תו (מוזיקה)

תו מוזיקלי הוא סימן גרפי מוסכם המסמן צליל. תווים משמשים לרישום מוזיקה ולהפצתה.

בימינו, תווים נכתבים על חמשה כעיגולים בגבהים שונים - כל עיגול מציין את גובהו ומשכו של צליל יחיד. מלבד התווים עצמם, המציינים את הצלילים, כתב התווים כולל עוד סימנים רבים המורים על אופן ביצוע המוזיקה במובנים של עוצמת הנגינה, מהירותה, וכלי הנגינה. ניתן לנגן בעזרת התווים במגוון כלים שונים ביניהם גיטרה פסנתר ועוד..

שמות התווים

המוזיקה המערבית מחלקת את האוקטבה לשנים עשר צלילים. מסיבות היסטוריות, ישנם שבעה צלילים "טבעיים", ועוד חמישה צלילים שנחשבים כשינוי של הצלילים הטבעיים, שהם הדיאזים והבמולים.
שמות הצלילים הם: דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי.

תמונה אינטראקטיבית של סולם דו מז'ור (מופיע בתמונה 3 פעמים). לחצו על התווים המופיעים בתמונה.

שמות תווי הביניים משתנים לפי סוג הסולם. לדוגמה, התווים דו-דיאז ורה-במול, שהם אותו תו בדיוק ונקראים אחרת לפי סוג הסולם. בסולם לה-מז'ור קיים דו-דיאז, הוא נקרא כך ולא רה-במול משום שבסולם זה מנוגן התו רה (לא במול או דיאז) ולא נהוג לרשום צליל מאותה משפחת הצלילים של תו מסוים, כלומר, לעולם לא תמצאו בסולם גם רה וגם רה-במול. ומשום שלא קיים בסולם זה דו רגיל, וגם לפי נוסחת הטונים בסולם המז'ורי, הדו יהיה דו-דיאז ולא רה-במול. היחס בין צלילים שכאלה נקרא אנהרמוניה.

הגבהה של חצי־טון (למשל מדו לדו-דיאז) מחושבת על ידי הכפלתו פי ${\sqrt[{12}]{2}}\approx 1.05946309$ כאשר החישוב מתחיל בדרך כלל מ-442 הרץ לתו לה. הגבהה של טון שלם תהיה הכפלה ב-1.12246204 (הכפלה פעמיים של חצי־טון). התדירות של התו מוכפלת במעבר לאוקטבה הבאה. תדירותו של התו מי, למשל, היא כ-330 הרץ, ובאוקטבה שמעליה תדירותו כ-660 הרץ.

הסימנית $\sharp$ (דיאז) מורה לנגן את התו יותר גבוה בחצי־טון מאשר התו הנתון.

הסימנית $\flat$ (במול) מורה לנגן את התו יותר נמוך בחצי־טון מאשר התו הנתון.

הסימנית x (דיאז כפול – דוּבֶּל דיאז) מורה לנגן את התו יותר גבוה בטון שלם מאשר התו הנתון.

הסימנית $\flat \flat$ (במול כפול – דוּבֶּל במול) מורה לנגן את התו יותר נמוך בטון שלם מאשר התו הנתון.

כאשר יראה דיאז או במול בתיבה מוזיקלית מסוימת, כל תו זהה שיבוא לאחר מכן באותה התיבה יהיה גם הוא במול או דיאז בהתאמה, גם אם לא כתוב לידו הסימן. על-מנת לבטל דיאז או במול באותה התיבה, ישתמש המלחין בסימן $\natural$ (בקר).

על הדרך לבטל דיאז כפול או במול כפול אין הסכמה גורפת: יש שייכתבו סימן של דיאז רגיל ולידו סימן של בקר, ובכך יבטלו חצי עלייה בדיאז הכפול, ויש שייכתבו שני סימני בקר על מנת לבטל את הדיאז או הבמול הכפול, ויש שייכתבו סימן בקר אחד על מנת לבטל את הדיאז או הבמול הכפול.

לעיתים גם תו רגיל נכתב כדיאז כמו בסולם "דו-דיאז-מז'ור", שהתו השלישי בסולם לא ייכתב בתור פה, אלא בתור מי-דיאז, בהתאם למרווחים של הסולם העולה בסקונדות: דו-דיאז, רה-דיאז ומי-דיאז. כיון שבין מי ל-פה קיימת סקונדה קטנה (חצי טון), המרווח בין שני הקלידים הללו איננו מכיל קליד שחור ועלייה של חצי־טון תביא את מי-דיאז אל פה. כפי שניתן לראות בפסנתר, יש מחזוריות לתווים: כל רצף של 12 קלידים (כלומר, כל אוקטבה) חוזר על עצמו לאורך הפסנתר, כך:

