שידור טלוויזיה קרקעי
שידור טלוויזיה קרקעי הוא סוג של שידור טלוויזיוני שבו התוכן משודר באמצעות גלי רדיו ממשדר קרקעי של תחנת טלוויזיה אל מקלט טלוויזיה המצויד באנטנה. המונח "קרקעי" נפוץ יותר באירופה ובאמריקה הלטינית, בעוד שבקנדה ובארצות הברית נהוג לכנותו "באוויר" או פשוט "שידור". סוג שידור זה מובדל מטכנולוגיות חדשות יותר כגון טלוויזיה בלוויין (טלוויזיית DBS - שידור ישיר בלוויין), שבה האות מועבר אל המקלט מלוויין שממוקם בחלל; טלוויזיה בכבלים, שבה האות עובר למקלט באמצעות כבל קואקסיאלי; וטלוויזיה בפרוטוקול אינטרנט (IPTV), שבה האות מתקבל דרך אינטרנט או רשת פנימית המשתמשת בפרוטוקול אינטרנט.
תחנות טלוויזיה קרקעיות משדרות על פני ערוצי טלוויזיה בתדרים שבין כ-52 ל-600 מגהרץ בתחום VHF ו־UHF. מכיוון שגלי רדיו בתחומים אלו מתפשטים בקו ראייה, הקליטה מוגבלת בדרך כלל לאופק הוויזואלי, כלומר למרחק של כ־64-97 ק"מ. עם זאת, בתנאים טובים יותר ועם הופעת תעלות טרופוספריות, ניתן לקלוט את השידורים גם ממרחק של מאות קילומטרים.[1]
היסטוריה
שידור טלוויזיה קרקעי היה הטכנולוגיה הראשונה ששימשה לשידור טלוויזיוני. BBC החלה בשידורים בשנת 1929, ובשנת 1930 כבר היו לתחנות רדיו רבות לוח שידורים קבוע לניסויים בתוכניות טלוויזיה. עם זאת, המערכות הניסיוניות המוקדמות סבלו מאיכות תמונה ירודה בשל השימוש בטכנולוגיית סריקה מכנית, ולא הצליחו למשוך קהל רחב. הטלוויזיה הפכה לנפוצה רק לאחר מלחמת העולם השנייה, עם התפתחות טכנולוגיית הסריקה האלקטרונית.
תעשיית שידורי הטלוויזיה התפתחה בהתאם למודל של רשתות הרדיו, כאשר תחנות מקומיות בערים ובעיירות התחברו אל רשתות טלוויזיה מסחריות (בארצות הברית) או ממשלתיות (באירופה), שסיפקו להן תוכן. השידורים היו תחילה בשחור-לבן בלבד, עד המעבר לטלוויזיה בצבע במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20.[2]
עד לשנות ה-50 של המאה ה-20, לא הייתה קיימת שיטת שידור טלוויזיונית אחרת, עד שהחלו ניצני טלוויזיה בכבלים ו"טלוויזיית אנטנה קהילתית" (CATV). בשלביה הראשונים, CATV שימשה רק לקליטה חוזרת של שידורים קרקעיים.
במהלך שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, התפשטה הטלוויזיה בכבלים ברחבי ארצות הברית, וכתוצאה מכך חלה ירידה בצפייה בשידורי טלוויזיה קרקעיים. בשנת 2018 הוערך כי כ-14% ממשקי הבית בארצות הברית השתמשו באנטנה לקליטת שידורים.[3][4]
עם זאת, באזורים אחרים בעולם, שידור טלוויזיה קרקעי ממשיך להיות אמצעי הקליטה המועדף, ובשנת 2020 העריכה חברת דלויט כי לפחות 1.6 מיליארד איש בעולם מקבלים חלק מהתכנים הטלוויזיוניים שלהם בשיטה זו.[5] השוק הגדול ביותר נמצא ככל הנראה באינדונזיה, שם 250 מיליון איש צופים בטלוויזיה באמצעות שידור קרקעי.
עד שנת 2019, שירותי מדיה על גבי האינטרנט (OTT) הפכו לאלטרנטיבה נפוצה לצפייה בשידורי טלוויזיה.[6]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ BBC. "Help receiving TV and radio". נבדק ב-28 בספטמבר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ "The Color Revolution: Television In The Sixties". TVObscurities. 2005-02-15. נבדק ב-2017-09-04.
- ↑ "OTA Homes Cross 16M Mark, Per Nielsen", TVTechnology, 13 בפברואר 2019, Michael Balderston
- ↑ McAdams, Deborah D (14 בינואר 2013). "Nielsen: Broadcast Reliance Grew in 2012". TVTechnology. ארכיון מ-21 פבר' 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ "Deloitte: Terrestrial TV has surprising staying power". Broadband TV News. 11 בדצמבר 2019. ארכיון מ-16 יוני 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ Jacobson, Adam (2019-04-25). "Is OTT Eating Into OTA, While Killing Cable TV?". Radio & Television Business Report (באנגלית אמריקאית). ארכיון מ-6 דצמ' 2020. נבדק ב-2020-07-25.
{{cite web}}: (עזרה)
שידור טלוויזיה קרקעי40941539Q175122