני והמתינו לקריאת כוח הצנחנים לשוב ולהחזירם.

ליל הפעולה היה בהיר, הירח היה מלא והראות הייתה טובה. כוח הצנחנים זיהה עם נחיתתו את מגדל הנפט שהיה ממוקם צפונית לתחנת המכ"ם ששימש נקודת ציון בניווט. בשעה 22:04 החל הכוח לנוע מזרחה בקצב מזורז לכיוון היעד. לאחר כ־300 מ' נכנס הכוח לתוך ערוץ ואדי ובו עשה את מרבית המסלול. התנועה הרגלית, בחלק מהמסלול הייתה קשה כיוון שהתבצעה בחולות מדבריים. לאחר שעלו על דרך-עפר סלולה התנתקה הסיירת מהכוח העיקרי ופנתה להציב חסימה. כשהגיעו ליעדם התפרסו הסיירים בשני כוחות, וחסמו את דרכי-הגישה לאזור הפעולה באמצעות מטעני צד ומוקשים נגד רק"ם.

בנקודה זו היה הכוח במרחק כ-1,300 מטרים מהיעד, ומשם יכולים היו הצנחנים לזהות כי תחנת המכ"ם אמיתית (ולא מכ"ם דמה) ואף זיהו שני שומרים מתהלכים ביעד. שאר הכוח המשיך לנוע לכיוון היעד, תוך כדי שינויים קלים במסלול, עקב תנאי השטח שבו הוצב המכ"ם. בהדרגה ככל שהתקרבו האטו את מהירות תנועתם מחשש להתגלות ונעו ככל האפשר בשטחים מוסתרים. התנועה הזהירה הביאה לעיכוב נוסף ביחס ללוח הזמנים המתוכנן. במרחק של כ־300 מ' מהיעד הפעילו המצרים את הגנרטור ובכך איפשרו התקדמות בטוחה יותר בחסות רעש הגנרטור.

בשעה 00:27, כ-200 מטרים מהיעד, התפצל כוח הצנחנים מגדוד 50 לשלושה כוחות לפי התכנון, ובשל ליל הירח המלא והראות הטובה נאלץ לעשות את שארית הדרך בזחילה מחשש להתגלות על ידי שלושת השומרים שנצפו במתקן. כ-50 מטרים מהיעד הוצב כוח הרתק, שנצר את האש עד לחילופי האש הראשונים מהיעד. הכוחות המסתערים הצליחו להתקרב בחסות רעש הגנרטורים של תחנת המכ"ם עד למרחק של מטרים ספורים מהשומרים מבלי שהתגלו ונערכו להסתערות בשעה 01:05. בשלב זה אחד השומרים המצריים זיהה את זנב הכוח הישראלי הפושט. השומר הפנה את תשומת לב שומר נוסף ושניהם עלו לאזור מוגבה לתצפית. בעודם נערכים לירי פתח הכוח הישראלי בהתקפה. בעדיפות מספרית ובכוח-אש גדול שכלל ירי מתת-מקלעים עוזי, ירי פצצות ררנ"ט מרובי FN לתוך הבונקרים וירי של 600 כדור מהמא"ג שהוצב ברתק, הרג הכוח הישראלי שני שומרים, שבה ארבעה, ושלושה, בהם מפקד התחנה, הצליחו להימלט. תוך כדי תנועה נפצע אחד מחיילי הכוח, מאש כוחותינו. ההשתלטות ארכה מספר דקות בלבד, במהלך חילופי אש ויידוי רימונים קצין המודיעין שנלווה לכוח וחייל נוסף פנו לעבר הבונקר וקראו לחיילים המצרים שבו לצאת, וכך הצליחו לשבות שלושה מהם[9]. במהלך חקירתו של אחד מהשבויים, שהזדהה כשומר, התברר כי מדובר במפעיל המכ"ם, שכיוון אל תיקים שבהם קטלוגים ומסמכים טכניים רבים אודות המכ"ם ברוסית ובערבית במשקל של 65 קילוגרם. התיקים נמסרו למספר צנחנים שישאו אותם עימם חזרה לישראל. קצין המודיעין נטל עמו רכיבים אלקטרוניים שונים שהיו ככל הנראה חלקי חילוף למכ"ם ונמצאו בבונקר. במקביל התפנו חוליות החיילים הייעודיות להפסקת פעולת הגנרטורים ולפירוק הקרונות.

