שביתת עובדות הטקסטיל בניו יורק ב-1909
 |
שביתת עובדות תעשיית הטקסטיל בניו יורק של 1909, הידועה גם בשם התקוממות ה-20,000, הייתה שביתה גדולה שכללה בעיקר נשים יהודיות שעבדו במפעלי חולצות בניו יורק. זו הייתה השביתה הגדולה ביותר של נשים עובדות אמריקאיות עד לאותו הזמן. את השביתה הובילה קלרה למליך ואיגוד עובדי בגדי הנשים הבינלאומי (ILGWU), ובתמיכת ליגת איגודי העובדות, החלה השביתה בנובמבר 1909.
בפברואר 1910 ישבו בעלי המפעלים עם האיגוד והגיעו להסכם להעלאת שכר העובדות ולשיפור תנאי העבודה ושעות העבודה. שנה לאחר סיום השביתה, התרחש אסון השריפה במפעל החולצות טריאנגל אשר חשפה את מצוקתן של נשים מהגרות העובדות בתנאים מסוכנים וקשים בסדנאות היזע.
השביתה, ההפגנות והשריפה הובילו לשערוריה ציבורית ובסופו של דבר הובילו לחקיקת חוקים ששיפרו את הבטיחות במפעלים ואת תנאי העבודה בהם - תחילה בניו יורק ובהמשך בארצות הברית ובמדינות מערביות נוספות.
הרקע לשביתה
בראשית המאה ה-20, עובדות תעשיית הטקסטיל האמריקאית היו נתונות לתנאי עבודה קשים ביותר, במפעלים צפופים, לא סניטריים, בעבודה ממושכת ובשכר עלוב. ניו יורק הייתה מרכז של תעשיית הבגדים האמריקנית, ובה הועסקו כ-30 אלף עובדות בכ-600 סדנאות ומפעלים, אשר ייצרו סחורה ששוויה הוערך בכ-50 מיליון דולר בשנה.
ההעסקה במפעלים נעשתה פעמים רבות באמצעות קבלני משנה,.[1] נשים רבות הועסקו כ'שוליות' או 'מתלמדות' והרוויחו 3-4 דולרים ליום תחת קבלים גברים מיומנים למחצה שהשתכרו 7-12 דולרים ליום. בראש ההיררכיה של תעשיית הבגדים היו יצרני ההדפסים והחותכים המיומנים, שהיו רובם ככולם גברים.
עובדות רבות הועסקו בסדנאות יזע קטנות, עם שבוע עבודה בן 65 שעות, שעשוי היה להתרחב אף ל-75 שעות בעונות עמוסות. אל אף שכרן הדל, העובדות נדרשו פעמים רבות להביא לעצמן חומרים וכלי עבודה בסיסיים משלהן, לרבות מחטים, חוטים ומכונות תפירה.[1] העובדות נקנסו על איחור לעבודה או על פגיעה בבגד עליו עבדו. בחלק מהמפעלים, דוגמת Triangle Shirtwaist, נעשה שימוש בדלתות פלדה לנעילת עובדים כדי למנוע מהעובדות לקחת הפסקות, וכתוצאה מכך נשים נאלצו לבקש רשות מהמפקחים להשתמש בשירותים.[1]
העובדות בענף היו ברובן מהגרות, יהודיות דוברות יידיש היוו כמחצית מהעובדות ואיטלקים היוו עוד כשליש. כ-70% מכוח העבודה היו נשים וכמחציתן מתחת לגיל 20.[2] בייצור החולצות בפרט, כוח העבודה היה כמעט כולו מבוסס על נשים יהודיות, שחלקן היו חברות באיגודים מקצועיים עוד באירופה לפני הגירתן לארצות הברית - רבות מהן בתנועת הבונד. לפיכך, עבודה מאורגנת ומאבקי עובדים לא היו זרות להן, ואכן, חלק ניכר מהנהגת המאבקים הייתה אף היא יהודית ונשים יהודיות היו בין התומכות המשמעותיות והאקטיביות ביותר לזכות בחירה לנשים בניו-יורק.[1]
השביתה
