תראקיה המערבית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תראקיה המערבית (ביוונית: [Δυτική] Θράκη / טורקית : Batı Trakya; בבולגרית: Западна Тракия) הוא אזור גאוגרפי והיסטורי של יוון, בין הנהרות נסטוס ואוורוס בצפון מזרח המדינה; תראקיה המזרחית, השוכנת ממזרח לנהר אוורוס, מהווה את החלק האירופי של טורקיה, והאזור שמצפון לו בבולגריה, מכונה תראקיה הצפונית.

האזור מיושב מאז התקופה הפלאוליתית, והיה תחת השפעתו הפוליטית, התרבותית והלשונית של העולם היווני מאז התקופה הקלאסית;[1] [2] יוונים מאיי הים האגאי התיישבו בהרחבה באזור (במיוחד באזור החוף) ובנו ערים משגשגות כמו אבדרה (ביתו של דמוקריטוס, הפילוסוף מהמאה החמישית לפני הספירה שפיתח תורת חלקיקים אטומיים ושל פרוטגורס, מוביל סופיסט) ואת סאלה (ליד אלכסנדרופולי של ימינו).[1] תחת האימפריה הביזנטית תראקיה המערבית נהנתה ממעמדה קרוב ללב האימפריאלי והפכה למרכז של מסחר ותרבות יוונית מימי הביניים; מאוחר יותר, תחת האימפריה העות'מאנית, התיישבו שם מספר מוסלמים, המסמנים את לידת המיעוט המוסלמי של יוון.

מבחינה טופוגרפית, תראקיה מתחלפת בין אגנים סגורים בהרים בגודל שונה לעמקי נהר עמוקים. הוא מחולק לשלוש היחידות האזוריות (מחוזות לשעבר): קסנתי, רודופ ואברוס, שיחד עם היחידות האזוריות המקדוניות של דרמה, קוואלה ותאסוס מהווים את אזור מזרח מקדוניה ותראקיה.

הקורפוס הרביעי של הצבא ההלני מפקדתו בקסנתי; בשנים האחרונות משך האזור תשומת לב תקשורתית בינלאומית לאחר שהפך לנקודת כניסה מרכזית למהגרים בלתי חוקיים המנסים להיכנס לשטח האיחוד האירופי; כוחות הביטחון היוונים, העובדים יחד עם פרונטקס, נפרסים בהרחבה גם בגבול היבשה יווני-טורקיה.

דמוגרפיה

דגל המהפכנים של תראקיה המערבית וסמוטרקיה במלחמת העצמאות היוונית

השטח המשוער של תראקיה המערבית הוא 8,578 קמ"ר עם אוכלוסייה של 371,208 על פי מפקד 2011.[3] ההערכה היא ששני שלישים (67%) מהאוכלוסייה הם יוונים נוצרים אורתודוקסים, ואילו 30% (120,000) הם מוסלמים שהם מיעוט מוכר רשמית של יוון. מתוכם כמחצית ממוצא טורקי, בעוד ששליש נוסף הם פומקים השוכנים בעיקר באזורים ההרריים של האזור. הצוענים של תראקיה הם בעיקר מוסלמים, בניגוד לבני משפחתם האתניים באזורים אחרים במדינה, שבדרך כלל משתייכים לאמונה האורתודוקסית של הרוב היווני.

תראקיה גובלת בבולגריה מצפון, בטורקיה במזרח, בים האגאי (יוון) בדרום ובמקדוניה היוונית ממערב. אלכסנדרופולי היא העיר הגדולה ביותר, עם אוכלוסייה עירונית המונה 72,959 תושבים על פי מפקד האוכלוסין בשנת 2011.[3] להלן טבלה של חמש הערים התראקיות הגדולות:[3]

עיר יוונית אוכלוסיית העיר
(2011) 		אוכלוסיית העירייה
(2011)
אלכסנדרופולי Αλεξανδρούπολη 58,125 72,959
קומוטיני Κομοτηνή 54,272 66,919
קסנתי Ξάνθη 56,151 65,133
אורסטיאדה Ορεστιάδα 20,211 37,695
דידימוטיכו Διδυμότειχο 9,367 19,493

