תרבות אסלאמית
תרבות אסלאמית או תרבות מוסלמית מתייחסת לפרקטיקות התרבותיות ההיסטוריות שהתפתחו לאורך ההיסטוריה בקרב העמים השונים החיים בעולם המוסלמי. המנהגים הללו, על אף שאינם תמיד דתיים באופיים, מושפעים בדרך כלל מהיבטים שונים של האסלאם, במיוחד משום שהדת היו זו שמקדמת את האינטראקציה בין אנשים מרקעים אתנים/לאומיים שונים באופן אשר מאפשר היווצרות של כור היתוך על בסיס הזהות המוסלמית אותה הם כולם חולקים. הצורות המוקדמות ביותר של התרבות האסלאמית, מח'ליפות ראשידון ועד לח'ליפות בית אומיה וח'ליפות בית עבאס המוקדמת, התבססו בעיקר על המנהגים התרבותיים שהיו כבר קיימים בקרב הערבים, הביזנטים והפרסים . עם זאת, ככל שהאימפריות האסלאמיות התרחבו באופן מואץ, התרבות האסלאמית גם הושפעה והטמיעה אלמנטים רבים מהתרבות האיראנית, הקווקזית, הטורקית, ההודית, המלאית, הסומלית, הברברית והאינדונזית.
בשל מגוון גורמים ישנם וריאציות במידת ההקפדה על כללי דת האסלאם בתרבויות ובמסורות השונות של האוכלוסייה המוסלמית ברחבי העולם.
שפה וספרות
ערבית
הספרות הערבית כוללת את הכתבים, הן הפרוזה והן השירה, שנוצרו לאורך השנים על ידי סופרים שונים בשפה הערבית. בערבית ספרות מכונה "אדאב" שמשמעותה במקור היא נימוס, ואשר מרמזת על כך שבספרות הערבית ישנה חשביות לנימוסים, תרבות והעשרה.
הספרות הערבית צמחה במאה החמישית לספירה. לקוראן, (הספר ה"קדוש" לאסלאם) הנחשב על ידי רבים כיצירת הספרות הטובה ביותר שאי פעם נכתבה בשפה הערבית, תהיה את ההשפעה המתמשכת הגדולה ביותר על התרבות הערבית והספרות הערבית. הספרות הערבית שגשגה במיוחד במהלך תקופת תור הזהב של האסלאם, אך היא נותרה גם תרבות חיה עד ימינו, כאשר משוררים וסופרים רבים ברחבי העולם הערבי, וכמו גם ביתר העולם, זוכים להצלחה הולכת וגוברת.
פרסית/איראנית
הספרות הפרסית קיימת במשך מעל ל-2,500 שנים והיא נכתבה לאורך ההיסטוריה באזורים בהם נמצאים בימינו איראן, עיראק, סוריה, אפגניסטן, חבל הקווקז, טורקיה, מרכז אסיה ודרום אסיה, שם השפה הפרסית הייתה שפת האוכלוסייה הילידה או השפה הרשמית. עם זאת, רוב הספרות הפרסית ששרדה והתקיימה עד ימינו נוצרה מהתקופה שלאחר הכיבוש הערבי של פרס, בסביבות שנת 650 לספירה, ואילך. לאחר הכבישוים של ח'ליפות בית עבאס בשנת 750 לספירה פרסים רבים מילאו תפקידי מפתח כסופרים, פקידים, ומשוררים באימפריה הערבית.
שפות הודיות
במשך קרוב לאלף שנים התרבות הפרסית-אסלאמית השפיעה על התרבות ההודית. פרסית הייתה השפה הרשמית של רוב האימפריות ההודיות כמו הגאזנווידים, סולטנות דלהי, סולטנות בנגל, הסולטנויות הדקניות והאימפריה המוגולית. בשלב מסוים נכתבו אפילו יותר ספרים בפרסית בהודו מאשר באיראן.
