שרפת וושינגטון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף שריפת וושינגטון)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שרפת וושינגטון
Burning of Washington
שרפת וושינגטון
מערכה: מערכת צ'ספיק
מלחמה: מלחמת 1812
סוג העימות קרב
תאריך 24 באוגוסט 1814
מקום וושינגטון די. סי. ארצות הברית
תוצאה ניצחון בריטי
הצדדים הלוחמים

בריטניהבריטניה בריטניה

ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית

מפקדים

בריטניהבריטניה ג'ורג' קוקברן
בריטניהבריטניה רוברט רוס

ארצות הבריתארצות הברית ג'יימס מדיסון
ארצות הבריתארצות הברית ג'ון ארמסטרונג

כוחות

4,250 איש

7,640 איש

אבדות

30 הרוגים
6 פצועים

20-2 הרוגים

שרפת וושינגטון, או כיבוש וושינגטון הייתה התקפה אמפיבית בריטית מוצלחת שנוהלה על ידי אדמירל משנה ג'ורג' קוקברן במהלך מערכת צ'ספיק בפיקודו של אדמירל ג'ון וורן במלחמת 1812. הייתה זו הפעם היחידה מאז מלחמת העצמאות של ארצות הברית שכוח זר כבש והחזיק בעיר בירה של ארצות הברית. בעקבות תבוסת הכוחות האמריקאים בקרב בליידנסבורג ב-24 באוגוסט 1814, צעד הצבא הבריטי בפיקודו של מייג'ור גנרל רוברט רוס לוושינגטון הבירה. באותו ערב העלו חיילים ומלחים בריטים באש בנייני ציבור רבים בעיר, כולל הבית הלבן, הקפיטול ובסיס צי ארצות הברית בוושינגטון.

המתקפה הייתה חלק מנקמה על מעשי תקיפה קודמים בקנדה העליונה, שבהן בשנה הקודמת כוחות ארצות הברית שרפו ובזזו את העיר יורק ולאחר מכן העלו באש חלקים גדולים של העיירה פורט דובר. פחות מארבעה ימים לאחר תחילת ההתקפה על וושינגטון, סופת רעמים חזקה, ככל הנראה הוריקן או טורנדו, כיבתה את כל השרפות וגרמה לנזק נוסף. הכיבוש הבריטי של וושינגטון נמשך בערך 26 שעות.

הנשיא ג'יימס מדיסון, יחד עם פקידי ממשלו וקציני צבא, התפנו מוושינגטון ומצאו מקלט למשך הלילה בברוקוויל, עיירה קטנה במחוז מונטגומרי שבמרילנד. מדיסון העביר את הלילה בביתו של כיילב בנטלי, קווייקר שחי ועבד בעיירה. ביתו של בנטלי, שידוע כבית מדיסון, עדיין עומד על תילו.

רקע

מייג'ור גנרל רוברט רוס, המפקד הבריטי שפיקד על שרפת וושינגטון.

בריטניה הייתה כבר במצב מלחמה עם צרפת כאשר הכריזה ארצות הברית על מלחמה ב-1812. המלחמה עם צרפת דרשה את רוב תשומת הלב של בריטניה ואת מרב משאביה הצבאיים. האסטרטגיה הבריטית הראשונית נגד ארצות הברית התמקדה בהטלת סגר ימי ובעמדת הגנה ביבשה. הצבא הבריטי לא היה מסוגל לתגבר את הכוחות בקנדה, ותחת זאת הסתמכה הממשלה על יחידות מיליציה ועל בעלי ברית מקרב הילידים לסיוע ליחידות הצבא הבריטי שכבר היו מוצבות בקנדה. עם תבוסתו והגלייתו של נפוליאון באפריל 1814, יכלה בריטניה לעשות שימוש בכוחות ובספינות שהתפנו כדי להפנותם למלחמה נגד ארצות הברית. הרוזן בתרסט, מזכיר המדינה למלחמה ולמושבות, שיגר בריגדת צבא וספינות צי נוספות אל המבצר האימפריאלי בברמודה, משם התנהל הפיקוח על הסגר הימי על חופי ארצות הברית ואף כיבוש של כמה איים לאורך החוף במהלך המלחמה. הוחלט להשתמש בכוחות אלו בפשיטות לאורך החופים כדי למגר את הכוחות האמריקאים משטחי קנדה.

המפקדים קיבלו הוראות מפורשות לא לקיים פעולות בפנים היבשת, או לנסות להחזיק בשטחים. כבר ב-1814 מונה תת-אדמירל אלכסנדר קוקריין כמפקד העליון של תחנת צפון אמריקה ואיי הודו המערבית של הצי המלכותי הבריטי, ששלט על הכוחות הימיים שבסיסיהם היו בברמודה ובהליפקס, שבהם נעשה שימוש להטלת סגר על נמלים אמריקאים במשך כל המלחמה. הוא תכנן להעביר את המלחמה לשטחה של ארצות הברית באמצעות ביצוע מתקפות בווירג'יניה ונגד ניו אורלינס.[1] אדמירל משנה ג'ורג' קוקברן (אנ') פיקד על הפלגה במפרץ צ'ספיק החל מהשנה הקודמת. ב-25 ביוני הוא כתב לקוקריין על כך שמערך ההגנה שם היה חלש, ושהוא חש שכמה ערים מרכזיות באזור היו פגיעות למתקפה.[2]