העבודה על פירוק המכ"ם תוכננה להימשך כחצי-שעה, ולהסתיים בשעה 1:45. בפועל נמשכה המלאכה כשעה וחצי. כבלי העגינה של הקרונות שוחררו, כבלים חשמליים ואחרים שחיברו בין הקרונות פורקו, גולגלו והוכנסו לקרונות. בהמשך התגלה שכלי העבודה לא התאימו לפירוק חלק מהרכיבים ולכן נעשה שימוש ברתכת אצטילן-חמצן שנשא הכוח עמו. קושי מיוחד התעורר בפרוק האנטנה הגבוהה (גובהה היה כ-12 מטרים) באמצעות כלי העבודה שהובאו, שהיה דחוף, עקב הפרעתה לנחיתת היסעורים. רק בשעה 2:43 לפנות בוקר, מאוחר מהמתוכנן, דיווח סא"ל צידון על גמר פירוק שני קרונות המכ"ם: קרון המבצעים וקרון הקשר והאנטנה. מסוקי היסעור הוזעקו לחצות את המפרץ ולפנותם[10].

פינוי קרונות המכ"ם ונסיגה

מסוק יסעור של חיל האוויר הישראלי. שני מסוקים מדגם זה שימשו להעברת חלקי המכ"ם לשטח ישראל

שני מסוקי היסעור הוזנקו לפנות את הקרונות בשעה 02:30 והגיעו אל המתקן בשעה 2:55. היסעור הראשון, בפיקודו של סרן נחמיה דגן (לימים תא"ל וקצין חינוך ראשי), הרים את קרון המבצעים ללא בעיות מיוחדות למרות משקלו העודף של 4.1 טון, אך כשעבר לטיסה אופקית התגלתה תקלה באחת משתי המערכות ההידראוליות, המפעילה את הגאי המסוק (כנראה כתוצאה ממעיכת צינור השמן ההידראולי בין צלעות המסוק, שנמתחו על ידי הכבלים הנושאים את הקרון הכבד). לפי הוראות היצרן, תקלה שכזו מחייבת השלכת המטען ונחיתה מיידית, אך דגן בחר לדבוק במשימה ולהמשיך לטוס עם מערכת אחת בלבד. הוא טס בגובה נמוך ביותר (כ-100 מטרים במקום 2,500 מטרים לפי תכנון המשימה), שינה את המסלול תוך כדי טיסה ונחת נחיתת חירום בראס שרטוב, נקודת החוף הישראלית הקרובה ביותר[11]. היסעור השני, בפיקודו של זאב מטס, הגיע מיד עם המראתו של היסעור הראשון, העמיס את קרון הקשר והאנטנה שמשקלם 2.5 טון, נחת עמם בשלום באבו רודס שבסיני ונשלח מיד לפנות את קרון המבצעים שהנחית דגן לחוף המפרץ. מאוחר יותר סיפר מטס:

כשהרמתי את הקרון חשתי שהוא מיטלטל בצורה כה חזקה, עד שהטיסה נהפכה למסוכנת וכמעט לבלתי אפשרית. ניסיתי לאזן את המסוק, אבל לא הצלחתי. באותו יום חליתי, וחשבתי שאני הוזה בגלל החום. ביקשתי מעופר, טייס המשנה, להחליף אותי, אבל הטלטולים לא פסקו. הורדנו מהירות למהירות זחילה, ורק באופן הזה הצלחנו להנחית את הקרון בשדה התעופה. זמן רב לאחר מכן, כשהעלינו זכרונות עם הצנחנים שהשתתפו במבצע, הסתבר שלאחר נחיתת החירום חלקם נכנסו לקרון ושכחו את דלת הכניסה והחלונות פתוחים לרווחה. נראה שהרוח, שחדרה דרך הפתחים, היא שטילטלה את הקרון וסיכנה את שלומנו[5].

לאחר פינוי המכ"ם הצנחנים השמידו את הגנרטורים והעמדות באמצעות מטענים עם פתילי השהיה של 9 דקות ונעו כ־2,000 מ' מערבה אל נקודת הפינוי עם השבויים. שלושה מסוקי הפינוי זיהו את הכוח בשעה 4:06, והם נחתו בשטח ישראל בשעה 04:56. בשדה התעופה קיבלו את פניהם הרמטכ"ל וקציני החטיבה. המכ"ם הגיע לישראל במצב תקין, והועבר בהובלה יבשתית מאובטחת לאנשי המודיעין הטכני בחיל האוויר.

הרמטכ"ל חיים בר-לב, בדבריו לצנחנים שהשתתפו בפעולה:

הביצוע היה מעולה והכוח פעל בצורה מושלמת, זו אחת מהפעולות המיוחדות והראשונות במעלה של צה"ל, שחייבה מחשבה ומידה רבה של סבלנות ודבקות במטרה... ביצעתם את אחת הפעולות המסובכות, הנועזות והיפות ביותר שביצע צה"ל אי-פעם[12].

