רבנן דקיסרין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף רבנן דקיסרי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רבנן דקיסרין (מופיעים גם כרבנן דקיסרי או דייני דקיסרי) היו קבוצת אמוראי ארץ ישראל שפעלה במתיבתא הכוללת בקיסריה בין השנים ד'ס"ה-ד'פ"ג (305-323) בסוף הדור השלישי ותחילת הדור הרביעי לאמוראים. החכמים התרכזו סביב רבי אבהו שהיה מקורב לשלטון הרומאי, ופעלו תחת חסותו. גם לפני 305 ואחרי 323 פעלו חכמים מסויימים בעיר, ואף לימדו שם בישיבה, אך אלו לא כונו "רבנן דקיסרין" - כינוי שנשמר רק לחכמי העיר בתקופה שהמתיבתא הכללית פעלה בעיר.

העיר קיסרין בחז"ל

עתיקות נמל קיסריה, 2018
הריסות העיר

ראשיתה של העיר קיסריה בשלהי התקופה הפרסית בשטחם של הצידוניים. בסוף המאה השנייה לפנה"ס השתלט על המקום זואילוס, הטיראנוס של דור, וזמן קצר לאחר מכן, בשנת 90 לפנה"ס, נכבש המקום בידי אלכסנדר ינאי וסופח לממלכת החשמונאים. אירוע הכיבוש מוזכר כיום טוב במגילת תענית, שם נכתב שבי"ד בסיון[1] גברה יד חשמונאי על ׳קיסרי בת אדום׳ שהייתה ׳יתד תקועה לישראל׳, וקראוה "אחידת מגדל שיר"[2].

עם כיבוש ארץ ישראל בידי רומי בשנת 63 לפנה"ס, צירף אותה פומפיוס לנציבות סוריה. ובשנת 31 לפנה"ס, לאחר ניצחונו של אוקטוויאנוס בקרב אקטיום, הוא העביר את העיר, יחד עם כל החוף הארץ ישראלי, להורדוס, ששלט בארץ ישראל בחסות רומית. והוא בנה במקום, בשנים 13–25 לפנה"ס עיר נמל גדולה וקרא לה קיסריה, על שם מיטיבו. חוף הים נקרא בתלמוד "ימא דקיסרי"[3]. חז"ל הגדירו את העיר כסמל גלות אדום, כעיר שנבנתה על חורבנה של ירושלים[4], זאת לאחר שעלתה לגדולה רק לאחר חורבן בית המקדש השני[5]. לפי נוסח אחד במדרש, היה "בן בטיח" ראש קיסרין לפני חורבן בית המקדש השני[6].

בימי האמוראים, היתה העיר בשליטה נוצרית, ומשום כך קרא לה רבי אבהו "מדינה של חירופים וגידופים"[7]. על פרנסיה האוכלים ומשתכרים ולועגים לצרותיהם של ישראל קרא רבי אבהו "שישי ושמחי בת אדום - זו קיסרין... גם עליך תעבור כוס - הפורענות - תשכרי ותתערי"[8].

היסטוריה

ישיבתו של רבי אושעיא בקיסרין

לאחר פטירת רבי יהודה נשיאה הראשון, פסקו יורשיו שושלת הנשיאים מלשמש כראשי המתיבתא הכוללת, ומאז החלו רבי הושעיא ורבי חנינא לשמש כראשי מתיבתא בארץ ישראל. רבי הושעיא פתח את ישיבתו בקיסרין, ובין תלמידיו שם היו רבי יוחנן ואילפא[9]. אך כמעט לא ידוע לנו על בית מדרשו בקיסרי[10] כ-13 שנה לפני פטירת רבו רבי הושעיא ייסד רבי יוחנן את ישיבת טבריה, ועם השנים היא הפכה למתיבתא הכללית בארץ ישראל[11].

ישיבת רבי אמי ורבי אבהו

בשנת ד'ס"ה (305) פרש דיוקלטיאנוס מתפקידו כקיסר האימפריה הרומית. הייתה זו תחילת תקופות של מלחמות אזרחים וחוסר יציבות, אשר כתוצאה מזה התרופף השלטון הרומי בארץ ישראל, והיהודים נרדפו. בייחוד חשו זאת חכמי טבריה וציפורי ובית שערים, חלקם עברו לקיסריה עירו של רבי אבהו וחלקם ירדו לבבל. רבי אמי עם ישיבתו עברו לקיסריה, שם למדו ב"כנישתא דקיסרין" שבשוק של קיסרין[12], ואילו רבי יהודה נשיאה השני חזר לעירו ציפורי עם קבוצת תלמידים, ובשלב מסויים אף הוצרכו להתחבא במערות, והיו חכמים שהלכו מקיסריה לציפורי, למסור את שאלות הנשיא ואת הוראות רבי אמי. מלבד רב אבהו, מארח החכמים בקיסריה היה זעירא בר חמא[13].

אף שקיסרין היה אז בירת השלטון הרומי בארץ, ומקום מושב הפרוקונסול הרומי, סמכו החכמים על רבי אבהו שהיה מקורב לשלטונות[14], והשתדל בטובת אחיו[15], שבשל חשיבותו לא יפגעו בחכמי המתיבתא בני חסותו.

לאחר פטירת רבי אמי, לא היה ראש מסויים שישב בראש המתיבתא בארץ ישראל, כי המתינו להתייצבות המצב המדיני ולשובם לטבריה, ולכן כונו חכמי המתיבתא "רבנן דקיסרין", אך רבי אבהו התבלט בין החכמים בעירו, וסמכותו אצל בני דורו הייתה רבה. התקנות שהתקין בקיסרין נתקבלו בכל ישראל עד ימינו. לדוגמה תשמש תקנתו שיש לתקוע תקיעה, שלושה שברים, תרועה ותקיעה[16]. בהיותו יושב לדין בקיסרין ישב כדיין יחיד[17].