קוקריין הציע לתקוף את בולטימור, וושינגטון ואת פילדלפיה. קוקברן חזה באופן מדויק ש"תוך זמן קצר, ועם כוח מספיק, נוכל בקלות לגרום לבירה להיות תחת חסדינו".[3]

הוא המליץ על וושינגטון כמטרה, בשל הקלות היחסית של תקיפת עיר בירה לאומית ובשל ההשפעה הפוליטית המשמעותית שתיווצר כתוצאה ממנה.[4] ב-18 ביולי הורה קוקריין לקוקברן "להרתיע את האויב מפני חזרה על מעשי פשיעה דומים... אתה נדרש ומונחה בזאת להחריב ולהרוס עיירות ומחוזות כאלו שאותם תמצא מתאימות לתקיפה". קוקריין הנחה בהמשך, "תחוס רק על חייהם של תושבי ארצות הברית הבלתי חמושים".[5] רוברט רוס היה אופטימי פחות. הוא "לא העלה לרגע אחד בדעתו שצבא של 3,500 איש עם תגבור של 1,000 נחתים, ללא פרשים, עם כמעט ללא ארטילריה, יוכל לצעוד 50 מילים אל תוך היבשה ולכבוש את עיר הבירה של האויב".[6] רוס סירב לקבל את המלצתו של קוקברן להעלות באש את כל העיר. הוא חס על כמעט כל הנכסים שהיו בידיים פרטיות.[7]

מניע נוסף היה הנקמה על "ההרס המופקר של הרכוש הפרטי לאורך החופים הצפוניים של ימת אירי" על ידי כוחות אמריקאים תחת פיקודו של קולונל ג'ון קמפבל במאי, כשהפעולה הבולטת ביותר הייתה הפשיטה על פורט דובר.[8] ב-2 ביוני כתב המושל הכללי של צפון אמריקה הבריטית, סר ג'ורג' פריבוסט, לקוקריין, וקרא לנקמה על ההרס האמריקאי של הרכוש הפרטי כהפרה של הלכות המלחמה. פריבוסט טען,

כתוצאה מההתנהגות המבישה האחרונה של הכוחות האמריקאים בהרס המופקר של רכוש פרטי בחופי הצפוניים של ימת אירי, על מנת שאם המלחמה עם ארצות הברית תימשך, תוכלו, אם תראו זאת לנכון, לסייע בנקיטת אמצעי התגמול שירתיע את האויב מחזרה על מעשי זוועה דומים.[8]

במקורות רבים נטען שהמניע להתקפה על וושינגטון היה נקמה על בזיזת יורק, בירת קנדה העליונה על ידי האמריקאים לאחר קרב יורק באפריל 1813.[9] קודם לכן הלינו הבריטים על "ההחרבה המופקרת" לאורך אזור הניאגרה וימת אירי.[10] רוס המליץ שהכוח של 4,500 איש בוושינגטון, יורכב מהגדוד הראשון, מרגימנט הרגלים הרביעי של המלך, מרגימנט הרגלים ה-21, מרגימנט הרגלים ה-44, מרגימנט הרגלים ה-85 ומגדוד של חיל הנחתים המלכותי. כוח זה הביס את הצבא האמריקאי בקרב בליידנסבורג.

השרפה

הנשיא ג'יימס מדיסון, חברי הקבינט שלו, ואנשי הפיקוד הצבאי נמלטו מהעיר בעקבות הניצחון הבריטי בבליידנסבורג. הם מצאו מקלט ללילה בברוקוויל, עיירה קטנה במחוז מונטגומרי שבמרילנד, שזכתה לכינוי "בירת ארצות הברית ליום אחד". הנשיא מדיסון העביר את הלילה בביתו של כיילב בנטלי (אנ'), קווייקר שחי ועבד כצורף כסף בברוקוויל. ביתו של בנטלי, שידוע כיום כ"בית מדיסון", עדיין עומד על תילו בברוקוויל.[11]

ב-24 באוגוסט 1814, הבריטים, בהובלתם של רוס וקוקברן, נכנסו לוושינגטון בראש כוח של 4,500 איש.[12][13] תוכנית התקיפה של וושינגטון נוסחה על ידי קוקברן, שצפה ש"תוך זמן קצר, ועם כוח מספיק, נוכל בקלות לגרום לבירה להיות תחת חסדינו"[3] רוס היה זה שפיקד על הכוחות, והיה אופטימי פחות.[6] בעוד שקוקברן המליץ להעלות באש את כל העיר, תכנן רוס לגרום נזק רק לבנייני הציבור.[7]

רוס, שתואר על ידי ההיסטוריון ג'ון מקוויט כ"קצין וג'נטלמן", תכנן בתחילה את הכניעה המסודרת של וושינגטון. עם זאת, כאשר נכנסו הוא ואנשיו לעיר תחת דגל הפסקת אש, החיילים האמריקאים שנותרו בעיר פתחו באש, פצעו את סוסו של רוס והרגו שניים מאנשיו. מקוויט טען שמהלך זה גרם לו להורות "באי-רצון" להעלות באש את הבית הלבן ואת בניין הקפיטול.[6]