טורקית
החל מהמאה ה-11 חלה עלייה בכמות הספרים המוסלמים שנכתבו בשפות טורקיות. אף על פי כן השפה הפרסית המשיכה להיות השפה הרשמית באזורים דוברי טורקית במשך מאות שנים. כאשר הגיעו הסלג'וקים לאנטוליה הם החיו את השימוש בפרסית באזור. הם אפילו הפכו את הפרסית לשפה הרשמית של האימפריה שלהם. העות'מאנים, אשר ניתן להחשיב אותם לממשיכי דרכם של הסלג'וקים, המשיכו במסורת זו. השפה הפרסית הפכה לשפת החצר הרשמית באימפריה העות'מאנית, אם כי השפה הטורקית הפכה בהדרגה לשפה הנפוצה בקרב האוכלוסייה החל מהמאה ה-15 ואילך.
עם הזמן, הטורקית העות'מאנית התפתחה לשפה הספרותית הנפוצה. עם זאת, הכתבים שעשו שימוש בטורקית עות'מאנית הכילו מספר לא מבוטל של מילות שהושאלו מהשפה הפרסית ומהשפה הערבית (לעיתים רבות עד 88% מכל הטקסט). רק במאה ה-17 השפה הטורקית הוכרזה כשפה הרשמית של נסיכות קאראמאן, למרות שהיא לא הצליחה להפוך לשפה הרשמית של אזור/אימפריה רחבה יותר עד לעליית האימפריה העות'מאנית.
עם הקמת האימפריה העות'מאנית הפכה הטורקית העות'מאנית דומיננטית הן בשירה והן בפרוזה של האימפריה, ובתחילת המאה ה-18 הפכה לשפה הרשמית של האימפריה העות'מאנית. בניגוד להודו, בה השפה הפרסית נותרה השפה הרשמית הן במדינות המוסלמיות והן במדינות ההינדיות עד המאה ה-19, העות'מאנים בחרו במקום זאת להשתמש בטורקית כשפה הרשמית.
אומנות
ערך מורחב – אמנות האסלאם
אמנות אסלאמית ציבורית בדרך כלל לא כוללת ציורים של בני אדם או בעלי חיים, וכוללת לרוב עיטורים שונים, ובמיוחד ערבסקה וקליגרפיה אסלאמית. ניתן למצוא את הדפוסים המורכבים הללו גם במדיות שונות, כולל חפצי קרמיקה, אריחים דקורטיביים במסגדים, וכו'.
פסלים גדולים יחסית של דמויות אנושיות היו נדירים יחסית לאורך ההיסטוריה באמנות האסלאמית. בספרי היסטוריה ובספרי שירה מסוימים בעבר הותר לכלול במקרים מסוימים את דמותו של מוחמד כל עוד פניו מכוסות לחלוטין.
קליגרפיה
הקליגרפיה האסלאמית היא אמנות הכתיבה הקישוטית שמבוססת על האלפבית הערבי שקיים בארצות החולקות מורשת תרבותית אסלאמית משותפת. הקליגרפיה האסלמית כוללת הן קליגרפיה ערבית, הן קליגרפיה עות'מאנית והן קליגרפיה פרסית.[1]
הקליגרפיה האסלאמית התפתחה משני סגנונות עיקריים - כתב כופי וכתב נסח'י. ישנן מספר וריאציות לכל אחת מהן, וכמו גם סגנונות ספציפיים לאזורים שונים. הקליגרפיה האסלאמית משולבת גם באמנות האסלאמית המודרנית עוד מהתקופה הפוסט-קולוניאלית במזרח התיכון.