לאחר פטירת רבי יהודה נשיאה השני (לא לפני ד'נ"ט[18]) - מונה בנו רבן גמליאל החמישי לממלא מקומו בנשיאות הסנהדרין, והוא כבר קבע את מקומו בקיסריה בסמיכות לרבי אבהו ורבנן דקיסרי[19].

בשלב מסויים רצו למנות את רבי אבהו כראש המתיבתא, אך הוא בענוותנותו התחמק מהתפקיד[20] והוא הציע למנות את רבי אבא דמן עכו שהיה בעל חוב גדול ורצה שימנוהו לתפקיד המעשיר מטבעו. אך למעשה לא מינו כלל ראש מתיבתא, ולאחר זמן קצר נפטרו רוב בני הדור השלישי. לאחר פטירת רבי אבהו חדלה הישיבה בקיסריה לפעול כמתיבתא והחלה לפעול כישיבה רגילה, בדומה למתיבתא בסורא בתקופת כהונת שמואל.

גם בזמנם היו הנחותי יורדים ועולים מארץ ישראל לבבל, ומעבירים את הכרעות שתי המתיבתות מאחת לרעותה. בין השאר שימשו בתפקיד זה רב ספרא.

בערך בשנת ד'פ"ג (323) כאשר הוקלו הרדיפות בטבריה, חזרו כמה מחכמי קיסרי לטבריה וייסדו שוב את ישיבת טבריה, והיא התנהלה במקביל לישיבה בקיסרי.

רבנן דקיסרי

בין החכמים שהיו בקיסרי נמנו: רבי אבהו, רבי אמי, רבן גמליאל החמישי, רב ספרא[21], רבי יעקב בר אידי, רבי תחליפא דקיסרין, רבי חנינא בר פפי ורבי יצחק נפחא[19], רב הונא בריה דרב איקא, רב כהנא מפום נהרא, רבי זריקא[22], רבי זירא[23], רבי יונה, רבי יוסי בר זבידא, רבי חזקיה[24], רבי מנא[25], רבי חנינא בריה דרבי אבהו[26] ורבי יצחק בן רבי אלעזר[27]. יש אומרים שרבי חזקיה ורבי יצחק ב"ר אלעזר היו ראשי הישיבה לאחר פטירת רבי אבהו[28]

ישיבה זו מוזכרת בתלמוד ירושלמי עשרות פעמים, והיתה לה השפעה מכרעת על החיים הרוחניים בארץ ישראל. באחד המקורות[29] מעמת התלמוד ירושלמי את "רבנן דקיסרין" עם "רבנן דהכא" - חכמי ישיבת טבריה[30]. לדעת שאול ליברמן - ערכו רבנן דקיסרין את מסכתות: בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא מהתלמוד ירושלמי, מסכתות שחוקרים רבים הבחינו שעריכתם שונה משאר המסכתות בירושלמי, וזאת מהשוואת מאמרים שבסדרים אחרים הובאו בשם רב אבהו וחבריו, ואילו במסכתות אלו הובאו בסתם[31].

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ או לפי גרסת דפוס וילנא בי"ז בסיון
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ו' עמוד א'. וראה: מרדכי דוב יודלביץ, העיר קיסרין, בתוך סיני, כרך ח', תש"א, עמ' לה-לח.
  3. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת גיטין, פרק א', הלכה א'.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ו' עמוד א'.
  5. ^ איכה רבה, פרק א' פיסקא לא
  6. ^ מרדכי דוב יודלביץ, העיר קיסרין, בתוך סיני, כרך ח', תש"א, עמ' רפד.
  7. ^ שיר השירים רבה, פרק א' פיסקא ו'.
  8. ^ איכה רבה, פרק ד' פיסקא כא.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"א עמוד א'.
  10. ^ מבוא לתלמוד, הוצאת ארטסקרול-מסורה, אלול תשפ"א, "תולדות עם ישראל בימי המשנה והתלמוד", עמ' 79.
  11. ^ הרב אהרן הימן, "חלק ב", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק רבי יוחנן', עמודים 671, באתר היברובוקס.
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף פ"ו עמוד ב'.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ח עמוד א'.
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ז עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ד עמוד א': ”ונשוא פנים - זה שנושאין פנים לדורו בעבורו... כגון רבי אבהו בי קיסר”
  15. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק ג', הלכה ב'
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"ד עמוד א'.
  17. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק א', הלכה א'
  18. ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ב' פרק כח.
  19. ^ 19.0 19.1 תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"ד עמוד ב'.
  20. ^ רש"י, מסכת סוטה, דף מ' עמוד א', ד"ה ותו
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף כ"ט עמוד ב'.
  22. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ז', הלכה ב'.
  23. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ו עמוד א'.
  24. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ביצה, פרק א', הלכה ב'
  25. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים, פרק ב', הלכה ד'
  26. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק ד', הלכה י"ד.
  27. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת דמאי, פרק ב', הלכה א'.
  28. ^ מרדכי דוב יודלביץ, העיר קיסרין, בתוך סיני, כרך ח', תש"א, עמ' רעט
  29. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק י"ג, הלכה א'.
  30. ^ אהרן אופנהיימר, בתי מדרשות בארץ-ישראל בראשית תקופת האמוראים, בתוך קתדרה 8 (תשלח), עמ' 80-89
  31. ^ שאול ליברמן, תלמודה של קיסרין, ירושלים תרצ"א. וראה עוד מאמר "תלמודה של קיסרין" בתוך "ספרי זוטא", ניו יורק תשכ"ח, עמ' 125-136, מענהו על השגות יעקב נחום אפשטיין.