תוכנית T4 - אותנסיה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף שואת הנכים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"60,000 רייכסמארק הוא מה שהאדם הזה הסובל ממחלה תורשתית עולה לקהילה במהלך חייו. אזרח עמית, זה גם הכסף שלך. קרא את Neues Volk (בגרמנית- "חדשות האומה"), המגזין החודשי של משרד המדיניות הגזעית של המפלגה הנאצית".
פינוי בעלי מוגבלויות ממוסד בברוקברג גרמניה, 1941
מבנה בפוזנן ששימש לרצח באמצעות גז בתוכנית T4

תוכנית T4 – אותנסיהגרמנית: Aktion T4) היה מבצע שנערך במהלך שלטונם של הנאצים בגרמניה, ונועד לחיסול כל "הלא כשירים" ולדאוג ל"שמירת טוהר הגזע הארי". בתוכנית זו, שהתבססה על האיגניקה הנאצית ועל עקרונות השבחה גזעית, רצחו הנאצים באמצעים שונים, לרבות תאי גזים, כ-90 אלף גרמנים שסבלו מפגמים גופניים, כמומים מולדים או מחלות כרוניות וכן מקשיים נפשיים[1]. שמה של התוכנית, T4, בא מכתובת מטה התוכנית ברח' טירגארטן 4 שבברלין. רעיונות ואמצעים שיושמו בתוכנית זו, שנוהלה על ידי הנאצים, הועתקו בשלב מאוחר יותר לשואה.

רעיונות אאוגניים

ערך מורחב – אאוגניקה

רעיונות אאוגניים של היגיינה גזעית לא היו זרים ברוב מדינות המערב, שבהן נעשה ניסיון למניעת התרבותם של אנשים שהוגדרו על-ידה כ"פגומים", כגון חולים כרוניים, מוגבלים, חולי נפש, ואחרים, אך רק בגרמניה הנאצית עלה רעיון הרצח ההמוני שלהם.

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החלה תורתו של צ'ארלס דרווין להתפשט ולהיקלט בחוגים רחבים, לעיתים בלוויית פרשנות גזענית בוטה. היה זה המלומד האנגלי פרנסיס גולטון, בן דודו של דרווין, בשנות ה-80 של המאה ה-19, שטבע את המונח אאוגניקה. רעיונות אלו באו לידי ביטוי מעשי במדינת אינדיאנה בארצות הברית כאשר בשנת 1907 התירה עיקור כפוי של אנשים שנראו בלתי רצויים מבחינה אאוגנית. אחריה אימצו חוקים דומים כשלושים מדינות נוספות בארצות הברית. בשנת 1927 הייתה קארי בק, לאישה הראשונה במדינת וירג'יניה שנידונה לביצוע עיקור כפוי. היא פתחה בהליכים משפטיים, שהגיעו עד לבית המשפט העליון של ארצות הברית. בפסק דין באק נגד בל קבע בית המשפט העליון ברוב של שמונה מול אחד, כי עיקורה הכפוי של קארי בק הוא חוקי. השופט אוליבר ונדל הולמס קבע כי:[2]

"עדיף לעולם אם במקום לחכות להוצאתם להורג של הצאצאים המנוונים בשל פשעיהם העתידיים, או לתת להם לרעוב למוות כתוצאה מאווילותם, תוכל החברה למנוע מאלו שאינם ראויים במובהק, להמשיך ולהרבות את בני מינם. שלשה דורות של אימבצילים הם די והותר."

בעקבות פסיקה זו של בית המשפט העליון עוקרו בארצות הברית עשרות אלפי אנשים. מדינות אחרות נקטו אף הן הליכים של עיקור כפוי, אך אף אחת לא הרחיקה לכת כגרמניה הנאצית, אשר דגלה לא רק בהגבלת יכולת ההולדה של בעלי מוגבלויות, אלא ברצח מתוכנן שלהם. בגרמניה השתלבו מרכיבים מהתורות האאוגניות, פרי מדרשו של גולטון, עם תאוריות גזעניות ועם חוסר רתיעה ממדיניות השמדת המונים.