ארכיטקטורה
- ערך מורחב – אדריכלות אסלאמית
האדריכלות אסלאמית כוללת מגוון סגנונות אדריכליים בעלי קשר לאסלאם. האדריכלות האסלאמית כוללת הן סגנונות אדריכלות חילוניים והן סגנונות אדריכלות דתיים אשר קיימים עוד מהתקופה המוקדמת של האסלאם. האדריכלות האסלאמית הקדומה הושפעה מהאדריכלות הרומית, האדריכלות הביזנטית, האדריכלות הפרסית וכל יתר האזורים אותם המוסלמים כבשו במאה ה-7 ובמאה ה-8.[2][3] לאחר שהאסלאם התפשט גם לאזור דרום-מזרח אסיה האדריכלות האסלאמית באזורים המזרחיים של העולם המוסלמי השופעו גם מהאדריכלות הסינית והאדריכלות ההודית. בשלבים מאוחרים יותר האדריכלות האסלאמית החלה לפתח גם מאפיינים ייחודיים מובהקים כמו צורות המבנים, עיטורים הכוללים קליגרפיה אסלאמית וצורות גאומטריות.
אלמנטים אסלאמים
ניתן לזהות אדריכלות האסלאמית לפי האלמנטים העיצוביים הבאים, אשר קיימים עוד מאז מוחמד בנה את המסגד הראשון באל-מדינה, וכן ממאפיינים פרה-אסלאמיים אחרים שהתבבסו על אלמנטים שהיו קיימים בכנסיות ובתי כנסת.
- חצרות גדולות התמזגו לעיתים רבות עם אולם התפילה המרכזי (מאפיין הקיים במסגד הנביא באל-מדינה שבערב הסעודית).
- מינרטים או מגדלים (ששימשו במקור כמגדלי שמירה שמוארים בלפידים, למשל במסגד האומיי בדמשק). המינרט העתיק ביותר בעולם שעדיין עומד הוא המינרט במסגד הגדול של קירואן (בתוניסיה).
- מחראב אשר הינה גומחה בקיר המסגד המצביעה על הקיבלה – כיוון הכעבה אליו צריכים מוסלמים לפנות בעת התפילהאו נישה על קיר פנימי המציינים את הכיוון למכה.
- כיפות (השימוש האסלאמי הקדום ביותר בכיפה היה במסגד של אל-מדינה מהמאה ה-8).
- שימוש בצורות גאומטריות ובאמנות ערבסקה.
- שימוש בקליגרפיה ערבית דקורטיבית.
- שימוש בסימטריה.
- מזרקות.
- שימוש בצבעים בהירים.
- התמקדות בחלל הפנימי של המבנה במקום בחלק החיצוני של המבנה.
תיאטרון
בעוד שהאסלאם מתיר לקיים הצגות תיאטרון,[4] האסלאם אינו מתיר לקיים הצגות תיאטרון בהם מוצגים אלוקים, מוחמד, מלאכים או אלמנטים אחרים בקוראן שאסור להמחיש באופן זה.
צורות התיאטרון הפופולריות ביותר בעולם האסלאמי בתקופת ימי הביניים היו תיאטרון הבובות (שכלל בובות יד, תיאטרון צלליות והצגות עם מריונטות) וכמו גם מחזות המכונות "תעזיה" בהן השחקנים משחזרים פרקים מההיסטוריה המוסלמית. בפרט, מחזות אסלאמיים שיעים עסקו לרוב באופן בו חסן בן עלי וחוסיין בן עלי הפכו לשהידים.
תיאטרון הבובות האינדונזי וויאנג קוליט הוא מסוגי התיאטרון העתיקים ביותר שקיימים עד היום. למרות שהוא עוסק בעיקר באגדות שקדמו לאסלאם, במסגרתו מוצגים גם מחזות העוסקים באפוסים איסלאמיים כמו הרפתקאותיו של אמיר חמזה.
לתיאטרון הצלליות הטורקי קאראגוז הייתה השפעה ניכרת על תיאטרון הבובות באזור המזרח התיכון. לפי ההשערות הוא התפתח במקור בסין, והובא לאזור על ידי המונגולים אשר הציגו אותו בפני העמים הטורקים במרכז רוסיה. אומנות תיאטרון הצלליות הובאה לאנטוליה על ידי העמים הטורקיים שהיגרו לאזור ממרכז אסיה. השערה אחרת היא שתיאטרון הצלליות הגיע לאנטוליה במהלך המאה ה-16 ממצרים.