היסטוריה

חורבות העיר העתיקה אבדרה
התיאטרון העתיק של מרוניה

לאחר הכיבוש הרומי, תראקיה המערבית הייתה שייכת למחוז הרומי תרקיה שנוסד בשנת 46 לספירה. בראשית המאה ה-2 לספירה הקים כאן קיסר רומא טראיאנוס, כחלק מהמדיניות הפרובינציאלית, שתי ערי מדינה, טראיאנופוליס ופוטינופוליס. מאזור זה עברה ויה אגנטיה המפורסמת, אשר הבטיחה את התקשורת בין מזרח למערב, בעוד השלכותיה קישרו את העולם האגאי עם עורף תראקיה (כלומר העמק העליון והאמצעי של נהר אוורוס). מהחוף עבר גם נתיב הים טרוד – מקדוניה, בו השתמש השליח פאולוס במסעותיו ביוון. במהלך המשבר הגדול של האימפריה הרומית במאה ה-3 לספירה, תראקיה המערבית סבלה מפלישות תכופות של הברברים עד שלטונו של דיוקלטיאנוס, אז הצליחה לשגשג מחדש בזכות הרפורמות המינהליות שלה. [4]

האזור היה בשליטת האימפריה הביזנטית מאז חלוקת האימפריה הרומית לאימפריות המזרח והמערב בתחילת המאה הרביעית לספירה. האימפריה העות'מאנית כבשה את מרבית האזור במאה ה-14 ושלטה בו עד מלחמות הבלקן בשנים 1912–1913. בתקופת השלטון העות'מאני, חיה בתראקיה אוכלוסייה מעורבת של טורקים ובולגרים, עם אלמנט חזק יווני בערים והים האגאי Littoral . באזור התגוררו גם מספר קטן יותר של פומקים, יהודים, ארמנים וצוענים. בשעת 1821, כמה חלקים של תראקיה המערבית, כגון Lavara, Maroneia, ו Samothraki מרדו השתתפו במלחמת העצמאות היוונית. במהלך מלחמת הבלקן הראשונה, הליגה הבלקנית (סרביה, יוון, בולגריה ומונטנגרו) נלחמה נגד האימפריה העות'מאנית וסיפחה את מרבית שטחה האירופי, כולל תראקיה. תראקיה המערבית נכבשה על ידי חיילים בולגרים שהביסו את הצבא העות'מאני. ב-15 בנובמבר 1912, על גדתו הימנית של נהר מריצה חיל המתנדבים המקדוני-אדריאנופוליטני הביס את הכוח הטורקי של ייבר פחה, שהגן על רכס הרודופי המזרחי ותראקיה המערבית מפני פלישת הבולגרים.

נוף לעיר העתיקה של קסנתי

בין חברות הליגה הבלקנית נתגלתה מחלוקת אודות שיוך השטחים שנכבשו, ובעיקר בין ממלכת בולגריה לממלכת סרביה. כתוצאה מהמחלוקת מכך פרצה מלחמת הבלקן השנייה. באוגוסט 1913 בולגריה הובסה, אך זכתה בתראקיה המערבית על פי תנאי חוזה בוקרשט.

בשנים שלאחר מכן, מעצמות המרכז (גרמניה, אוסטריה-הונגריה והאימפריה העות'מאנית), לצידן לחמה בולגריה, הפסידו במלחמת העולם הראשונה וכתוצאה מכך נלקחו שטחי תראקיה המערבית מבולגריה על פי תנאי חוזה ניי מ-1919. [5] תראקיה המערבית הייתה בניהול זמני של מדינות ההסכמה בראשות הגנרל הצרפתי שארל אנטואן שארפי. במחצית השנייה של אפריל 1920 בועידת סן רמו של ראשי ממשלות בעלות הברית העיקריות של מעצמות ההסכמה (למעט ארצות הברית) תראקיה המערבית ניתנה ליוון.