ביוני 1909 שלחו מומחים למניעת שריפות מכתב להנהלת מפעל טריאנגל המתריע על ליקויי בטיחות במפעל.[3] בספטמבר 1909, עובדות במפעל טריאנגל פתחו בשביתה בדרישה לשיפור תנאי הבטיחות, העבודה והשכר.[1] ב-22 בנובמבר 1909, נקבעה פגישה בקופר יוניון, שם הצביעו חברי הסניף המקומי 25 של איגוד עובדי בגדי הנשים הבינלאומי בעד שביתה כללית בענף בסולידריות עם עובדות טריאנגל השובתות ובדרישה לשיפור התנאים גם ביתר המפעלים.[3][3]
בפגישה השתתפה קלרה למליך, מהגרת יהודיה בת 23 ממזרח אירופה שעבדה במפעל הטקסטיל. למליך כבר הייתה חלק מהשביתה שפרצה ואף אושפזה בבית חולים לאחר שבריונים שכירים תקפו אותה במהלך משמרת שביתה. במהלך המפגש עלו דוברים גברים מטעם האיגוד ודיברו על הזהירות שיש לנקוט בהכרזת שביתה כללית של כלל עובדי תעשיית החולצות. לאחר כמה שעות נאומים, קמה למליך והכריזה ביידיש שהיא מעוניינת לאמר כמה מילים משלה. לאחר שעלתה לבמה - קראה ביידיש לנוכחים לפתוח בשביתה כללית ואמרה "אין לי עוד סבלנות לדבר. אני עוברת אנחנו יוצאים לשביתה כללית!" הכרזתה זכתה לקול תשואות הקהל.[3]
ב-24 בנובמבר, פחות מיום אחד לאחר הכרזת השביתה, הצטרפו לשביתה כ-15,000 עובדות ממפעלי החולצות, ולמחרת עוד הצטרפו לשביתה. מספר השובתות בשיא השביתה מוערך ב-20-30 אלף, והשביתה נודעה בשם 'מרד ה-20 אלף'. רוב השובתות היו צעירות בגילאי שש עשרה עד עשרים וחמש. 75%-80% מהן היו מהגרות יהודיות ממזרח אירופה ו-6-10% היו מהגרים איטלקים.
השובתות מחו נגד שעות העבודה הארוכות ושכרן הנמוך. הן דרשו העלאה של 20 אחוז בשכר, שבוע עבודה בן 52 שעות, תשלום נוסף עבור שעות נוספות ושיפור תנאי הבטיחות במפעלים. מקס בלנק ויצחק האריס, בעלי מפעל טריאנגל, שכרו בריונים במטרה לתקוף את משמרות השביתה ואף שיחדו את המשטרה במטרה שתעצור את השובתות על עבירות קלות.[3] בחודש הראשון של השביתה נעצרו 723 שובתות ו-19 נשלחו לעבודות כפיה.[1]
השובתות זכו לאהדה מצד נשים רבות מהמעמד הגבוה בחברה הניו-יורקית, בייחוד בקרב פעילות התנועה לזכות הצבעה לנשים,[1] לרבות נשים שהיו חברות במועדון האקלוסיבי קולון קלאב(אנ'), תמיכה מפתיעה שכן המועדון לא היה פתוח בפני יהודיות. נשות המעמד הגבוה שתמכו בשביתה כונו בלעג 'בריגדת החורפנים' (Mink brigade) וכללו בין היתר את אן טרייסי מורגן, בתו של ג'יי. פי. מורגן, ואלווה בלמונט, אשתו לשעבר של ויליאם קיסאם ואנדרבילט.[3] בשנת 1908 החלה מורגן לארגן קבוצת נשים במסגרת ארגון הפדרציה הלאומית האזרחית(אנ'), אשר ביקש לחבר בין מעסיקים גדולים, ארגוני עובדים וצרכנים במטרה לשפר את תנאי העבודה. עם פרוץ השביתה, נשות 'בריגדת החורפנים' התחברו לנשים השובתות באמצעות ליגת איגודי הנשים, והצטרפו אליהן למשמרות השביתה. כאשר נשים אלו מהמעמד הבינוני החלו להיעצר לצד הפועלות, המעצרים הגיעו לעמוד הראשון של העיתונים - מה שלא קרה קודם לכן. בלמנוט שכרה את היפודרום ניו-יורק לצורך קיום עצרת תמיכה בעובדות השובתות, ונשים עשירות רבות תרמו למען קרן השביתה. עם זאת, חלק מהפעילות והעיתונים (כמו העיתון הסוציאליסטי The Call) מתחו גם ביקורת על הצביעות וההתנשאות מצד נשים עשירות שתמכו בשביתה.