ישנן עדויות לכך שתיאטרון הבובות היה קיים באיראן עוד בימי קדם. "חימה שבת-באזי" הוא סוג של תיאטרון בובות פרסי מסורתי המבוצע בחדר קטן ביחד עם נגן ומספר סיפורים. הצגות אלו מבוצעים לעיתים רבות בבתי תה וקפה מסורתיים.
בית האופרה המלכותי שך מסקט בעומאן נחשב לבית האופרה הראשון בעולם המוסלמי שמקשר בין התרבות האסלאמית למוזיקה קלאסית.
מחול
מכיוון שהאסלאם היא דת רב-תרבותית, ישנם מגוון סגנונות ריקוד אשר פופולריים בקרב הקהילות המוסלמיות השונות ברחבי העולם.
תהלוכות ריקודים צבעוניות מתקיימות באופן מסורתי בקהילות מוסלמיות רבות במהלך חתונות וחגיגות ציבוריות כמו מוולד א-נבי, חג הקורבן, וכו'. תרבויות אסלאמיות רבות פיתחו גם צורות ריקוד שונות כגון ריקודי עם מקומיים שונים (למשל בקרב עמים בדואים, וטוארגים) וסוגים אחרים של ריקוד המשמשים לבידור כמו ריקודי בטן (מיוחסים בעיקר לתרבות המצרית).
מוזיקה
מכיוון שהאסלאם היא דת רב-תרבותית, ישנם מגוון סגנונות מוזיקליים אשר פופולריים בקרב הקהילות המוסלמיות השונות ברחבי העולם.
הטורקים הסלג'וקים, אשר היו שבט נוודים שהתאסלם וכבש את אנטוליה (אשר כיום הינה חלק מטורקיה), והחזיקו בח'ליפות, בדמות האימפריה העות'מאנית, הייתה השפעה ניכרת על המוזיקה האסלאמית. ראו הערך מוזיקה טורקית.
באפריקה שמדרום לסהרה, בהודו ובארכיפלג המלאי ישנם גפ אוכלוסיות מוסלמיות גדולות, אך לאזורים הללו הייתה השפעה פחותה מההשפעה העצומה של חצי האי ערב, המזרח התיכון, וצפון אפריקה על המסורות השונות של המוזיקה האסלאמית.
לכל האזורים הללו היו קשרי סחר ביניהם הרבה לפני הכיבושים האסלאמיים של המאה ה-7 ואילך, וסביר להניח שהייתה השפעה הדדית של סגנונות מוזיקליים רבים בין אותם האזורים במקביל למסחר בסחורות. עם זאת, מכייון לאורך רוב ההיסטוריה לא הייתה את היכולת להקליט שירה, ניתן רק להעלות השערות שונות לגבי המוזיקה הפופולרית באותן האזורים בתקופה שקדמה להופעת האסלאם. לאסלאם הייתה בוודאות השפעה ניכרת על המוזיקה באותן האזורים משום שהאסלאם איחד בפועל אזורים נרחבים תחת הח'ליפים הראשונים, והקל על הסחר בין ארצות רחוקות.