בניין הקפיטול

בניין הקפיטול לאחר השרפה

לדברי כמה נוסעים בני התקופה, היה אז בניין הקפיטול הבניין היחידי בוושינגטון שהיה "ראוי לתשומת לב".[14] בשל כך, הוא היה המטרה העיקרית של הבריטים, הן בשל ערכו האסתטי, והן בשל ערכו הסמלי. עם הגעת הכוחות לעיר דרך שדרות מרילנד, תקפו הבריטים את הבניין, ראשית את האגף הדרומי שמשמש כמשכן בית הנבחרים, ולאחר מכן את האגף הצפוני, שמשמש את הסנאט. טרם העלאת הבניין באש, בזזו הבריטים את בניין הקפיטול, שבאותו זמן שימש כמשכן לקונגרס, לספריית הקונגרס, ולבית המשפט העליון של ארצות הברית.

הפריטים שנבזזו על ידי הכוחות בפיקודו של קוקברן כללו ספר שכותרתו הייתה "דוח על הקבלות וההוצאות של ארצות הברית לשנת 1810". קוקברן כתב על הכריכה הפנימית שלו שהוא "נלקח בחדרו של הנשיא בבניין הקפיטול, בעת הריסתו של הבניין על ידי הבריטים, במהלך כיבוש וושינגטון ב-24 באוגוסט 1814". בהמשך הוא נתן אותו לאחיו הגדול, סר ג'יימס קוקברן, מושל ברמודה. ב-1940 הוחזר הספר לספריית הקונגרס.[15]

כוונת הבריטים הייתה לשרוף את הבניין עד ליסודותיו. בתחילה הם הציתו את האגף הדרומי. הלהבות התפשטו כה מהר, עד שנמנע מהבריטים ללקט מספיק עצים כדי לשרוף את קירות האבן לחלוטין. אם זאת, תכולת ספריית הקונגרס באגף הצפוני תרמה להתחזקות הלהבות באגף זה.[16] בין הפרטים שהושמדו היה אוסף של 3,000 כרכים של ספריית הקונגרס ועיטורים מורכבים של העמודים, הגמלונים והפסלים הנאו-קלאסיים שעוצבו על ידי ויליאם תורנטון ב-1793 ועל ידי בנג'מין לטרוב ב-1803.[17]

תקרות ורצפות העץ של הבניין עלו באש, וחלונות הזכוכית הותכו כתוצאה מהחום הרב. הבניין לא נחרב באופן מוחלט. הרוטונדה, המבואה המזרחית, גרם המדרגות, והעמודים המפורסמים דמויי קלחי התירס של לטרוב שבכניסה לאולם הסנאט, שרדו כולם.[16] המפקח הראשי על בנייני הציבור של העיר וושינגטון, תומאס מונרו, סיכם את עלות הנזק בבניין הקפיטול ב-787,163.28 דולר (11,806,200 דולר בערכים של 2024), כשמתוכם 457,388.36 דולר (6,860,099 דולר בערכים של 2024) היה שווי הנזקים באגף הצפוני, ו-329,774.92 דולר (4,976,100 דולר בערכים של 2024) שווי הנזקים באגף הדרומי.[18]

הבית הלבן

הבית הלבן לאחר השרפה

לאחר שהעלו באש את בניין הקפיטול, פנו הבריטים צפון-מערבה במעלה שדרות פנסילבניה אל הבית הלבן. לאחר שפקידי הממשל והנשיא מדיסון נמלטו מהעיר, קיבלה הגברת הראשונה דולי מדיסון מכתב מבעלה, בו הוא הורה לה להתכונן לעזוב את וושינגטון בהתראה מידית.[19] פול ג'נינגס, עבד בן 15 של משפחת מדיסון, היה עד ראייה לאירוע.[20] לאחר שקנה את חירותו מידי דולי מדיסון לאחר התאלמנותה, פרסם ג'נינגס ב-1865 את זכרונותיו:

לעיתים קרובות נכתב ופורסם, שכאשר נמלטה הגברת מדיסון מהבית הלבן, היא חתכה מהמסגרת תמונת דיוקן גדולה של וושינגטון (כיום באחד האולמות שם), ולקחה אותה איתה. לא היה לה זמן לעשות זאת. נדרש סולם כדי להוריד את הדיוקן. כל מה שהיא נשאה עמה היו חפצי כסף בתיקה, שכן הבריטים היו במרחק של כמה רחובות משם, והיו אמורים להגיע בכל רגע.[21]

ג'נינגס סיפר שהאנשים שהצילו את התמונה ואת החפצים היו:

ג'ון סוזה (ז'אן פייר סואזה, שומר הסף הצרפתי שעדיין היה בחיים כאשר פרסם ג'נינגס את זכרונותיו) ומארגו [מקגרו], הגנן של הנשיא, הורידו את הדיוקן ושלחו אותו בכרכרה יחד עם כמה כלי כסף ודברי ערך אחרים ככל שניתן היה לאסוף במהירות. כאשר הגיעו הבריטים, הם אכלו את כל ארוחת הערב, ושתו את היינות וכו', שאני הכנתי לנשיא ולפמלייתו.[21][22]

