שמואל רמתי
שמואל רמתי (ניומן) (20 בנובמבר 1929 – דצמבר 2012) היה אמן, פסל ומחנך ישראלי.
קורות חייו
שמואל רמתי נולד ב-1929 בעיר טופלצ'אני שבסלובקיה. הצטרף לתנועת "השומר הצעיר". כשהיה בן עשר פרצה מלחמת העולם השנייה, והנאצים כבשו את צ'כוסלובקיה. משפחתו של שמואל גורשה למחנה העבודה "נובקי", מחנה עבודות כפייה שרבים מיהודי סלובקיה שהו בו. בשנת 1944, עם פרוץ המרד הסלובקי בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, נמלטה משפחתו מהמחנה. אמו ואחותו נתפסו ונשלחו לטרזיינשטט, אך שרדו את השואה וניצלו. שמואל ברח עם אביו ליער והצטרף לפרטיזנים. אביו לא עמד בקשיים ונפטר.
שמואל נותר יתום בן 14, ילד יחיד בקרב הפרטיזנים. הוא נשלח כסייר לבדוק נוכחות חיילים גרמנים למרגלות ההר שליד בסיס הפרטיזנים. הנער נתקל בזקיף גרמני על אחד הגשרים. במאבק שהתפתח בין השניים הם נפלו למים. הזקיף קפא ומת, ושתי רגליו של שמואל קפאו. הוא נלקח לבית חולים סלובקי, שהיה בשליטה גרמנית. ושם קטעו את שתי רגליו. מנהל בית-החולים הסתיר את זהותו מהגרמנים ובכך הציל את חייו.
באפריל 1946 עלה רמתי לארץ ישראל באוניה "קיירו", והצטרף לחברת נוער של "השומר הצעיר" בקיבוץ עין החורש. הוא מצא בית חם ודואג אצל חדווה ואיציק ינאי, מוותיקי הקיבוץ, שאימצו אותו. חברת הנוער עברה אחרי זמן לקיבוץ ניר דוד, ושם שהו כהכשרה לקראת ייסוד קיבוץ חדש.
במלחמת העצמאות התגייס לפלמ"ח, חרף היותו נכה קטוע שתי רגליים. עם זאת, בתחילת המלחמה איש לא הבחין בנכותו, והוא שירת כקשר בגדוד השביעי של חטיבת הנגב. ומאוחר יותר היה גם קצין קשר גדודי. בתום מלחמת העצמאות הקים עם חבריו את קיבוץ ברעם, בגליל העליון. בקיבוץ ריכז את חברת הנוער ועבד בעבודות שונות בהן גם קשות, כגון סיקול אבנים ובניית בתים. כישורי הפיסול שלו באו בברעם לידי ביטוי ראשון. בקיבוץ ניצבת עד היום האנדרטה שבנה רמתי ללוחמי הפלמ"ח שנפלו בגליל במלחמת העצמאות.
בשנת 1951 יזם את הדבקת תווי חניה על מכוניותיהם של נכים.[1]
כשיצא בשנת 1954 מהקיבוץ החל בלימודי אמנות בסמינר הקיבוצים בתל אביב. ועם סיום לימודיו החל ללמד אמנות והיסטוריה בבית הספר התיכון בקיבוץ עין החורש. בשעות הפנאי שלו עסק בפיסול ובגילוף בעץ. בעין החורש ניצב עד היום פסל בטון מעשה ידיו, של ילד החובק דג, ומפיהם מקרים המים אל בריכת הילדים.
בשנת 1956 עבר לתל אביב, ולימד אמנות והיסטוריה בבית הספר "רביבים". בשנת 1960 נישא לעדנה (היו אלה נישואיו השניים) וסיים לימודי תואר שני בהיסטוריה ובספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. מתל אביב עבר עם משפחתו לרמת השרון, ולימד בתיכון רוטברג. בשנים 1964–1965 היה מנהל פדגוגי בכפר הנוער "נעורים" שליד כפר ויתקין. לאחר מכן כיהן כמנהל מחלקת החינוך ברמת השרון, עד יציאתו לגמלאות. במסגרת תפקידו זה הקים שלושה בתי ספר בעיר, בהם תיכון אלון.
רמתי עשה את שנותיו האחרונות בדיור המוגן "בית בכפר" בביתן אהרן, שם נפטר. חרף נכותו הקשה וכמה אירועים מוחיים שעבר, הוא היה פעיל ויוצר עד מותו. התבלט הפסלי העץ שלו, הציג בכמה תערוכות, הציב כמה פסלים במקומות שונים והותיר אחריו בית מלא בפסלים שיצר לאורך השנים.
הבמאית והעיתונאית דליה קרפל ראיינה את רמתי לסרטה הדוקומנטרי "להולה", על הבמאי אריה להולה (הסרט זכה בפרס וולג'ין, ירושלים 2001).
שמואל רמתי נפטר בדצמבר 2012, בגיל 83. היה אב לארבעה וסב לנכדים.
קישורים חיצוניים
- שמואל רמתי, באתר הפלמ"ח
- אלישע פורת, הדג של בריכת-הילדים התייתם, הזמן הירוק, 27 בדצמבר 2012
עופר אדרת, בלי רגליים - לפלמ"ח, באתר הארץ, סוף שבוע אחרי מות, 3 בינואר 2013
הערות שוליים
- ^ נכה ביכר להאסר אך אשתו שלמה הקנס, מעריב, 3 בנובמבר 1970.
24884409שמואל רמתי