בדצמבר 1909 יזמו בלנק והאריס הקמת התאחדות משותפת של בעלי המפעלים לצורך ניהול משא ומתן מול ארגון העובדים במטרה לסיים את השביתה, אולם ההצעה שהוצגה על ידי המפעלים לא הייתה מספקת והעובדות סירבו לסיים את השביתה.[3] עם הזמן הנהלות המפעלים השונות החלו לחתום עם האיגוד על הסכמים נפרדים, לרבות הסכמה על ייציגות האיגוד.[3] רבות מהדרישות של העובדות נענו, לרבות שכר טוב יותר, קיצור שעות עבודה ל-52 שעות בשבוע, מתן חופשות בתשלום אספקת כלי העבודה על ידי המפעלים,.[1] ב-23 בפברואר נאלצו גם עובדות טריאנגל לסיים את השביתה לאחר שההנהלה הסכימה למתן תוספות שכר וקיצור שבוע העבודה - אך ללא הסכם עם האיגוד, וללא מענה לסוגיות הבטיחות החמורות שעלו במפעל.[3]
השלכות השביתה
השביתה נחשבת לאבן דרך משמעותית בהיסטוריה של תנועת העבודה האמריקנית, בדגש על תעשיית הטקסטיל, ועיצבה את התרבות והאקטיביזים של עובדים ועובדות בענף. עם זאת, מפעל טרייאנגל בו החל המאבק לא נכלל בהסכם. וחשיבות השביתה הודגשה דווקא על רקע הטרגדיה של השריפה במפעל החולצות טריאנגל במרץ 1911 - שגרמה למותם של 146 עובדים מהם 123 נשים. רוב הנפגעים היו מהגרים יהודים ואיטלקים בין הגילאים 16–23. הנפגע המבוגר ביותר היה בן 43, והצעירות ביותר - בנות 14. בעלי המפעל נעלו את היציאה מהמפעל ואת הכניסה לחדר המדרגות כדי למנוע גניבה ולקיחת חופשות בלתי מאושרות של העובדים. לכן, כאשר פרצה השריפה חלק מהעובדים קפצו מהקומות העליונות של הבניין כדי להימלט ונספו בנפילה. השריפה הביאה לשינוי מדיניות הבטיחות במפעלים ותנאי התעסוקה בארה"ב. בית המחוקקים של מדינת ניו יורק הקים ועדת חקירה שתבדוק מפעלים ותמליץ על אמצעים שיש לנקוט לשם מניעת אסונות דוגמת אסון מפעל טריאנגל.
בעקבות עבודתה של הוועדה נחקקו במדינת ניו יורק עשרות חוקים חדשים, ששיפרו את הבטיחות במפעלים ואת תנאי העבודה בהם. כמו כן בעקבות השריפה הוקמה בניו יורק, ב-14 באוקטובר 1911 אגודת מהנדסי הבטיחות האמריקאית. אגודה לבטיחות הציבור שבראשה עמדה פרנסס פרקינס (לימים מזכירת העבודה של ארצות הברית), שהייתה עדה לשריפה עצמה. חוק נוסף הגביל את מספר שעות העבודה השבועית בארצות הברית ל-54. Remember the Triangle Fire Coalition היא קבוצה שנוצרה בשנת 2008 ושאוגדת בתוכה יותר מ-200 ארגונים, שמטרתה להנציח את השריפה.
ראו גם
- קלרה למליך
- השרפה במפעל החולצות טריאנגל
- האיגוד הבינלאומי של עובדי תעשיית בגדי הנשים
- ליגת איגודי העובדות
- העידן הפרוגרסיבי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 Howard Sachar, The ILGWU Strike of 1909, My Jewish Learning, 10 בדצמבר 2002
- ^ heaven will protect the working girl
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 3.7 3.8 Triangle Shirtwaist Factory women strike, win better wages and hours, New York, 1909 in global nonviolent action database
40017952שביתת עובדות הטקסטיל בניו יורק ב-1909