האידאולוגיה הנאצית

התורה הנאצית ייחסה חשיבות מיסטית כמעט ל"טוהר הדם". על-פי תורה זו, במאבק הדמים העל-דורי בין הגזעים השונים, שבו ראתה התורה הנאצית את תמצית קיומו של המין האנושי ואת תמציתה של ההיסטוריה האנושית כולה, ינצח בעל הדם הטהור יותר. הדברים ברורים כשמדובר על עירוב בין גזעים, שהרי מטרתו המוצהרת של היהודי היא, כביכול, לטמא את הגזע הארי בזרעו השפל, ובדרך זו לנצח במלחמת הגזעים, אך גם בתוך הגזע הארי עצמו יש לפעול לטיהור ולסינון בלתי פוסק של אלו שאינם ראויים לחיות ולהתרבות. עוד ב"מיין קאמפף" כתב היטלר כי:

"יש רק חרפה אחת: להביא, על אף מחלתו וליקויו של אדם, ילדים לעולם. וכבוד אחד נעלה ביותר: להימנע מעשות כן."

היטלר וצמרת שלטונו, ובמיוחד היינריך הימלר שהיה בעל ראיית עולם "אאוגנית" הנובעת מעיסוק זה בהשבחת הגזע, סברו שעל המדינה לעודד באופן פעיל את השבחת הגזע. וזאת, מחד גיסא, על ידי עידוד התרבותם של הראויים לכך, אם בתוכניות לעידוד הילודה, ואם בתוכניות כדוגמת תוכנית לבנסבורן שבה עודד הימלר נערות צעירות להיכנס להריון מאנשי אס אס "טהורי גזע". הנערות שהרו, שהו בתקופת ההיריון בבתי מרפא מיוחדים, והתינוקות שנולדו כתוצאה מזיווג זה נחטפו ברוב המקרים, וגודלו על חשבון המדינה, אצל זוגות אריים טהורי גזע וחשוכי ילדים. הצד השני של מטבע זה, היה סילוקם של אלו שאינם ראויים להתרבות, אם באמצעות עיקור כפוי, ואם באמצעות רצח המוני[3].

מעליית הנאצים לשלטון ועד מלחמת העולם השנייה

עם עליית הנאצים לשלטון, החלה פעולה ממוסדת למען "היגיינת הגזע". הפעולה החלה בעיקור כפוי של "לוקים בשכלם", לרבות סכיזופרנים ואפילפטים. על אף שלא היה אלמנט גזעי מובהק בהחלטה על עיקור כפוי, נפגעו ממנה גם כמה מאות נערים ממוצא מעורב, שנולדו מזיווג בין חיילים צרפתים שחורים (ממושבות צרפת באפריקה) ונערות מקומיות, במיוחד בחבל הריין וזאת כחלק מרדיפת השחורים בגרמניה, וכן אוכלוסיית הצוענים, שתויגה ככשירה לעיקור לא על בסיס גזעי אלא בשל היותם, כביכול, "א-סוציאליים". "בתי דין לתורשה" הוקמו על מנת לפקח על המבצע, ואלו החליטו, על סמך מסמכים ורשימות שהוגשו להם, האם המועמד יעוקר, אם לאו. ההערכה היא כי במהלך כל תקופת הרייך השלישי עוקרו כך בין 300,000 ל-400,000 בני אדם.

הצעד הבא, הריגתם של אלו שאינם ראויים לחיות ואינם תואמים את אידיאל האדם הנורדי העליון, לא בוצע באופן ממוסד לפני 1939. התרבות הגרמנית, אף זו ששררה לפני עליית הנאצים לשלטון, לא ראתה בהמתת החסד ("אותנסיה") משום פשע במקרים מסוימים. על אף שהחוק הפלילי אסר על המתת החסד, ראו עצמם הרופאים הגרמנים כבעלי סמכות מוסרית לבצעה במקרים מסוימים, ולעיתים, ברוח התקופה, בשל שיקולים אאוגניים וגזעניים. אך, כאמור, עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה לא נקטה המדינה צעד יזום בכיוון זה.