אנשי חיל ההנדסה המלכותי בפיקודו של קפטן בלנשרד, שהועסקו בשרפת בנייני הממשלה, נכנסו לבית הלבן. בלנשרד דיווח שנראה היה שהנשיא מדיסון היה כל כך בטוח שהכוח התוקף יהפוך לשבויי מלחמה, עד שהוכנה סעודה נאה, שממנה נהנו בלנשרד ואנשיו.[23] לאחר מכן העלו החיילים באש את מעון הנשיא, וחומרי בעירה הוספו לאש באותו לילה כדי לוודא שהיא תמשיך לבעור עד ליום המחרת.[13]

בניינים נוספים

יום לאחר הריסת הבית הלבן, נכנס קוקברן לבניין העיתון National Intelligencer, מתוך כוונה להעלותו באש. עם זאת, כמה נשים שיכנעו אותו לא לעשות כן, שכן הן חששו שהאש תתפשט לעבר בתי המגורים שלהן שהיו בסמיכות. קוקברן ביקש להרוס את בניין העיתון בשל העובדה שכתביו דיווחו עליו באופן כה שלילי. במקום זאת, הוא הורה לאנשיו להרוס את הבניין לבנה אחר לבנה, והורה להשמיד את כל אמהות הדפוס של האות C, "כדי שהם לא יוכלו יותר להכפיש את שמי".[24]

הבריטים העלו באש את בניין מחלקת האוצר ובנייני ציבור נוספים כמו בניין מחלקת המלחמה. עם זאת, תיקי המסמכים של מחלקת המדינה הוצאו ממנה וניצלו. התיקים היחידים של מחלקת המלחמה שאבדו היו המלצות למינויים בצבא ומכתבים שהתקבלו שבע שנים קודם לכן.[25] הבניין הראשון של משרד הפטנטים ניצל הודות למאמציו של ויליאם תורנטון, לשעבר אדריכל הקפיטול, ואז המפקח הראשי של משרד הפטנטים, שהצליח להשיג את שיתוף הפעולה של הבריטים להימנע משרפתו.[26] "כשנמוג העשן של ההתקפה האיומה, נותר בניין משרד הפטנטים בניין הממשל היחידי... שנותר ללא פגע" בכל וושינגטון.[27]

האמריקאים עצמם כבר העלו באש את מספנת צי ארצות הברית, שהוקמה על ידי תומאס ג'פרסון, כדי למנוע את נפילת המחסנים והתחמושת בידי הבריטים, וכן את הפריגטה בעלת 44 התותחים USS Columbia ואת ספינת התותחים USS Argus שהייתה מצוידת ב-22 תותחים, ששתיהן עמדו לפני השלמת בנייתן.[28] השער הראשי של המספנה ובנייני A ו-B שלה היו הבניינים היחידים בה שניצלו מהחורבן.[29][30] בניינים נוספים שניצלו היו בסיס חיל הנחתים ובית המפקד שלו, אם כי כמה נכסים פרטיים ניזוקו או נהרסו. בשעות אחר הצהריים של 25 באוגוסט שלח רוס מאתיים איש לאבטח מבצר בגרינליף פוינט. המבצר, שבמהמשך נודע בשם פורט מקנייר, נהרס כבר בידי האמריקאים, אך 150 חביות אבקת שרפה נותרו בו. בעוד שהבריטים ניסו להפטר מהם על ידי זריקתם לתוך באר, הוצתה אבקת השרפה, וכ-30 חיילים בריטים נהרגו בהתפוצצות ועוד כמה נפצעו.[31]

"הסופה שהצילה את וושינגטון"

פחות מארבעה ימים לאחר תחילת המתקפה, כובו השרפות על ידי סופת רעמים פתאומית וכבדה, ככל הנראה סופת הוריקן. הסופה גם גרמה לטורנדו שעבר דרך מרכז וושינגטון בשדרות החוקה, והרים באוויר שני תותחים שנפלו מטרים ספורים משם, וכתוצאה מכך נהרגו חיילים בריטים ואזרחים אמריקאים.[32] בעקבות הסופה, שבו הכוחות הבריטים אל ספינותיהם, שרבות מהן ניזוקו קשות. קיים ויכוח בנוגע להשפעת הסופה על כיבוש וושינגטון. בעוד שיש הטוענים שהסופה אילצה את הבריטים לסגת, יש היסטוריונים שטוענים שכוונת הבריטים הייתה רק להרוס את בנייני הממשל בעיר, ולא לכבוש אותה לתקופה ממושכת. ברור גם שרוס מעולם לא התכוון לגרום נזק לבניינים פרטיים כפי שהומלץ על ידי קוקברן וקוקריין.[7]