חיי משפחה
במשפחות מוסלמיות נהוג לערוך טקסים דתיים שונים בעקבות לידת ילדים. מיד לאחר הלידה נהוג לומר באוזן הימנית של הילד קריאת אד'אן. ביום השביעי נהוג לערוך את טקס ה"אקיקה", בו שוחטים בהמה ומחלקים את בשרה בקרב אוכלוסייה ענייה. את הראש של הילד נהוג לגלח, ונהוג לשלם סכום מסוים התואם למשקל השיער של הילד כתרומה לאוכלוסייה ענייה. מלבד לספק את הצרכים הבסיסיים של הילדים (מזון, מחסה, וחינוך), ההורים או הסבים נוהגים גם לקחת על עצמם את המשימה ללמד את הילדים ערכי מוסר, ללמד על האסלאם, ועל מנהגי האסלאם. הנישואים, המשמשים כבסיס לקיום המשפחות המוסלמיות, מהווים חוזה אזרחי בין שני צדדים בנוכחות שני עדים. החתן מחויב לשלם נדוניה ("מאהר") לכלה, בהתאם לחוזה. בשל העובדה שישנם מוסלמים במדינות רבות ברחבי העולם - ישנם 49 מדינות בעלות רוב מוסלמי, וקהילות מוסלמיות גדולות במדינות רבות ברחבי העולם - ראוי לציין שבשל כך ישנן וריאציות רבות לנהגים המקובלים בחתונות המוסלמיות. בדרך כלל במשפחות המוסלמית הנשים אחראיות על ניהול משק הבית והגבר אחראי לפרנס את המשפחה וכמו גם לטפל בכל מה שקשור לעולם שמחוץ לבית. בפועל, לרוב הפרדה זו אינה נוקשה.[5]
טקסים דתיים מסוימים מבוצעים במהלך ואחרי המוות של מאמינים מוסלמים. מוסלמים הנמצאים בקרבת אדם מוסלמי גוסס נוהגים לעודד אותו האדם לומר את השהאדה על מנת שאלו יהיו מילותיו האחרונות לפני המוות. לאחר המוות מקפידים לשטוף את הגופה ולאחר מכן לעטוף את הגופה בבגד לבן המכונה "קאפאן".[6] נהוג להניח את הגופה על ארון קבורה אשר מועבר תחילה למסגד בו מבצעים תפילה עבור המת, ומשם לבית הקברות לקבורה.
כללי התנהגות והגבלות תזונתיות
מוסלמים רבים מקפידים על כללי נימוס איסלאמיים, המכונים "אדאב", כמו למשל הנוהג לברך אחרים ב"אס-סלאמו עליקום" ("שלום לך"), לומר לפני ארוחות "בסמילה" ("בשם אלוקים"), וכמו גם שימוש רק ביד ימין לאכילה ולשתייה. ניתן לסווג את הנהגים של מוסלמים לשמירה על היגיינה בקטגוריה של ניקיון אישי ובריאות. בנוסף לכך נהוג גם לבצע ברית מילה לכל הזכרים המוסלמים, לרוב בין היום השביעי ליום הארבעים ללידה. בטקסי קבורה מוסלמים נהוג לומר "סאלאט אל-ג'נזה" ("תפילת הלוויה") לצד גופת הנפטר השטופה והעטופה, כאשר מבצעים את הקבורה. למוסלמים יש גם הגבלות תזונתיות שונות. לכל המוסלמים אסור לאכול חזיר, דם, פגרים או לשתול אלכוהול. כל הבשרים חייבים להגיע מחיה אוכלת עשב אשר נשחטה על ידי מוסלמי, יהודי או נוצרי, למעט מקרים בהם האדם צד או דג בעצמו את החיה. המזון שמותר למוסלמים לאכול נחשב "חלאל".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Blair, Sheila S.; Bloom, Jonathan M. (1995). The art and architecture of Islam : 1250–1800 (Reprinted with corrections ed.). New Haven: Yale University Press. ISBN 0-300-06465-9.
- ^ Krautheimer, Richard. Early Christian and Byzantine Architecture Yale University Press Pelican History of Art, Penguin Books Ltd., 1965, p. 285.
- ^ Fletcher, Banister A History of Architecture on the Comparative Method 4th Edition, London, p. 476.
- ^ Meri, Josef W.; Bacharach, Jere L. (2006). Medieval Islamic Civilization: An Encyclopedia. Taylor & Francis. p. 807. ISBN 0-415-96691-4.
- ^ Eaton, Gai (2000). Remembering God: Reflections on Islam. Cambridge: The Islamic Texts Society. pp. 92–93. ISBN 978-0946621842.
- ^ Matt Stefon, ed. (2010). Islamic Beliefs and Practices. New York City: Britannica Educational Publishing. p. 83. ISBN 978-1-61530-060-0.
40041245תרבות אסלאמית