רוח הקודש
רוח הקודש הוא ביטוי לאמצעי קישור הקיים בין האלוקים לאדם. איכות הקשר ברוח הקודש היא פחותה מאשר הנבואה וגדולה מאשר בת קול וגילוי אליהו.
רוח הקודש היא אחד מאמצעי התיקשור החשובים שנשארו כדי ליצור קשר עם ה'. גישות שונות ממקמות את רוח הקודש במדרג שונה, ביחס לאמצעי קשר אחרים (כגון גילוי אליהו). אולם הגישה הקלאסית מזהה את רוח הקודש כדרגת הקשר הגבוהה ביותר, לאחר הפסקת הנבואה, הקיימת כיום.
במקומות רבים מכנים את כל צורות הנבואה בשם רוח הקודש[1].
התגלותה
במסורת התלמודית מתוארת רמת הדרוג של כתבי הקודש, כך התורה נתנה על ידי משה רבנו, קודקס זה הוא "נבואה מחוקקת" שרמת קדושתו ואיכותו גבוהים ביותר; אחריו בדרוג מופיעים ספרי התנ"ך הנקראים "נביאים". בדרוג האחרון, אך בשייכות לכתבי הקודש, מופיעים "הכתובים". הכתובים הם תהילות ה' או דברי חכמה ומוסר ש"ברוח הקודש נכתבו" או לפי ניסוחים אחרים "ברוח הקודש נאמרו"; כלומר כתיבתם הייתה בעזרת רוח השראה אלוקית[2] מדרג זה מבדיל את הכתובים מדברי חכמה רגילים (כגון ספר בן סירא), שלא נאמרו ברוח הקודש.
לדברי הרמב"ם[2] דוד ושלמה היו בעלי רוח הקודש ולא נביאים, אך גם הם קרויים נביאים כשם כולל[3].
מהותה
בספרות חז"ל נקשרה רוח הקודש לנבואה בקשר הדוק, כך דרוג עולם הנבואה, וההבנה שהקשר של הנביא לה' אינו זהה בין נביא לנביא, יכולים להבהיר שרוח הקודש היא דרגה פחותה בתוך סולם הנבואה. כתוצאה מתפיסה זו הפסקת הנבואה, הובילה בהכרח להסתלקות רוח הקודש[4]. למעשה מתברר שרוח הקודש היא הדרגה הנמוכה של הנבואה. עצם היותה פעוטה יותר, גורמת לכך שהאדם יכול לקבלה כאשר חושיו עדיין פועלים. פחותה ממנה היא מדרגת רוח ה' שנאמרה בשופטים כמו גדעון ויפתח שהיא רוח עילאית של אומץ וגבורה להביא הצלה וישע לרבים[5].
רוח הקודש בהלכה
רוח הקודש היא תנאי הכרחי לכהן הנשאל באורים ותומים, ומסייעת לו בתשובתו[6]. יש מפרשים שרק אם הוא בעל רוח הקודש היו האותיות בולטות[7] ויש אומרים שיודע בעזרתה לצרפן בסדר הנכון[8] ויש אומרים שרק הוא ברוח קדשו רואה אותן מאירות[9].
לדעת הרמב"ם בבית שני לא ניתן היה לשאול באורים ותומים כי פסקה רוח הקודש[10].
המלך המשיח עתיד להודיע ברוח הקודש שעליו את יחוסם של השבטים, ובפרט את הכהנים והלויים[11]. ברמב"ם מביא לכך סמך מדברי נחמיה לכהנים שלא נמצא בידם כתב יחוס והושעו מן הכהונה: "אשר לא יאכלו מקודש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים" מכאן שברוח הקודש מודיעים אותם[12]. אנשי כנסת הגדולה חתמו את התנ"ך, כנסו לתוכו את כתבי הקדש שנאמרו ברוח הקודש, והתנגדו לכתיבת ספרים החיצונים שלא נאמרו ברוח הקודש כדי שלא ייחסו להם קדושה[13]. על אחד מספרי שלמה המלך נחלקו בית שמאי ובית הלל, אם נאמר ברוח הקודש. השאלה המעשית נגעה לגזירת טומאת ידים של כתבי הקודש שהתחדשה בימיהם. לדעת רבי מאיר המחלוקת היתה על שיר השירים ולדעת רבי יוסי על קהלת. גם על מגילת אסתר נחלקו הדעות, אך הרבה תנאים ואמוראים הוכיחו מן המגילה שברוח הקודש נאמרה ומטמאה את הידים[14].