בכל מקרה, הכיבוש הבריטי של וושינגטון נמשך 26 שעות בלבד. על אף זאת, "הסופה שהצילה את וושינגטון", כפי שנקראה, גרמה לתוצאות הפוכות במקרים מסוימים. הגשמים סדקו את קירות הבית הלבן שכבר היו חרוכים מהשרפה, וגרמו נזקים למבנים שלבריטים לא הייתה כוונה להרוס, כמו משרד הפטנטים. ייתכן שהסופה החריפה את המצב הקשה ממילא בוושינגטון. סופר על מפגש בין קוקברן בין תושבת וושינגטון. "אלוקים אדירים! האם זה מזג האוויר שאליו אתם מורגלים בארץ הארורה הזאת"? שאל האדמירל. "זוהי התערבות מיוחדת של ההשגחה העליונה לגרש את אויבינו מעירנו", השיבה האישה ככל הנראה לקוקברן. "לא כך, גברתי", ענה קוקברן. "זה דווקא הסיוע של ההשגחה העליונה לאויביכם בהריסת העיר", הוא אמר בטרם יצא משם על גבי סוסו.[33]

הצי המלכותי דיווח על הרוג אחד ושישה פצועים במתקפה.[34] היקף ערך הנזקים של הרס בניין הקפיטול, כולל בניין הסנאט ובניין בית הנבחרים, הנשקייה, המספנה, בניין האוצר, בניין מחלקת המלחמה, הבית הלבן, גשר מעל נהר הפוטומק, פריגטה, סלופ, וציוד ואספקה, הוערך ב-365,000 לירות שטרלינג (5,474,421 דולר בערכים של 2024).[35] כוח בריטי נפרד כבש את אלכסנדריה, וירג'יניה, שעל הגדה המערבית של הפוטומק, כאשר כוחותיו של רוס עזבו את וושינגטון. ראש עיריית אלכסנדריה הגיע להסכמה עם הבריטים על כך שהם יימנעו משרפת העיר.[36]

אחרית דבר

הנשיא מדיסון וקציני הצבא שבו לוושינגטון עד 1 בספטמבר, כאשר באותו יום הוציא מדיסון קול קורא לאזרחים להגן על העיר.[37] הקונגרס לא שב לוושינגטון אלא רק לאחר שלושה שבועות וחצי.[38] כשהדבר נעשה, הם התאספו למושב מיוחד ב-19 בספטמבר בבניין משרד הפטנטים במלון בלודג'ט, אחד הבניינים היחידים ששרדו את השרפה ושהיו גדולים דיים להתכנסות של כל חברי הקונגרס.[39][40] הקונגרס התכנס בבניין זה עד דצמבר 1815, כאשר הושלמה בניית בניין הלבנים הישן של הקפיטול (אנ'), ששימש כמשכנו הזמני עד לסיום עבודות השיקום בבניין הקפיטול השרוף.[41]

רוב המקורות בני התקופה, כולל עיתונים שייצגו פדרליסטים מתנגדי המלחמה, גינו את הרס הבניינים הציבוריים כוונדליזם מיותר.[42] רבים בציבור הבריטי הוכו בהלם לשמע הידיעות על שרפת בניין הקפיטול ומבנים אחרים בוושינגטון. מעשים אלו גונו על ידי רוב מנהיגי מדינות אירופה, בהן ערי הבירה נכבשו שוב ושוב במהלך מלחמות המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות, אך הן תמיד ניצלו מחורבן, לכל הפחות מצד הכובשים. שרפת מוסקבה המפורסמת, שאירעה פחות משנתיים לפני שרפת וושינגטון, בוצעה על ידי מגיני העיר. על פי The Annual Register, שרפת וושינגטון "זכתה לגינוי חריף בבריטניה", כשכמה מחברי הפרלמנט הבריטי, כולל מתנגד הממסד סמואל וייטברד (אנ'), הצטרפו לביקורת, בהכריזם שהממשלה "עשתה עניין רב מהכיבוש של כמה בניינים בביצה לא אסטרטגית, כאילו כבשו את פריז".

בניגוד לכך, דעת הקהל של רוב הציבור הבריטי ראתה בשרפה כמוצדקת עקב הנזק שנגרם על ידי הכוחות האמריקאים במהלך הפלישות לקנדה. הציבור הבריטי ציין את תפקידה של ארצות הברית בפריצת המלחמה, וראה בעימות כמלחמה תוקפנית אמריקאית.[43] כמה פרשנים התייחסו לנזקי השרפה כנקמה מוצדקת על ההרס של בניני הפרלמנט ומבני ציבור אחרים ביורק, בירת קנדה העליונה, ב-1813. סר ג'ורג' פריבוסט כתב ש"כתגמול מוצדק, הבירה הגאה בוושינגטון חוותה גורל דומה".[44] הכומר ג'ון סטרון (אנ'), שכבישוף של יורק היה עד למעשי האמריקאים שם, כתב לתומאס ג'פרסון שהנזק לוושינגטון "היה נקמה קטנה לאחר שנדחתה דרישת פיצויים על השרפות והביזה, לא רק של רכוש ציבורי אלא גם של רכוש פרטי, שבוצעו על ידיהם בקנדה".[45] כששבו הכוחות הבריטים לברמודה, הם הביאו עמם שני זוגות של תמונות דיוקן של המלך ג'ורג' השלישי ושל רעייתו המלכה שארלוט, שהתגלו באחד ממבני הציבור בוושינגטון. זוג תמונות אחד תלוי כיום בבניין בית האספה של הפרלמנט של ברמודה, והשני בבניין הקבינט, שניהם בעיר המילטון.[46][47]

