שעון יד

שעון יד הוא שעון אשר עוצב ויוצר לצורך ענידה על פרק היד של האדם, באמצעות צמיד או רצועה. בנוסף להצגת הזמן, שעונים מודרניים מציגים לעיתים נתונים נוספים, כגון תאריך, ספירה לאחור, הצגת השעה במקומות אחרים בעולם ועוד. שעון היד נחשב לאביזר אופנה ודגמים רבים של שעונים נבדלים זה מזה בעיצוב.

בניגוד לעבר בו רוב שעוני היד היו בעלי מנגנון מכני, בימינו רוב שעוני היד הזולים וברמת המחירים הבינונית, מיוצרים בייצור המוני ומכילים מנגנון אלקטרוני על בסיס גביש צורן ("מנגנון קווארץ"). שעוני יד יקרים נמכרים לרוב לאספנים, וערכם נמדד על פי תכונותיהם האסתטיות ומורכבות מנגנוניהם הנבנים במלאכת-יד. שעונים יקרים אלה מכילים בדרך כלל מנגנונים מכניים ומופעלים במתיחת קפיץ, אף שמנגנונים אלה פחות מדויקים, יותר שבירים ויקרים ממנגנונים אלקטרוניים.

בטרם פותחו שיטות מזעור זולות, בתחילת המאה ה-20, רוב השעונים היו שעוני כיס, אשר לוח השעות בהם היה עטוי מכסה ואשר היו מונחים בכיסו של אדם, מחוברים בשרשרת לבגדו.

שעון היד הראשון מיוחס לחברת פטק פיליפ שייצרה אותו בשנת 1867. עד מלחמת העולם הראשונה^[1] שעון היד נחשב בעיקר כאביזר נשי. הרצועה יוצרה אז פעמים רבות ממשי^[2].

שעון היד הראשון שידוע עליו היה שעון שהוצמד לצמיד יד והוענק לאליזבת הראשונה, מלכת אנגליה^[^{דרוש מקור]}, אולם חלפו שנים רבות עד ששעון יד הפך לפריט מקובל.

בשנת 1926 חברת פורטיס יצרה שעון נטען מעצמו ראשון בעולם. בשנת 1969 חברת סייקו שחררה לשוק שעון יש בטכנולוגיה שעון קוורץ.

בסוף המאה העשרים החלה מגמה של שילוב נתונים נוספים בשעוני היד. תחילה השעונים סיפקו גם נתוני תאריך, ולאחר מכן שעוני עצר וספירת זמן (טיימר), גובה ולחץ אוויר, ואף קצב פעימות הלב. בשנות השמונים החלו להופיע בשוק שעונים המשלבים בתוכם יכולות מחשוב, כגון שעון-מחשבון, שעון המסתנכרן עם מחשב אישי לטובת תזכורות, שעון עם יכולת טעינה של משחקים, ולבסוף שילוב של מחשב כף יד ושעון חכם הדומה ביכולתיו לטלפון חכם.

בהלכה

היו שהבחינו בין שעון יד פשוט לשעון יד יקר והתירו ללכת בשבת ברשות הרבים עם שעון יד יקר מדין תכשיט. הרב משה פיינשטיין כותב שמעיקר הדין שעון יד המולבש על היד עצמה נחשב בגד ועל כן מותר לצאת בו בשבת גם אם אינו יקר, אולם הוא כותב שראוי לא ללכת עם שעון יד כיוון שאנשים עלולים להתבלבל ולהתיר שעון יד המולבש על הבגד^[3]. לדעת הרב שלמה זלמן אוירבך, שעון שאדם ינעד אותו גם כאשר הוא אינו פועל נחשב כתכשיט ומותר ללכת עמו בשבת, אבל שעון שכשהוא מקולקל הוא חסר שימוש, השימוש בו אינו כתכשיט ואסור לצאת בו לרשות הרבים, אך הוסיף ש"המיקל אין למחות בידו".^[4]

יש שרצו לאסור על גברים שעון יד משום שהיה נחשב אביזר נשי ונאסר משום לא ילבש^[5].