במהלך מלחמות הבלקן ומלחמת העולם הראשונה, בולגריה, יוון וטורקיה גירשו כל אחת מאוכלוסיות מיעוטים בהתאמה באזור תראקיה מחוץ לאזורים שבשליטתם. אוכלוסייה גדולה של יוונים בתראקיה המזרחית, ובחוף הים השחור ובדרום בולגריה, גורשה מדרום וממערב לתראקיה שבשליטת יוון. במקביל, אוכלוסייה גדולה של בולגרים נאלצה לעקור מהאזור לבולגריה על ידי פעולות יווניות וטורקיות. אוכלוסיות טורקיות באזור גם גורשו על ידי כוחות בולגרים ויוונים ונדחפו מזרחה כחלק מהסכם נוילי וההסכמים הבאים, ניתנה לגיטימציה למעמד האוכלוסיות המגורשות. בעקבות זאת הושגו חילופי אוכלוסין נוספים ששינו באופן קיצוני את הדמוגרפיה של האזור לעבר הגברת הומוגניזציה אתנית בשטחים שבסופו של דבר הוענקה לכל מדינה בהתאמה.

בעקבות זאת נערכו חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה בקנה מידה גדול בשנת 1923 (הסכם לוזאן), שביצעה סופית את היפוך הדמוגרפיה של אזור תראקיה המזרחית. האמנה העניקה מעמד של מיעוט למוסלמים בתראקיה המערבית, בתמורה למעמד דומה למיעוט היווני האתני באיסטנבול ובאיים האגאים אימברוס וטנדוס.

במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר הפלישה הגרמנית (אפריל 1941) נמסר האזור לחזקת בולגריה, שהייתה חלק ממדינות הציר וחתמה על ההסכם התלת-צדדי. במרץ 1943ביצעו כוחות בולגריים תחת פיקודו של ירוסלב קאליצין אקציה ברחבי תראקיה, עצרו ובהמשך גירשו 4,219 מיהודי תראקיה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. כ-100 נפשות ניצלו.[6]

כלכלה

מפעל משי ישן בסופלי

כלכלת תראקיה בשנים האחרונות הפכה לפחות תלויה בחקלאות. מספר תעשיות היי-טק בבעלות יוון השייכות לתעשיית הטלקומוניקציה התמקמו באזור. הכביש המהיר אגנטיה אודוס העובר בתראקיה, תרם להתפתחות נוספת של האזור. התיירות הופכת אט אט לחשובה יותר ויותר מכיוון שבחוף האגאי ישנם מספר חופים, ויש גם פוטנציאל לפעילות תיירותית בחורף בהרי רודופי, הגבול הטבעי עם בולגריה, המכוסה ביער צפוף.

פוליטיקה

מסגד אסקי בקומוטיני

המיעוט המוסלמי של תראקיה הם אזרחים יוונים ממוצא אתני מגוון והוא מוכר כמיעוט דתי בהתאם להסכם לוזאן עליו חתמה יוון עם טורקיה, ויחד עם החוקה היוונית, מעוגנת בזכויות היסוד של הטורקים ושל קבוצות אתניות אחרות. של מזרח מקדוניה ותראקיה וההתחייבויות כלפיהם. ממשלת יוון אינה מתייחסת למיעוט המוסלמי על ידי רקע אתני ספציפי, מכיוון שהוא כולל מוסלמים טורקים, פומקים וצוענים.

המיעוט היה פטור מחילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה בשנים 1922–1923 וקיבלו זכויות מיוחדות במסגרת חוזה לוזאן, כמו חופש דת וחינוך בשפה הטורקית.