חלוקה לרמות
למרות הביטוי התלמודי לכך שרוח הקודש בטלה, אנו מוצאים אזכורים תלמודיים המתייחסים למציאות של רוח הקודש אף בימי התנאים והאמוראים; כך מיוחס לרבן גמליאל שימוש ברוח הקודש (בבלי, ערובין סד ע"ב). למעשה למספר אישים ודמויות יוחס שימוש וקישור ברוח הקודש, ביניהם רבי עקיבא (פסיקתא דרב כהנא, קע"ו ב), רבי מאיר (ירושלמי, סוטה פ"א ה"ד), ורבי שמעון בר יוחאי (ירושלמי, שביעית פ"ט ה"א).
התמודדות עם נקודה זו, הבהירה שקיימות רמות שונות בתוך רוח הקודש. המושג רוח הקודש מבטא רוח של קודש; הבנת מושג זה תלויה בהבנת המשל והקבלתו לנמשל. דבר האלוקים נמשל לקול הנצרך להגיע מה' לאדם, ה' אומר את דברו ויש פעמים שקולו נשמע בצורה ברורה (כך משה כתב את התורה בשמיעת הקול בצורה ברורה, בהקבלה למושג אספקלריה מאירה), אולם לא הכול שומעים את הקול בצורה ברורה, ולעיתים הם שומעים אותו בצורה מעומעמת (זה המשל שראו שאר הנביאים, וכך נכתב חלק זה בתנ"ך), אחר-כך באה הרוח ולוקחת את הקול למרחק גדול יותר. כאשר הקול נישא על-גבי הרוח, יש השומעים אותו בקרבתו, לאחר שהרוח נשאה אותו זמן מועט, ויש שהרוח נשאה את הקול זמן רב, והם שומעים אותו רק אז; זמן נשיאת הרוח הוא ההבדל שיש בין הרמות השונות של רוח הקודש. לאחר שהרוח נושאת את הקול, הקול נחבט בהרים ובמערות, ויש השומעים רק את ההד של הקול, זו הדרגה של בת קול; אחרים אינם יכולים להזקק כלל לקול ה', והם נצרכים למתווך, זהו גילוי אליהו.
רוח הקודש לאחר הנבואה
מלבד האזכורים התלמודיים, המעידים על קיומה של רוח הקודש אף לאחר הפסקת הנבואה, בתלמוד (בבלי, עבודה זרה כ ע"ב) הובאה הדרכה איך להגיע לדרגה של רוח הקודש:
- "אמר רבי פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות... ענוה מביאה לידי יראת-חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים". בירושלמי הסדר קצת שונה. (ירושלמי, מסכת שקלים דף יד/ב)
בירושלמי גם הושם דגש על "לב שמח". (ירושלמי, סוכה דף כב/ב ). ואילו תנא דבי אליהו לא הגביל את רוח הקודש ללאום מסוים או למין מסוים, וסבר שהוא יכול לשרות על כל אדם על פי מעשיו.