השיקום

בקונגרס נשמעו קולות שקראו להעביר את עיר הבירה למקום אחר לאחר השרפה. חברי קונגרס ממדינות הצפון ניסו לקדם את העברת הבירה לפילדלפיה או לעיר מרכזית אחרת בצפון. חברי קונגרס ממדינות הדרום טענו שהעברת הבירה תפגע בתחושת הכבוד והעוצמה האמריקאית, אם כי רבים מהם פשוט לא היו מעוניינים שעיר הבירה תשכון מצפון לקו מייסון-דיקסון.[48][49] ב-21 בספטמבר הצביע בית הנבחרים ברוב של 83 מתנגדים מול 54 תומכים נגד הצעת העברת הבירה לעיר אחרת.[50]

ב-3 בפברואר 1815, כדי להבטיח שהממשלה הפדרלית תמיד תישאר באזור, הוקם בניין הלבנים של הקפיטול, מקום התכנסות רחב שנבנה במקום בו ניצב כיום בניין בית המשפט העליון. עלות הבנייה הייתה 25,000 דולר (429,500 דולר בערכים של 2024) והיא מומנה בעיקר על ידי מכירת מניות.[51] עבודות הבנייה החלו ב-4 ביולי והסתיימו בדצמבר. הקונגרס התכנס בבית הלבנים מדצמבר 1815 ועד פתיחת בניין הקפיטול מחדש בדצמבר 1819.[52]

עבודות השיקום של בניין הקפיטול נמשכו מעל ומעבר לצפוי. בניית בית הלבנים ארכה חמישה חודשים בלבד, אך שיקום הקפיטול נמשך 12 שנים.[17] ועדה שמונתה על ידי הקונגרס להערכת הנזקים במחוז הגיע למסקנה שיהיה זה זול יותר לשקם את הבניינים שניזוקו מאשר לבנות בניינים חדשים לחלוטין.[53] ב-13 בפברואר העבירו הנשיא מדיסון והקונגרס חוק ללקיחת הלוואה של 500,000 דולר לשיקום בנייני הציבור, כולל בניין הקפיטול, "במיקומם הנוכחי בוושינגטון".[54] בנג'מין לטרוב, אדריכל הקפיטול, שהוחלף בתפקידו ב-1803 על ידי ויליאם תורנטון, נשכר מחדש ב-18 באפריל כדי לשקם את הבניין.[55]

בסכום של 500,000 הדולרים שנלקח כהלוואה מבנקים בוושינגטון,[52] עלה בידו של לטרוב לבנות מחדש את שני אגפי הבניין ואת הכיפה המרכזית לפני שב-1817 פוטר על רקע עימותים בנושאים תקציביים. הוא הוחלף בצ'ארלס בולפינץ', שהשלים את השיפוצים עד 1826.[17] בולפינץ' שינה את העיצוב של לטרוב כשהגביה את כיפת הקפיטול כך שתתאים לקוטר של 26.2 מטרים. עם השלמת הבנייה מחדש של בנייני הציבור בוושינגטון, ערך הקרקע בה זינק באופן משמעותי, וכך נסללה הדרך להרחבת העיר כפי שהתפתחה בשנים שלפני מלחמת האזרחים האמריקאית.

מורשת

ב-2009 קיים הנשיא ברק אובמה טקס בבית הלבן לכבודו של העבד של הנשיא מדיסון, פול ג'נינגס, כנציג של סגל הבית הלבן שפעל להצלת הדיוקן של ג'ורג' וושינגטון ושאר חפצי הערך. כתריסר מצאצאיו של ג'נינגס הגיעו לטקס כדי לחזות בציור שהוצל על ידיו.[56] בראיון לרדיו הציבורי הלאומי, אמר צאצאו של ג'נינגס, יו אלכסנדר, "עלה בידנו להצטלם לתמונה משפחתית בחזית הציור, שבשבילי הייתה זו נקודת שיא".[20]

במהלך הדיונים על הסכם ארצות הברית – מקסיקו – קנדה ב-2018, שאל ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו את הנשיא דונלד טראמפ כיצד יכולה ארצות הברית להצדיק מכסי מגן כסוגיה של ביטחון לאומי. טראמפ השיב, "האם אתם לא שרפתם את הבית הלבן?".[57]

לידיה סיגורני (אנ'), בשירה "התבערה בוושינגטון" (The Conflagration at Washington), שנכתב ב-1815 תחת שם נעוריה, לידיה הנטלי, באוסף שיריה הראשון, משקפת בו את שרפת וושינגטון.

