תאוריית המנהיגות המצבית
תאוריית המנהיגות המצבית היא תאוריה בתחום המנהיגות, לפיה המנהיגות האפקטיבית ביותר אינה יחידה וקבועה, אלא עליה להיות מותאמת למצב ולהקשר בו היא פועלת, וכן למידת הבשלות של המונהגים. לפי התאוריה, כל סוג של מנהיגות יכול להיות מתאים ויעיל יותר במצבים אחרים, ולכן כל מנהיג צריך לזהות את מידת הבשלות של מונהגיו ואת השינויים במצב או במשימה שלפניו, ולהתאים את סגנון מנהיגותו כך שיוכל להשיג את התוצאות הטובות ביותר ממונהגיו. התאוריה פותחה על ידי חוקרי המנהיגות פול הרשי וקן בלנצ'רד בשנות ה-70 של המאה ה-20.
על פי התאוריה, מידת המעורבות של המונהגים בקבלת ההחלטות בארגון, יכולה להתקיים על פי שני ממדים: מידת ההכוונה של המנהיג והתמקדותו במשימה, ומידת ההתייחסות שלו לאנשים והתמיכה החברתית-רגשית בהם. לפיכך עשויים להתקיים ארבעה סגנונות מנהיגות אפשריים:
- מנהיג מכוון - מתמקד ברמה גבוהה במשימה וברמה נמוכה באנשים. מנהיג זה מקדיש זמן רב למתן הוראות והסברים על המשימה לאנשיו, וכן לפיקוח ובקרה מתמידים עליהם מבחינת ביצוע המשימה. הוא מפגין סמכות ושומר על מרחק רגשי מסוים מאנשיו.
- מנהיג מדריך - מתמקד ברמה גבוהה הן במשימה והן באנשים. מנהיג זה מקדיש זמן רב לחניכה, הדרכה ופיקוח על אנשיו, אך גם עוסק בתחושותיהם ורגשותיהם ופועל לסייע להם. תוכנית החניכה של המנהיג מותאמת אישית לכל אחד בצוות על פי יכולותיו ותחושותיו.
- מנהיג משתף / תומך - מתמקד ברמה נמוכה במשימה וברמה גבוהה באנשים. מנהיג זה מקדיש זמן רב לתמיכה רגשית באנשיו ומשתף אותם באופן מלא בקבלת ההחלטות, מאפשר חופש פעולה ופחות עוסק במתן הוראות ובפיקוח על ביצוע המשימה.
- מנהיג מאציל - מתמקד ברמה נמוכה הן במשימה והן באנשים. מנהיג זה לרוב מאציל לאנשיו סמכויות רבות ולא עוסק בהכוונתם, וגם לא תומך בהם רגשית.
על פי התאוריה, מנהיגים צריכים להתאים את סגנון המנהיגות שלהם בהתאם למידת הבשלות של המונהגים. מידת הבשלות נקבעת על פי היכולת, הידע והניסיון שלהם; וכן על פי מידת המחויבות שלהם למשימה ולארגון, האחריות שהם מסוגלים לקבל על עצמם, הבגרות והמוטיבציה. למשל, סגנון מנהיגות מאציל מתאים למצב בו הצוות של המנהיג הוא ותיק, בשל, מיומן ובעל מורל גבוה; אז נדרשת פחות מעורבות של המנהיג בהכוונה ופיקוח וכן בתמיכה רגשית לאנשיו, משום שהם בעלי יכולות גבוהות וגם מחויבות גבוהה.
לפיכך, ניתן לתאר את המצבים בהם מתאימים כל אחד מארבעת סגנונות הניהול, על פי שלבים שונים בהתקדמות המשימה של הצוות, המתבטאים גם במידת הבשלות של האנשים:
- בשלב בו הצוות מתחיל במשימה חדשה, עדיין לא נרכשו המיומנויות המתאימות, וגם המוטיבציה והמחויבות למשימה עדיין נמוכות. לפיכך זהו שלב בו מתאים לרוב סגנון מנהיגות מכוון, כדי להתחיל להתניע את המשימה ולקדם אותה.
- בשלב בו הצוות כבר פועל במסגרת המשימה ומבטא מיומנויות מסוימות שנרכשו, אך עדיין יש ספקות לגבי המחויבות למשימה - עשוי להתאים סגנון מנהיגות מדריך, בו המנהיג ממשיך לקדם מיומנות אנשיו במשימה, וגם תומך באנשיו ומנסה להעלות את המוטיבציה שלהם כלפי הצוות והמשימה.
- בשלב בו הצוות כבר בקיא במשימה אך מבטא ספקות מסוימים לגבי מסוגלותו והתעניינותו בה - עשוי להתאים סגנון מנהיגות משתף, בו המנהיג מרפה מפיקוח על המשימה ומנסה להתקרב לאנשיו ולעודד אותם להיות שותפים בקבלת ההחלטות, ובכך מבטא את אמונו בהם ולהגביר את המסוגלות העצמית שלהם. זהו מצב שמנהיגים טועים בזיהויו לעיתים, ומניחים שהספקות של המונהגים מבטאים מיומנות נמוכה במשימה, דבר שגורם להם לחזור לסגנון מנהיגות מכוון - מה שעשוי להוביל את אנשיהם לבטא מורל נמוך עוד יותר.
- בשלב בו הצוות מבטא בקיאות רבה ומיומנויות גבוהות במשימה, וגם מחויבות ובשלות גבוהות ולקיחת אחריות - עשוי להתאים סגנון מנהיגות מאציל.
אחת הביקורות על התאוריה היא כי היא דורשת מהמנהיגים יכולות אבחון גבוהות מאוד של המצב והמונהגים, וכן יכולת גמישות והסתגלות רבה לשינויים במצב. בפועל, מנהיגים נוטים לעיתים קרובות לדבוק בסגנון מנהיגות אחד עיקרי, כאשר מטרת כולם לרוב היא ביצוע המשימה, גם אם בדרכים שונות.
22375125תאוריית המנהיגות המצבית