שבתי ותלתלי זמן לא שבו
(פתיחה: „שבתי - ותלתלי זמן לא שבו”)
|
|---|
|
שַׂבְתִּי - וְתַלְתְּלֵי זְמַן לֹא שָׁבוּ, / וִימֵי נְדוּדִים לַעֲלוּמִים שָׁבוּ. |
שבתי - ותלתלי זמן לא שבו הוא שיר עברי מאת רבי משה אבן עזרא, מן המשוררים הבולטים של שירת ימי הביניים של יהדות ספרד. השיר עוסק במעבר מן הנעורים אל הזקנה, ומתאר חוויית זמן, נדודים, אובדן וכיליון כוחות.
נוסח השיר השתמר בכתבי יד של שירת משה אבן עזרא. השיר איננו נמנה עם השירים הידועים ביותר של המשורר, ואינו מצוי בכל האנתולוגיות המודרניות של שירתו.
תוכן ומשמעות
בקטע זה, הפותח שיר ארוך, מתלונן המשורר על זקנותו ועל תלאות שפקדוהו. הנושא העיקרי: כבר זקנתי, אך עודני סובל מבדידות, יתר על כן, בדידותי גוברת.[1] השיר מתאר תהליך של התפכחות עם חלוף השנים. הדובר פותח בהכרזה על זקנתו („שבתי” מלשון שיער שיבה), ומציין כי הזמן שחלף איננו חוזר עוד. ימי הנדודים, שבעבר היו שייכים לעולם הנעורים, נתפסים כרחוקים וכבלתי נגישים.
בהמשך מתוארת חוויית הזקנה כהצטמצמות („יום צעדי שני מאוד צרו”) לצד התרחבות של סבל ומכאוב („מעגל תלאותי כים רחבו”). תיאור זה יוצר ניגוד חריף בין קוצר החיים לבין עוצמת התלאות. הבית הרביעי מדגיש את שבריריותו של האדם בזקנתו: „משברי שיבה” מקיפים את הדובר, ומעיינות הנעורים („ימי השחרות”) יבשו. בכך מציג השיר תמונה קיומית של דעיכה בלתי נמנעת.
סוגה ספרותית
השיר משתייך לשירת ההגות האישית בשירת ספרד, העוסקת בזמן, בזקנה ובמשמעות החיים. שירים מסוג זה מבטאים לעיתים קרובות מעבר מן התפעמות הנעורים אל מבט מפוכח וכואב על הקיום.
אמצעים אומנותיים
- תפארת הפתיחה – הבית הראשון מציג פתיחה מרשימה ועצמאית, הכוללת הצהרה כללית על הזמן („ותלתלי זמן לא שבו”) ומציבה את נושא השיר כולו.
- ניגוד בין נעורים לזקנה – השיר בנוי על ניגוד בין „ימי הנדודים” ו„ימי השחרות” לבין „משברי שיבה” ותלאות הזקנה.
- דימויים ומטפורות – מבין 37 המלים בארבעת בתי הפתיחה, רק 7 מלים הן פשט: שׂבתי, ימי הנדודים, שׁני, תלאותי, שׂיבה, שחרות. מילות מפתח אלו שזורות ברקמת לשון מושאלת, דימויים ומטפורות.[1]
- האנשה- בבית הראשון יש האנשה של הזמן. המשורר אומר השיבה זרקה בשערי, אך לא בתלתלי הזמן, וכוחו עמו להמשיך לייסרני. האנשה מענינת ובולטת היא של הבדידות, הפרדה מהאחרים. הדמות היא "פֵרוּד", והכתוב עוסק בו ובאמו, שכבר בלתה אחרי כל השנים שהציקה למשורר, אך הנה היא שבה לעלומיה, ובדידותו של המשורר מתעצמת.[1]
- לשון נופל על לשון- כמו שׂבתי- מלשון שערי נעשה שיבה, ולא שׁבו, מלשון לא חזרו.
- תקבולות ניגודיות (הקבלת ההופכים)- לדוגמא בבית הראשון "תלתלי זמן לא שבו", אך "ימי עלומים שבו". בבית השני "אחרי בלותה", לעומת "וילדי תאוה יעגבו", בבית השלישי ימי "צרו", לעומת תלאותי "כים רחבו", וכיו'ב.
- לשון מקראית – כל הבתים נשענים על לשון המקרא. יחד עם זאת, המשורר מקנה משמעויות חדשות לביטויים המקראיים. למשל הבית הרביעי מהדהד את הפסוק "כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי-מָוֶת; נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי." (שמ"ב כ"ב 5), כאשר התקבולת המשלימה בפסוק הופכת לתקבולת ניגודית בשיר.[1]
לקריאה נוספת
- חיים שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, הוצאת מוסד ביאליק.
- יהודה רצהבי, ילקוט שירים לאבן גבירול וליהודה הלוי, הוצאת עם עובד.
הערות שוליים
שבתי ותלתלי זמן לא שבו43258411