ר $\sharp$ ר $\sharp$ רר $\sharp$ ר $\sharp$ ר $\sharp$ ר-ר $\sharp$ ר $\sharp$ רר $\sharp$ ר $\sharp$ ר $\sharp$ ר-ר $\sharp$ ר $\sharp$ רר $\sharp$ ר $\sharp$ ר $\sharp$ ר (ר="רגיל", $\sharp$ ="דיאז"). ושמות התווים זהים בכל אוקטבה, התו הראשון בכל רצף הוא דו, התו השני הוא דו-דיאז, וכן הלאה. ההבדל בין תו באוקטבה אחת לאותו תו באוקטבה שמעליו, או מתחתיו, הוא הבדל בגובה הצליל (הכפלת תדר הצליל בשניים או הפחתתו בחצי).

רישום התווים

לרישום התווים של מנגינה מסוימת משמשת החמשה.

התווים יכולים להיות מונחים בחמשה ישרה על פסיה או בין קוויה. לדוגמה: אם התו מונח על הקו העליון, במפתח סול, התו תמיד יהיה "פה". אם התו מונח בין הקו העליון לקו שמתחתיו, התו תמיד יהיה "מי". אם התו מונח על הקו העליון, ולידו מצויר הסמל "דיאז", התו תמיד יהיה "פה דיאז" יש גם אפשרות שיהיה כתוב "דו בקר" שזה דו רגיל. אם יש צורך בתו הגבוה או נמוך מכמות הקווים הקיימים בחמשה, ישורטט קו נוסף החוצה את התו עצמו, על מנת להקל על הקריאה של התווים.

על מנת להקל את קריאת התווים בחמשה, ישנם מספר מפתחות עיקריים אשר משמשים לפיענוח התווים: מפתח סול, מפתח פה ומפתח דו. לכל מפתח כזה ישנם כמה סוגים, למשל מפתח דו אלט (לויולה, למשל), ומפתח דו טנור (למנעד האמצעי של הצ'לו) הם שני מפתחות שונים ולהם מקום שונה על החמשה.

המפתח בתמונה הוא מפתח סול, והעיגול האמצעי שלו מורה על הקו עליו מונח התו "סול". על מפתח פה ישנן שתי נקודות, שהקו שעובר ביניהן הוא תמיד יהיה התו פה. על מרכזו הקעור של מפתח דו תמיד יהיה מסומן הקו דו. מפתח סול משמש כלים בעלי מנעד גבוה, כגון כינור, חליל, אבוב וכו'. מפתח פה משמש כלים בעלי מנעד נמוך יותר, כמו הצ'לו או הבסון. מפתח דו משמש כלים בעלי מנעד אמצעי, כגון הויולה. מפתח דו הוא מפתח נדיר יחסית. בשונה ממפתחות סול ופה, שמיקומם על החמשה קבוע, מפתח דו יכול להיכתב בכל מקום על פני החמשה, והקו שיעבור באמצעו יישא תמיד את התו דו. בכלי נגינה בעלי מנעד רחב כמו פסנתר ונבל, יהיו מצוירות שתי חמשות: אחת (העליונה) עם מפתח סול, ואחת (התחתונה) עם מפתח פה. המפתח יכול להשתנות במהלך יצירה, על מנת להקל על קריאת התווים.

לא תמיד התו בחמשה הוא אותו התו לכל כלי הנגינה: לדוגמה, אם ייתבקשו נגן צ'לו ונגן קונטרבס לנגן מאותה החמשה את אותו התו, ינגן נגן הקונטרבס את הצליל באוקטבה אחת נמוך יותר מהתו שינגן הצ'לו, למרות שזהו אותו מפתח בדיוק, זאת כדי להקל על הנגן.

יש כלים כגון חצוצרה, או קלרינט המנגנים בטרנספוזיציה, כלומר שהתו דו שלהם הוא התו סי במול של נגן הפסנתר. לכלי אחד יכולות להיות כמה סוגים ולכל אחד טרנספוזיציה שונה, למשל קיימת חצוצרה בסי במול (כלומר כל דו של חצוצרה שווה סי במול של פסנתר), וחצוצרה בדו. קיים גם קלרינט בסי במול, בלה, ובמי במול. על המעבד המוזיקלי לבחור את הכלי בהתאם, בטרנספוזיציה המתאימה לסולם של היצירה, כדי שיהיה נוח לנגן לנגן את התווים, למשל על מנת להשיג את התו דו - על נגן הקלרינט בסי במול לנגן את התו רה, ועל נגן הקלרינט בלה לנגן מי במול. בשל כך, על המעבד לשלוט בקריאה וכתיבת תווים לכלי זה כדי לכתוב את התווים הנכונים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: תו
ספר לימוד בוויקיספר: כתיבת תווים במחשב
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תווים