המספרים המשוערים של קבוצות האתניות המרכיבות את המיעוט הם על פי מסמך של הקונסוליה היוונית בברלין:

  • המספר הכולל של מיעוט מוסלמי הוא כ-120,000
  • טורקית : ~ 50% [7]
  • פומקים : ~ 35%
  • מוצא צועני: ~ 15%

טורקיה, מדינה החתומה על חוזה לוזאן, טענה בתחילה כי כל המיעוט המוסלמי הוא מיעוט טורקי אתני לחלוטין אף על פי שהוא מורכב מקבוצות אתניות מרובות. עם זאת, רג'פ טאיפ ארדואן, במהלך ביקורו ההיסטורי ב-7 בדצמבר 2017 ביוון כנשיא טורקיה, הודה לראשונה באופיו הרב-אתני של המיעוט המוסלמי. [8] [9] [10] [11]

דמוגרפיה היסטורית

נמל אלכסנדרופולי
אורסטיאדה
האי סמוטרק

המפקדים האחרונים ששאלו על מוצא אתני נערכו בתקופת המעבר לפני שהאזור הפך לחלק מיוון. מספר אומדנים ומפקדי אוכלוסין בתקופת 1912–1920 העלו את התוצאות הבאות לגבי התפוצה האתנית של האזור של תראקיה המערבית:[12]

תפוצה כללית של האוכלוסייה בתראקיה המערבית (1912–1920)
מפקד / הערכה מוסלמים פומקים בולגרים יוונים אחרים סך הכל
אומדן 1912 120,000 - 40,000 60,000 4,000 224,000
1919 בולגרית 79,539 17,369 87,941 28,647 10,922 224,418
1919 בולגרית 77,726 20,309 81,457 32,553 8,435 220,480
1920 צרפתית 74,730 11,848 54,092 56,114 7,906 204,690
1920 יוונית 93,273 - 25,677 74,416 6,038 201,404

אוכלוסיית הפומקים, בהתאם למקור, נספרה יחד עם הטורקים (המוסלמים) בעקבות השיטה העות'מאנית של סיווג אנשים לפי דת, בעוד שבמקרים אחרים הוגדרה בנפרד. על פי התפיסה הבולגרית, הם נחשבים "מוסלמים בולגרים" וחלק בלתי נפרד מהאומה הבולגרית.[12]

לפי מפקד האוכלוסין הבולגרי בשנת 1919, שנערך על פי בקשת מדינות ההסכמה,[13] מאוכלוסיית תראקיה המערבית [14] היו 219,723 מהם: טורקים 35.4% (77,726 מוסלמים), בולגרים 46.3% (101,766 - 81,457 נוצרים ו -20,309 מוסלמים), יוונים 14.8% (32,553 נוצרים), יהודים 1.4% (3,066) ארמנים 1.5% (2,369), אחרים 0,9% (1,243). האזור שהועבר למדינות ההסכמה כלל גם את קראאגאך וסביבתה, שהפכה לחלק מטורקיה לאחר הסכם לוזאן.

מפקד האוכלוסין הבולגרי של שנת 1919[13]
מחוזות סך הכל טורקים נוצרים בולגרים מוסלמים בולגרים (פומקים) יוונים יהודים ארמנים אחרים
קראאגאך 25,669 - 12,874 - 11,133 284 835 443
דידימוטיכו 25,081 581 6,070 - 16,856 1,152 298 47
סופלו 16,748 339 12,280 - 4,097 9 21 50
דדאגאך 18,380 625 17,036 - 18 164 465 72
קומוטיני 92,235 55,754 21,879 10,802 364 1,200 650 1,579
קסנתי 41,619 20,350 10,575 9,500 85 250 100 -
סך הכל 219,723 77,726 (35.4%) 81,457 (37.1%) 20,309 (9.2%) 32,553 (14.8%) 3,066 (1.4%) 2,369 (1.5%) 2,243 (0.6%)

תראקיה המערבית נמסרה למדינות ההסכמה בדצמבר 1919, ולאחריה עזבו בולגרים את האזור, ואילו יוונים רבים עברו להתגורר בו. ממשלת ההסכמה (בראשות הגנרל הצרפתי שארפ) קיימה מפקד משלה בשנת 1920, [15] לפיו תראקיה המערבית מנתה 204,700 איש, מתוכם: טורקים 36.5% (74,720 מוסלמים), בולגרים 32.2% (65,927 = 54,079 נוצרים ו -11,848 מוסלמים), יוונים 27.4% (56,114 נוצרים), יהודים 1.5 % (2985) ארמנים 0.9% (1880), אחרים 3066. בזמן עריכת מפקד זה חזר חלק מאוכלוסיית קסנתי היוונית, שעזבה באופן מאסיבי את מחוז קסנטי לאחר מלחמות הבלקן (1913).[12]