T4 אותנסיה (1939–1941)

תחילת התוכנית

מכתב ההוראה המקורי של היטלר המורה על ביצוע תוכנית הרצח, 1939

בשנת 1939 התקבלה אצל אדולף היטלר פנייתו של אב לילד נכה בעל מומים קשים כי יותר לו להמית את ילדו. היטלר העביר את הפנייה אל רופאו האישי ד"ר קרל ברנדט. לאחר שהלה הגיע למסקנה כי הילד אינו ראוי לחיות, ניתנה ההוראה להרוג את הילד "הריגת חסד". הילד, גרהרד קרצ'מר, היה קרבנו הראשון של מה שיהפוך עד מהרה למבצע ממוסד של רצח המונים – "תוכנית T4 – אותנסיה".

באוקטובר 1939, מיד לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוציא היטלר צו חשאי המסמיך רופאים להמית ב"מיתת חסד" "חולים שאינם ניתנים לריפוי". תחת כותרת זו נכנסו בני אדם רבים – חולי נפש, חולים כרוניים, מוגבלים בשכלם ועוד.

היטלר הפקיד על המבצע את ראש לשכת הקנצלר פיליפ בוהלר ואת ד"ר קרל ברנדט. ילדים "פגומים" נלקחו ממשפחותיהם והועברו ל"בתי חולים" שם הומתו. בתחילה כללה התוכנית רק ילדים, אך לאחר מכן החלו בהרג מבוגרים, על מנת שאלו לא יעבירו את פגמיהם לדור הבא.

שישה מוסדות הוקמו ל"המתת חסד" בברנבורג, ברנדנבורג, גראפנק, הדמאר, הרטהיים ובטירת זוננשטיין. מרכז ה"מבצע" היה בווילה בברלין שהייתה שייכת ליהודי, אך הוחרמה לצורך זה, ברח' טירגארטן 4, ומכאן כינוי המבצע "T4". שלא כמבצע העיקור, נשמר מבצע T4 בסוד מן הציבור. ישנן פרשנויות האומרות כי המבצע כולו היה בניגוד לחוק הפלילי שהיה בתוקף בגרמניה באותה התקופה[4], אם כי ברור כי פקודה מהפיהרר ולוּ בעל פה, הייתה גוברת על החוק היבש בגרמניה, בימי הרייך השלישי.

באוקטובר 2015, נחשף כי מבצר קולומב אשר ממוקם בפוזנן, היה למעשה מחנה ההשמדה הראשון של גרמניה הנאצית שבו נעשה שימוש ראשון בתאי גז לצורך חיסול המוני בשנת 1939. בוצע במקום רצח שיטתי של חולי נפש, לוחמי התנגדות מקומיים, אקדמאים, אנשי רוח, וכל מי שנתפש כאיום על ידי הנאצים. מעל ל-5,000 מטופלים פסיכיאטרים נרצחו במחנה זה בגז. רק שלוש שנים לאחר מכן, ב-1942, הפכה שיטת החיסול של יהודים בתאי גזים למדיניות של הרייך השלישי והפעילות במחנה בפוזנן הופסקה. שני תאי הגזים שהיו במחנה הוסבו לתאי כליאה, זאת מכיוון שההשמדה בגז הפכה ליעילה יותר במכונת ההשמדה הנאצית, במחנה אושוויץ ודומיו[5][6].

על פי ספרו הידוע של ארנסט קליי, שחקר את "תוכנית אותנסיה", שיטת ההרג הייתה חנק באמצעות פחמן חד-חמצני בתא גזים. לעיתים היו מעניקים לילדים זריקת רעל. חלק מן הקרבנות הורעבו למוות.

הליך ההמתה היה דומה להליך המתת היהודים בשואה. הקרבנות הוכנסו לחדר שהוסווה כחדר רחצה, ולאחר שהדלת נסגרה מאחוריהם, הוזרם אל החדר גז. לקרבנות נמסר כי עליהם להתקלח. שיטה זו יושמה לאחר מכן ברצח היהודים, שכן הצוות של מִבצע T4 היה לאחר מכן בין המבצעים העיקריים של השמדת היהודים.