לאחר המבצע

  • מערכת המכ"ם הסובייטית P-12 נותחה על ידי מומחי חיל האוויר הישראלי, שגילו שאין בה חידוש בהשוואה למידע שכבר היה בנושא זה בידי מומחי הל"א (לוחמה אלקטרונית) של חיל האוויר[4].
  • הקצינים והחיילים שהשתתפו במבצע התבקשו לשמור על סודיות המבצע במטרה שלא לחשוף את דרכי הפעולה של צה"ל. ישראל הודתה בביצוע פשיטה במצרים אך לא הזכירה את גנבת המכ"ם הרוסי. דעת הציבור בישראל הוסטה בשל ידיעות אודות הצלחת מבצע הברחתן של "ספינות שרבורג".
  • עיתונים זרים חשפו את פרשת חטיפת המתקן ב־3 בינואר 1970, והגדירו אותה "מבצע מהסרטים": קריקטורות בעיתוני אירופה הציגו מסוקים ישראליים המרימים את ארמון הנשיאות בקהיר ואת אחת הפירמידות.
  • המצרים גילו עוד באותו היום שהמכ"ם הוברח לישראל אולם נמנעו מפרסום הדבר. לאחר חשיפת הפעולה בעיתונות העולמית פרסמו עיתונים ערבים את דבר גנבת המכ"ם תוך הטחת ביקורת בשלטון המצרי על ניסיונות ההסתרה של הכישלון.
  • במצרים נערכו משפטים צבאיים למעורבים ועל כמה מהם נגזרו עונשי מוות שמאוחר יותר בוטלו על ידי סאדאת. ממשלת מצרים נתקלה בבעיה קשה בהמשך, ברכישת ציוד צבאי חדיש ומתקדם מברית המועצות[דרוש מקור].
  • הצלחת הפעולה לאחר פרסומה נחשבה כהישג מורלי, מבצעי וטכנולוגי מרשים לישראל, והעמידה את צבא מצרים במבוכה.
  • המכ"ם נבדק על ידי מומחי מודיעין של צבא ארצות הברית, כפי שנעשה עם מטוסי המיג וטילי ה-SA-2 שהגיעו לידי צה"ל בשנים קודמות.
  • לאחר כחודש הציבו המצרים באותו האתר מכ"ם P-12 חדש אלא שהפעם הקיפו אותו במכשולים והציבו בקרבתו הגנת נ"מ.
  • לאחר גמר בחינת המכ"ם הוא הועבר במצב תקין למתקן ניסויים של צה"ל שם הופעל עד שנות ה-90 של המאה ה-20. כיום המכ"ם מוצג במוזיאון חיל האוויר בחצרים.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ גל פרל פינקל, רמה נוספת של ניידות במלחמה, מערכות, 19 במאי 2021.
  2. ^ 2.0 2.1 כאן חדשות - תאגיד השידור הישראלי (2019-06-18), "הלכה לי מערכת הידראולית במטוס": המבצע הדרמטי של מלחמת ההתשה, נבדק ב-2019-07-12
  3. ^ קראו בכותר - מבט מל"מ: כתב עת לענייני מודיעין ובטחון מבית המרכז למורשת המודיעין - גיליון 86 (עמ' 39), באתר kotar.cet.ac.il
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 אורי מילשטיין, ‏מתחת לרדאר: הסיפור שלא סופר על חטיפת המכ"ם המצרי במלחמת ההתשה, באתר מעריב אונליין, 26 בדצמבר 2015
  5. ^ 5.0 5.1 מתוך מבצע "תרנגול 53", באתר חיל האוויר הישראלי
  6. ^ \אילן כפיר, "האנציקלופדיה לצבא וביטחון – 'צה"ל בחילו'", הוצאת רביבים (מהדורת מעריב), 1982, כרך רביעי-"צנחנים", עמוד 125, "כוח המשימה בפיקודו של צימל, מג"ד הנח"ל המוצנח, פעל במהירות וביעילות. הלוחמים זחלו לעבר המכ"ם והגיעו אליו מבלי להתגלות. הם הפתיעו את החיילים המצרים ופתחו לעברם באש מטווח קצר. אחדים מהחיילים המצרים נפגעו, אחרים נשבו ויתרם הצליחו להימלט בחסות החשיכה כל עוד רוחם בם".
  7. ^ אביעד פוהורילס, אלוף במיל' דורון רובין: כך הסתבכתי בחובות, באתר nrg‏.
  8. ^ אלעד שפינדל ואביתר אורן, "מילים אחרונות", במחנה, ‏ 27.12.2012, עמוד 32.
  9. ^ גל פרל פינקל, "האסקלציה לצורכי דה־אסקלציה", הבלוג על הכוונת, ‏ 29 ביוני 2020.
  10. ^ גל פרל פינקל, מלחמה שהתישה וספרים שהציבו אותה במקומה הנכון, הבלוג על הכוונת, ‏ 25 ביוני 2017.
  11. ^ חנן גרינווד, ‏"סירבתי להיכנע והמשכתי לטוס בגובה נמוך", באתר ישראל היום, 26 דצמבר 2019
  12. ^ מתוך סיפור המבצע באתר העמותה להנחלת מורשת הצנחנים
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36336609מבצע תרנגול 53