מפקד אוכלוסין בשנת 1920 שערכו מדינות ההסכמה בתראקיה המערבית.[12]
מחוזות סך הכל טורקים בולגרים פומקים (מוסלמים בולגרים) יוונים יהודים ארמנים אחרים
קראאגאך 27,193 5 10,200 - 15,045 370 450 1,123
דידימוטיכו 26,313 1,247 4,956 - 18,856 878 157 192
סופלו 21,250 2,770 10,995 - 7,435 - - 50
דדאגאך 16,317 640 11,543 - 3,355 165 512 102
קומוטיני 64,961 39,601 14,794 2,341 4,773 1,292 651 1,559
קסנתי 48,666 30,538 1,591 9,507 6,650 280 200 -
סך הכל 204,700 74,720 (36.5%) 54,079 (26.4%) 11,848 (5,8%) 56,114 (27.4%) 2,985 (1.5%) 1,880 (0.9%) 3,066 (1.5%)

על פי המחקרים הטורקים [16] אוכלוסיית תראקיה המערבית בשנת 1923 הייתה 191,699, מתוכם 129,120 (67%) היו טורקים / מוסלמים (כולל גם את הפומקים) ו- 33,910 (18%) היו יוונים; 28,669 שנותרו (15%) היו בעיקר בולגרים (נוצרים), יחד עם מספר קטן של יהודים וארמנים (לפני חילופי האוכלוסין).

תפוצה כללית של האוכלוסייה בתראקיה המערבית בשנת 1923, לפני חילופי האוכלוסין ביוון-טורקיה, על פי טענות טורקיות (מבוסס על שנת 1913) [17]
מחוזות סך הכל טורקים יוונים בולגרים יהודים ארמנים
סופלי 31,768 14,736 11,542 5,490 - -
אלכסנדרופולי 27,473 11,744 4,800 10,227 253 449
קומוטיני 80,165 59,967 8,834 9,997 1,007 360
קסנתי 52, 255 42,671 8,728 522 220 114
סך הכל 191,699 129,120 (67,4%) 33,910 (17,7%) 26,266 (13,7%) 1,480 (0,8%) 923 (0,5%)
התפוצה הכללית של האוכלוסייה בתראקיה המערבית בשנת 1923, על פי המשלחת היוונית בלוסנה [18]
מחוזות סך הכל יוונים טורקים בולגרים יהודים ארמנים
דידימוטיכו 34,621 31,408 3,213 - - -
סופלי 32,299 25,758 5,454 1,117 - -
אורסטיאדה 39,386 33,764 6,072 - - -
אלכסנדרופולי 38,553 26,856 2,705 9,102 - -
קומוטיני 104,108 45,516 50,081 6,609 1,112 1,183
קסנתי 64,744 36,859 27,882 - - -
סך הכל 314,235 199,704 (63,6%) 95,407 (30,4%) 16,828 (5,4%) 1,112 (0,4%) 1,183 (0,4%)

אוכלוסיית האזור, על פי מפקד האוכלוסין הרשמי של 1928 ו-1951, שערכ הרשויות המקומיות, לפי שפת אם, הייתה כדלקמן: [19]