בוב דילן התייחס לאירוע בשירו "דרך צרה" (Narrow Way).[58] הזמר-היוצר הקנדי קורב לונד (אנ') מזכיר בשירו "סוס חייל, סוס חייל" (Horse Soldier, Horse Soldier) את שרפת וושינגטון.[59]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שרפת וושינגטון בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ↑ Morriss, Roger (1997). Cockburn and the British Navy in Transition: Admiral Sir George Cockburn, 1772–1853. University of Exeter Press, p. 98.
  2. ↑ Morriss, Roger (1997). Cockburn and the British Navy in Transition: Admiral Sir George Cockburn, 1772–1853. University of Exeter Press, p. 100.
  3. ^ 3.0 3.1 "Interview With War of 1812 Author Steve Vogel". History Net. June 13, 2013. Archived from the original on January 22, 2021.
  4. ↑ Morriss, Roger (1997). Cockburn and the British Navy in Transition: Admiral Sir George Cockburn, 1772–1853. University of Exeter Press, p. 101.
  5. ↑ Stephen J. Thorne, That thing that happened after the Battle of Bladensburg, Legion Magazine, January 20, 2021.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 "Trump blames Canada for torching White House. Meet the 'reluctant arsonist'". CBC News. June 18, 2018. Archived from the original on January 25, 2021.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 "Why Americans Celebrate the Burning of Washington". Time. Archived from the original on June 16, 2021.
  8. ^ 8.0 8.1 Cruikshank, Ernest (2006) (1814). The Documentary History of the campaign upon the Niagara frontier. (Part 1-2). University of Calgary. Archived from the original on May 27, 2011, p. 402.
  9. ↑ Greenpan, Jesse (August 22, 2014). "The British Burn Washington, D.C., 200 Years Ago". History.com. Archived from the original on January 8, 2021.
  10. ↑ "Five myths about the burning of Washington". The Washington Post. June 28, 2013. Archived from the original on January 22, 2021.
  11. ↑ "Brookeville 1814". Maryland State Archives. Archived from the original on May 11, 2017.
  12. ↑ "Robert Ross". NPS. Archived from the original on January 15, 2021.
  13. ^ 13.0 13.1 Achenbach, Joel (January 6, 2021). "In 1814, British forces burned the U.S. Capitol". The Washington Post. Archived from the original on January 17, 2021.
  14. ↑ The Burning of Washington City - War of 1812.
  15. ↑ "An account of the receipts and expenditures of the United States for the year 1810". Library of Congress. United States Department of the Treasury. Archived from the original on April 13, 2018.
  16. ^ 16.0 16.1 Allen, William C. (2001). "Destruction and Restoration, 1814–1817" in History of the United States Capitol: A Chronicle of Design, Construction, and Politics. Senate document; 106-29. Washington, DC: United States Government Publishing Office. p. 98.
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 "History of the U.S. Capitol Building". Architect of the Capitol - United States Capitol. Archived from the original on April 22, 2018.
  18. ↑ "Report from the superintendent of the Public Buildings" in the Report of the Committee appointed to ... inquire into the cause ... of the invasion of the city of Washington by the British forces. Washington, DC: United States Congress. October 29, 1814. p. 362.
  19. ↑ Pitch, Anthony S. (1998). The Burning of Washington: The British Invasion of 1814. Annapolis, Maryland: Naval Institute Press. pp. 49–50.
  20. ^ 20.0 20.1 Siegel, Robert; Block, Melissa (August 24, 2009). "Descendant Of White House Slave Shares Legacy". NPR. Archived from the original on June 28, 2011.
  21. ^ 21.0 21.1 Jennings, Paul (1865). A Colored Man's Reminiscences of James Madison. Brooklyn: George C. Beadle, pp. 12-13.
  22. ↑ Willets, Gilson (1908). Inside History of the White House-the complete history of the domestic and official life in Washington of the nation's presidents and their families. New York: The Christian Herald, p. 221.
  23. ↑ Porter, Whitworth (1889). History of the Corps of Royal Engineers Vol I. Chatham: The Institution of Royal Engineers, p. 358.
  24. ↑ Washington Burning - Washington Burning
  25. ↑ United States. War Dept. Board on Business Methods, Business methods in the War Department : Report of board appointed in compliance with request of Senate Select Committee to Investigate Methods of Business in Executive Departments, 1889, p. 184.
  26. ↑ "The Patent Fire of 1836". patentlaws.com. Archived from the original on August 15, 2011.
  27. ↑ "'One Hot Commodity': Great Patent Fire of 1836 United States Patent Office". Kids pages. United States Patent and Trademark Office. Archived from the original on December 18, 2011.
  28. ↑ Roosevelt, Theodore (1902). The Naval War of 1812 or the History of the United States Navy during the Last War with Great Britain to Which Is Appended an Account of the Battle of New Orleans. Vol. Part II. New York and London: G. P. Putnam's Sons, p. 47.
  29. ↑ Gerson, Leonard; Branam, Alfred (August 14, 1973). "National Register of Historic Places Inventory – Nomination Form". National Register of Historic Places. National Park Service. Archived from the original on June 24, 2016, p. 5.