הפסקת התוכנית

המבנה בזוננשטיין, שבמרתפו נכלאו קרבנות התוכנית

כדי להסוות את המתת הנכים בבתי החולים, היו נשלחים למשפחות מכתבים רשמיים שטענו שיקיריהם מתו מסיבות שונות. הנעשה התגלה לראשונה כאשר למשפחה אחת נשלחו בטעות שני מכתבים עם שתי סיבות שונות למות יקירם והשקר נחשף.

הדבר הביא למחאה הן מצד קרובי הנרצחים והן מצד הכנסייה. ביקורת זו הביאה להאטת המבצע, וליתר חשאיות. עד אוגוסט 1941 נרצחו כשמונים אלף אנשים במסגרת המבצע[7]. כשליש מהמאושפזים נרצחו במוסדות פסיכיאטרים בגרמניה, אם באופן פעיל, או באמצעות הרעבה. בסוף 1941 דווח על 93,000 "מיטות ריקות", כפי שהרצח כונה בטרמינולוגיה הנאצית.

באוגוסט 1941 נשא הבישוף הקתולי של מינסטר, קלמנס פון גאלן, דרשה שקראה בפירוש להפסיק את המתות החסד[8]. כתוצאה מכך הורה היטלר על הפסקת המבצע. המבצע לא הופסק באופן סופי, כי אם נמשך באופן בלתי מוסדי בבתי חולים בגרמניה ובאוסטריה, ובאופן מוסדי יותר בשטחים שנכבשו במזרח אירופה. מעריכים כי מספר המומתים הכולל היה כמאתיים אלף איש.

הפסקת מעשי ההרג, הייתה אירוע יחיד במינו במשטר הנאצי, שבו השפיעה ההתנגדות הגרמנית לנאציזם על השלטון, והביאה לשינוי מדיניות שנראתה לנאצים כעקרונית וחשובה. ההיסטוריון איאן קרשו כותב בספרו "המיתוס של היטלר", כי היטלר הורה על הפסקת ההמתות במסגרת מדיניות מכוונת של תעמולה, שנועדה להרחיק את ה"פיהרר" מן הצדדים האפלים של המשטר, שהיו גלויים לתושבי גרמניה, שנטו לייחס אותם לעוזריו של היטלר, אך לא להיטלר עצמו, שנותר נערץ על התושבים כדמות של אדם אידיאלי, טוב ומיטיב. על פי האגדה שהורה היטלר להפיץ, הוא לא ידע על ההמתות, והפסיקן מיד לכששמע עליהן מדרשתו של הכומר פון גאלן. שמירת המיתוס של הפיהרר עושה הטוב נראתה כה חיונית בעיני היטלר, עד שהביאה להפסקתן של ההמתות, על אף שהיטלר ראה אותן כחיוניות מבחינה אידאולוגית. היטלר, שהפעיל רשת של מודיעים, היה מודאג מאוד מתדמיתו בדעת הקהל, וההתמרמרות העממית על המתות מבצע T4 הייתה גורם משפיע בהחלטתו להפסיקן.

ההיסטוריונית לוסי דווידוביץ' רואה בצורה אחרת את הפסקת המבצע. על פיה, הפסקת המבצע תואמת את תחילת השלב הפעיל בהשמדת היהודים. נראה כי היטלר העדיף להפעיל את רוצחיו המיומנים ובעלי הניסיון בהשמדת היהודים, שהייתה בעלת קדימות עבורו אף אל מול תוכנית ה"אותנסיה"[9].