אוכלוסייה בתראקיה המערבית לשפת אם, 1928 (מפקד אוכלוסין רשמי)
מחוזות סך הכל יווני טורקי סלאבי ארומני אלבנית פומאק יהודי אַחֵר
אוורוס 122,730 102,688 16,626 520 5 9 2 1,010 1,870
קסנטי 89,266 44,343 27,562 294 37 175 14,257 694 1,904
רודופי 91,175 36,216 49,521 245 26 21 2,481 1,178 1,487
סך הכל 303,171 183,247 (60,4%) 93,709 (30,9%) 1,059 (0,3%) 68 (<0,1%) 205 (<0,1%) 16,740 (5,5%) 2,882 (1%) 5,261 (1,7%)
אוכלוסייה בתראקיה המערבית לשפת אם, 1951 (מפקד אוכלוסין רשמי)
מחוזות סך הכל יווני טורקי סלאבי ארומני אלבנית פומאק יהודי אחר
אוורוס 141,340 126,229 10,061 0 18 4,121 112 18 781
קסנטי 89,891 46,147 26,010 8 5 354 16,926 2 439
רודופי 105,723 45,505 57,785 0 2 5 1,628 8 790
סך הכל 336,954 217,881 (64,7%) 93,856 (27,9%) 8 (<0,1%) 25 (<0,1%) 4,480 (1,3%) 18,666 (5,5%) 28 (<0,1%) 2,010 (1,7%)

שונות

נהר נסטוס מחוץ לעיר קסנטי

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תראקיה המערבית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 "Thrace - region, Europe". Encyclopedia Britannica.
  2. ^ Σαμσάρης, Δημήτριος Κ (14 בינואר 1980). "Ο εξελληνισμός της Θράκης κατά την Ελληνική και Ρωμαϊκή αρχαιότητα". {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 "Announcement of the results of the 2011 Population Census for the Resident Population" (PDF). Piraeus: Hellenic Statistical Authority. 28 בדצמבר 2012. נבדק ב-18 באוקטובר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ D. C. Samsaris, Historical Geography of Western Thrace during the Roman Antiquity (in Greek), Thessaloniki 2005
  5. ^ "World War I Document Archive". wwi.lib.byu.edu.
  6. ^ (eds.), Bruno De Wever ... (2006). Local government in occupied Europe : (1939 - 1945). Gent: Academia Press. p. 206. ISBN 978-90-382-0892-3. {{cite book}}: |last= has generic name (עזרה)
  7. ^ "Οι Πομάκοι στη Θράκη". www.patrides.com.
  8. ^ "No Turkish President Had Gone to Greece in 65 Years. So Why Now?". New York times. נבדק ב-10 בדצמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ "Turkish president recognises Pomak element in Thrace, calls them 'compatriots'". News.In.gr. נבדק ב-10 בדצמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ "Eight answers to the questions about Erdogan's visit (Original title in Greek: Οκτώ απαντήσεις στις ερωτήσεις για την επίσκεψη Ερντογάν)". Huffington Post. נבדק ב-10 בדצמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ "About good neighborly relations, Erdogan stressed from Thrace (Original title in Greek: Για καλή γειτονία Ελλάδας - Τουρκίας έκανε λόγο ο Ερντογάν από τη Θράκη)". The Editors' Newspaper. נבדק ב-10 בדצמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 Vemund Aarbakke (2000). The muslim minority of Greek Thrace. Phd thesis / University of Bergen.
  13. ^ 13.0 13.1 "St. Trifonov, Antantata v Trakija - 3". www.promacedonia.org.
  14. ^ Иван Алтънов, Междусъюзнишка Тракия, София 1921г. pg 35
  15. ^ L’Echo de Bulgarie, N 1963, 4 mai 1920.
  16. ^ Whitman 1990, 1
  17. ^ Öksüz 2004, 255.
  18. ^ Huseyinoglu, Ali (2012). "The Development of Minority Education at the South-easternmost Corner of the EU: The Case of Muslim Turks in Western Thrace, Greece" (PDF). University of Sussex. p. 123. נבדק ב-2 במאי 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ Kotzamanis, Byron. "Θράκη: εκατονταετία πληθυσμιακών ανακατατάξεων" (PDF). University of Thessaly. נבדק ב-30 באפריל 2013. {{cite web}}: (עזרה)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33909030תראקיה המערבית

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תראקיה_המערבית&oldid=2095436"