  30. ↑ Taylor, Nancy (August 14, 1973). "National Register of Historic Places Inventory – Nomination Form". National Register of Historic Places. National Park Service. Archived from the original on April 4, 2016, pp. 3, 5.
  31. ↑ George, Christopher T. (2000). Terror on the Chesapeake: The War of 1812 on the Bay. White Mane Books. p. 111.
  32. ↑ "NWS Sterling, VA – D.C. Tornado Events". National Weather Service Eastern Region Headquarters. June 15, 2011. Archived from the original on September 1, 2010.
  33. ↑ The Old Defenders, Your Ancestors Demystified, August 23, 2021.
  34. ↑ "No. 16939". The London Gazette. September 27, 1814. pp. 1942–1943.
  35. ↑ Porter, Whitworth (1889). History of the Corps of Royal Engineers Vol I. Chatham: The Institution of Royal Engineers, p. 359.
  36. ↑ Michael McMorrow, Northern Virginia’s Role in the War of 1812, Connection Newspapers, June 27, 2012.
  37. ↑ "James Madison, Proclamation – Calling All Citizens to Unite in Defense of the District of Columbia September 1, 1814". The American Presidency Project. Archived from the original on July 15, 2018.
  38. ↑ Allen, William C. (2001). "Destruction and Restoration, 1814–1817" in History of the United States Capitol: A Chronicle of Design, Construction, and Politics. Senate document; 106-29. Washington, DC: United States Government Publishing Office. p. 99.
  39. ↑ Howe, David Walker (2007). What Hath God Wrought: The Transformation of America, 1815–1848. Oxford and New York: Oxford University Press. p. 67.
  40. ↑ Burton, Harold H.; Waggaman, Thomas E. (1952). "The Story of the Place: Where First and A Streets Formerly Met at What Is Now the Site of the Supreme Court Building". Records of the Columbia Historical Society, Washington, D.C. 51/52. Washington, DC.: Historical Society of Washington, p. 141.
  41. ↑ Has the Capitol been used as a prison? - Architect of the Capitol
  42. ↑ Hitsman, J. Mackay; Graves, Donald E. (1999). The Incredible War of 1812. Toronto: Robin Brass Studio, pp. 243–244.
  43. ↑ Hickey, Donald R. (1989). The War of 1812, A Forgotten Conflict. Chicago: University of Illinois Press, Chicago and Urbana, p. 202.
  44. ↑ Elting, John R. (1995). Amateurs to Arms! A Military History of the War of 1812. New York: Da Capo Press. p. 220.
  45. ↑ Hitsman, J. Mackay; Graves, Donald E. (1999). The Incredible War of 1812. Toronto: Robin Brass Studio, pp. 244–245.
  46. ↑ Archived May 1, 2012, at the Wayback Machine HM Queen Elizabeth addresses the colonial Parliament in 1976
  47. ↑ "The odd objects looted from Washington DC in 1814" Archived January 12, 2021, at the Wayback Machine. BBC News. August 29, 2014.
  48. ↑ Debate on the Removal of the Seat of Government - The White House Historical Association
  49. ↑ Leave No Forwarding Address: When Congress Almost Abandoned D.C., History, Art & Archives - United States House of Representatives.
  50. ↑ Burton, Harold H.; Waggaman, Thomas E. (1952). "The Story of the Place: Where First and A Streets Formerly Met at What Is Now the Site of the Supreme Court Building". Records of the Columbia Historical Society, Washington, D.C. 51/52. Washington, DC.: Historical Society of Washington, pp. 141-142.
  51. ↑ Burton, Harold H.; Waggaman, Thomas E. (1952). "The Story of the Place: Where First and A Streets Formerly Met at What Is Now the Site of the Supreme Court Building". Records of the Columbia Historical Society, Washington, D.C. 51/52. Washington, DC.: Historical Society of Washington, p. 142.
  52. ^ 52.0 52.1 Burton, Harold H.; Waggaman, Thomas E. (1952). "The Story of the Place: Where First and A Streets Formerly Met at What Is Now the Site of the Supreme Court Building". Records of the Columbia Historical Society, Washington, D.C. 51/52. Washington, DC.: Historical Society of Washington, p. 143.
  53. ↑ Allen, William C. (2001). "Destruction and Restoration, 1814–1817" in History of the United States Capitol: A Chronicle of Design, Construction, and Politics. Senate document; 106-29. Washington, DC: United States Government Publishing Office. p. 100.
  54. ↑ Session III, Statue III, Ch. 41. Washington, DC: United States Congress. February 13, 1815. p. 205. Archived from the original on October 6, 2019.
  55. ↑ Allen, William C. (2001). "Destruction and Restoration, 1814–1817" in History of the United States Capitol: A Chronicle of Design, Construction, and Politics. Senate document; 106-29. Washington, DC: United States Government Publishing Office. p. 103.
  56. ↑ Gura, David (August 24, 2009). "Descendants of a Slave See The Painting He Saved". The Two-Way. NPR. Archived from the original on August 8, 2015.
  57. ↑ Acosta, Jim; Newton, Paula (June 6, 2018). "Trump invokes War of 1812 in testy call with Trudeau over tariffs". CNN. Archived from the original on March 7, 2024.
  58. ↑ Lyrics at Bob Dylan's official site
  59. ↑ Corb Lund – Horse Soldier, Horse Soldier Lyrics - Genius.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שרפת וושינגטון41782975Q897786

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=שרפת_וושינגטון&oldid=3459588"