בימי הביניים כמה מהראשונים תיארו את האפשרות להגיע לרוח הקודש, ויש שמתארים שהגיעו לרוח הקודש.[15] בעקבות דברים אלו פרשנים שונים שאפו להגדיר אותה.[16] הגדרה בהירה קיימת בדברי הרמב"ן (לבבא בתרא יא ע"א) המנסח זאת כך "אף על פי שנטלה נבואה מן הנביאים היינו נבואה שהיא במראה וחזון אבל נבואת החכמים שהיא בדרך חכמה לא ניטלה אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם". כלומר כיום הקישור הכללי לה' מתבצע בעזרת נבואת חכמים, תיקשור זה מבוסס על חכמה וידע הבאים מצד האדם ומבררים את הדברים תוך התבוננות פנימית. למעשה רוח הקודש קיימת בתוך האדם עצמו, ואינה מהווה שדר חיצוני, אלא יש בה הבנה עמוקה של ה"חלק אלוק ממעל" הקיים באדם. על פי זה גם יובן שרוח הקודש בעצם לא חייבת להיות שדר אובייקטיבי, אלא מאז הפסקת הנבואה, היא בעיקר שדר סובייקטיבי, המגיע מסברת הלב (רש"י לבבא בתרא יב ע"ב).
הרמח"ל בספרו מסילת ישרים, בעקבות הבריתא הנ"ל, קשר את המושג רוח הקודש במידת הקדושה שמגיעה לאדם לאחר שהתעלה בשמירת המצוות בחסידות ובענווה. רבי חיים ויטאל חיבר את ספרו שערי קדושה כהדרכה ליכולת האדם להגיע לרוח הקודש גם בימינו.
רוח הקודש כחוויה מיסטית
ההגדרות השונות שציינו פרשנים שונים לרוח הקודש, אשר זיהו אותה כחוויה פנימית, מובילה לכך שרוח הקודש היא באופן מסוים חוויה מיסטית. לחוויה מיסטית מספר עקרונות, כשאחד מהם הוא שבלתי ניתן לבטא במילים את עומק החוויה. למעשה חווית רוח הקודש, גוררת את האדם לתחומים של הבלתי-מודע שלו עצמו; באזור זה האדם מסוגל לחשוף אמיתות מסוימות ואף תחומים שהוא אינו מודע אליהם כאשר הוא לא נמצא בהשראת החוויה. למעשה חוויה זו היא זו המתקבלת בשימוש הפופולרי לכך שאנשים בעלי הארה פנימית או תובנה בלתי מוסברת, הם בעלי רוח הקודש.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ח עמוד ב', סדר עולם רבה פרק ל, אבות דרבי נתן פרק לד
- ^ 2.0 2.1 מורה נבוכים חלק ב, פרק מה
- ^ וכן מנה אותם בסדר עולם רבה פרק כ בתוך ארבעים ושמונה הנביאים, והובא ברש"י, מסכת מגילה, דף י"ד עמוד א', ד"ה נבואה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ח עמוד ב'
- ^ מורה הנבוכים, חלק ב, פרק מה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ג עמוד ב'
- ^ רש"י תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ג עמוד ב'
- ^ חידושי הריטב"א על תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ג עמוד ב'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות כלי המקדש והעובדין בו, פרק י', הלכה י"א
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות כלי המקדש והעובדין בו, פרק י', הלכה י'
- ^ ספר מלאכי, פרק ג', פסוק ג'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק י"ב, הלכה ג' על פי תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ח עמוד ב' וראה משנה, מסכת עדויות, פרק ח', משנה ז' שהדבר יהיה על ידי אליהו
- ^ מגילת קהלת, פרק י"ב, פסוק י"ב, תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז' עמוד א' ובקהלת רבה, פרשה י"ב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז' עמוד א'
- ^ השגות הראב"ד לרמב"ם, לולב ח,ה. וכן תשובות הרמב"ם סימן שעא (ירושלים, תרצד) כותב "לפי מה שהורוני מן השמים".
- ^ חובות הלבבות, שער חשבון נפש, פ"ג ד"ה והעשירי; כוזרי מאמר ה אות יב; ספר אמונה רבה להראב"ד מטוליטולא.