בספרו "תלייניו מרצון של היטלר" טוען דניאל יונה גולדהגן כי העובדה שהגרמנים הצליחו, באמצעות מחאה עממית, להפסיק את מסע הרציחות של קרוביהם במבצע אותנסיה, מראה כי "המתות החסד" נתפסו על ידי הגרמנים באופן שלילי, וכי אף במסגרת משטר העריצות הנאצי, יכלה מחאה עממית להביא לסיומו של המבצע. מכאן מסיק גולדהגן כי הגרמנים לא תפסו את המתת היהודים בשואה בצורה שלילית, שכן אף עליה היה אותו מעטה דק של סודיות, אך כנגד השמדת היהודים לא באה כל מחאה. הגרמנים היו מוכנים להסתכן במחאה ולהשמיע קולם נגד רצח המוגבלים וחולי הנפש, זאת מכיוון שהבינו כי מבחינה מוסרית הדבר אסור. עם זאת, המתת היהודים לא יצרה מחאה דומה. לעומת זאת, היסטוריונים אחרים טוענים כי הסבר אפשרי אחר להבדל הוא כי רצח היהודים נעשה באזורי המזרח בזמן מלחמה, ולא ברור כמה גרמנים מן השורה ידעו עליו. לעומת זאת, קרובי המשפחה הגרמנים של המפגרים וחולי הנפש ידעו היטב על גורלם וסיפרו את הדבר לרבים.

לאחר הפסקת המבצע, נמשך, ביזמת ראשי T4, מסע תעמולה שמטרתו להכשיר את הלבבות לקראת המשך הפעולות בעתיד, או לחשיפה כי המבצע עודו נמשך, אם כי בקנה מידה קטן יותר ופחות מאורגן. בשנת 1941 הופק סרט בכיכובם של שחקנים ידועים, בשם "אני מאשים". הסרט הציג את סיפורה של אישה הלוקה במחלת טרשת נפוצה, ומבקשת כי ימיתו אותה המתת חסד. במקביל, פועל מכרה להצלת חייו של ילד הלוקה במחלה גנטית בלתי ניתנת לריפוי. הסרט, שעלילתו כוללת מוטיבים דרמטיים (הנגדה בין האישה החפצה למות ובין הילד שלחייו, כביכול, אין ערך; דרמת בית משפט), קורא לשינוי החוק, ולהתרת "המתת חסד". הסרט הוצג בגרמניה ובעולם, בפני קהל של מיליוני צופים.[10] כיום נאסר הסרט להצגה בגרמניה, פרט לצפייה למטרות מחקר.

לתוכנית היה המשך במסגרת מבצע 14f13.

מ"אותנסיה" לרצח עם

ויקטור בראק קצין SS שהיה ממארגני תוכנית T-4. הוצא להורג בשנת 1948

לאחר אוגוסט 1941 הועבר מרביתו של הסגל שביצע את המתות החסד למבצע ריינהרד (שם הקוד שנתנו הנאצים להשמדת היהודים במחנות המוות במזרח). ושם יישמו את ניסיונם ברצח, בפעם הזו כנגד היהודים.

ס"ס אוברפיהרר ויקטור בראק אשר היה סגנו של בוהלר כממונה על מבצע "T4" העיד במשפטי נירנברג כי בשנת 1941 קיבל פקודה להפסיק את מבצע אותנסיה, ולהעביר את כח האדם ללובלין ולהעמידו לרשות ס"ס בריגדירפיהרר אודילו גלובוצניק. היו אלו אותם אנשים, תחת פיקודו של גלובוצניק, אשר איפשרו את המעבר מפעולות האיינזצגרופן שעיקרן ירי אל מול בורות ירי, להשמדה המונית, חשאית, מהירה ויעילה בתאי גזים, שהחלה באותה תקופה תחת השם "מבצע ריינהרד". אנשי ה"אותנסיה" שצורפו ל"מבצע ריינהרד" (92 איש בתחילה, ולאחר מכן עוד כמה עשרות), המשיכו לשמור על גיבושם כיחידה, על אף שלבשו מדי אס אס, המשיכו להיות כפופים בעניינים מנהליים למפקדה בברלין, ובילו את חופשותיהם במרכזים מיוחדים שהוכנו לשם כך. הדבר נועד על מנת לשמור על הסודיות של המבצע, שעליה נוסף אף הרצון לשמור על סודיות רציחת היהודים.

כוח אדם שקיבל את הכשרתו במבצע אותנסיה היווה את השלד לכוח האדם שהקים את מחנות ההשמדה בבלזץ, טרבלינקה וסוביבור[11]. פרנץ שטנגל, ממפקדיו של מחנה ההשמדה טרבלינקה, קיבל את ראשית הכשרתו כרוצח המונים במסגרת "תוכנית T4", כן היה מעורב בתוכנית אירמפריד אברל, מנהלו הראשון של מחנה טרבלינקה.

שניים ממפקדי מחנה ההשמדה בלז'ץ, כריסטיאן וירט וגוטליב הרינג, וכן רבים מאנשי הסגל שלהם, וביניהם אוברשרפיהרר יוזף האוזר, היו מעורבים בתוכנית T4, וירט כמפקח ראשי על כל ששת מוסדות ה"אותנסיה" ברייך, והרינג כ"אחראי הלא רפואי" על המוסדות בזוננשטיין והדמר. וירט השתתף בהריגת המבחן של אנשים מוגבלים בברנדנבורג, ונחשב למומחה גדול להרג, ומסיבה זו נבחר להיות מפקד מחנה ההשמדה הראשון שהוקם על אדמת הגנרלגוברנמן בחלמנו. וירט עבד לאחר מכן אף בבלזץ, טרבלינקה וסוביבור.

קודם לבואם של אנשי T-4 למחנות מבצע ריינהרד נוסתה ונכשלה שיטת משאיות המוות, במחנה חלמנו, ובואם של אנשי הצוות המאומנים ברצח המוני בתאי גז סייע לייעל את שיטות ההמתה. השיטה במחנות מבצע ריינהרד כללה שכלול אחד לעומת שיטת ההמתה המקורית – T4 השתמש בבקבוקי פחמן חד-חמצני, בעוד שמחנות מבצע ריינהרד השתמשו במנוע של טנק או במנוע משאית, שכן מספר הנרצחים במחנות אלו היה גדול בהרבה בהשוואה למספרם במסגרת תוכנית T4. כמה מתאי הגזים בהם השתמשו במבצע T4 הורכבו מחדש בבלזץ, טרבלינקה ומיידנק.

האנדרטה לזכר קורבנות התוכנית שהוצבה ברחוב טירגארטן בברלין ב-1986

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תוכנית T4 – אותנסיה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ תוכנית T-4 אותנסיה, באתר Jewish Virtual Library
  2. ^ Buck v. Bell, 274 U.S. 200 (1927)
  3. ^ יפעת גדות, שרידי קרבנות הנאצים התגלו תחת בי"ח פסיכיאטרי באוסטריה, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 6 בינואר 2011
  4. ^ מייקל ברליי, הרייך השלישי, היסטוריה חדשה, הוצאת יבנה, זמורה ביתן, 2007, עמוד 379
  5. ^ Mail Online, Revealed, the dark history of Hitler's FIRST death camp: How Nazis murdered psychiatric patients - and their nurses - to test out gas chambers before they were used for mass extermination of the Jews , by Ed Wight, October 12, 2015
  6. ^ נחשף: המקום ה-1 שבו רצחו הנאצים בגזים, באתר ynet, 12 באוקטובר 2015
  7. ^ ריצ'רד אוברי, הדיקטטורים, הוצאת עם עובד, 2006, עמוד 235
  8. ^ מייקל ברליי, הרייך השלישי, היסטוריה חדשה, הוצאת יבנה, זמורה ביתן, 2007, עמוד 395
  9. ^ לוסי דווידוביץ'המלחמה נגד היהודים, זמורה ביתן, מודן הוצאה לאור, 1982
  10. ^ מייקל ברליי, הרייך השלישי, היסטוריה חדשה, הוצאת יבנה, זמורה ביתן, 2007, עמוד 397
  11. ^ ריצ'רד אוברי, הדיקטטורים, הוצאת עם עובד, 2006, עמוד 236


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39070025תוכנית T4 - אותנסיה