ראדו היפה
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, שמות, ניסוחים, רשימת מכולת.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, שמות, ניסוחים, רשימת מכולת. |
 | |||||||||
| ראדו היפה, בתמונה מהמאה ה-19 | |||||||||
| לידה |
1437 או 1439 טרנסילבניה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 1475 | ||||||||
| מדינה | ולאכיה | ||||||||
| שושלת בית דרקולשט (ענף של בית בסאראב) | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
ראדו היפה, המכונה על ידי היסטוריונים גם "ראדו השלישי" (ברומנית: Radu cel Frumos; בטורקית: Yakışıklı Radu Bey; נולד בין 1437-1439[1] - מת ב-1475 בטרנסילבניה) היה שליט ולאכיה לסירוגין בין השנים 1462–1473, דצמבר 1473- אביב 1474, אביב 1474 - אוקטובר 1474 ואוקטובר 1474 - תחילת 1475.
ראדו היפה היה בן של ולאד דראקול (ולאד השני) ושל וסיליסה לבית מושאט ואחיו הצעיר של ולאד המשפד ("ולאד צפש" או "דרקוליה"). אחיו הגדולים יותר היו מירצ'ה השני וולאד הנזיר. ראדו היפה, המכונה בטורקית ראדו ביי, נודע כידיד ובן ברית של הסולטאן מהמט השני "הכובש".
במהלך מלכותו הוחלף שלוש או ארבע פעמים בשלטון ביריב בסאראב הזקן לאיוטה, שהוכתר לשליט על ידי שטפן הגדול, שליט מולדובה. כמו אצל אחיו, ולאד צפש, ברוב שנות שלטונו בירתו הייתה בוקרשט. אף על פי שוואלאכיה לא הפכה בימי מלוכתו לפשאליק ושמרה על אוטונומיה, הכתרתו ב-1462 ישירות על ידי הסולטאן חיזקה את מעמד החסות של המדינה ביחס לאימפריה העות'מאנית.
שנות נעוריו כבן ערובה אצל הסולטאן העות'מאני
ראדו היפה נולד בגלות טרנסילבניה. כילד קטן, ליווה את אביו ואת אחיו הגדול ולאד "דרקולה" ("המשפד") בחצרו של הסולטאן הטורקי מוראט השני, בברוסה. לא ברור אם השארת הילדים כבני ערובה אצל הטורקים החלה עוד ב-1437 בעקבות כניעת אביו לסולטאן[2], או מאוחר יותר, ב-1442. ידוע כי החל מ-1442 הם גדלו במבצר אגריגז (Eğrigöz) בנפת אמט בוילאייט גרמיאן, לא רחוק מקיטאהיה, במעקב אנטוליה[3]. חייהם היו במידה רבה תלויים בנאמנות אביהם ולאד דראקול לאימפריה העות'מאנית. בעת שהותם כבני ערובה קיבלו הבנים חינוך שכלל לוגיקה, לימוד הקוראן והשפה הטורקית. כמו כן למדו אמנויות לחימה, כולל רכיבה על סוסים. בינתיים, ולאד דראקול, אביהם, הצליח לעלות שוב לכס השלטון בוולאכיה מולדתו, אחרי שהודח על ידי יאנוש הוניאדי. ב-1448 ולאד דרקולה ("צפש", המשפד) שוחרר כדי לשמש שליט בוולאכיה מטעם העות'מאנים. ראדו שנשאר, ככל הנראה מרצון, אצל הטורקים, ייתכן - אחרי שהמיר אולי את דתו לאסלאם.
ראדו מילא משימות צבאיות, בראש יחידות של יניצ'רים, כמו בדיכוי מרד באנטוליה, וכן השתתף ב-1453 בכיבוש קונסטנטינופול לצידו של מהמט השני.
מלוכתו הראשונה - הקיץ 1462 - נובמבר 1473
עלייתו שלטון
באביב 1462 הצטרף ראדו היפה, ככל הנראה, בראש גדוד משלו המורכב מ-4000 פרשים וולאכים, למסע עונשין של הסולטאן מהמט השני נגד אחיו, ולאד צפש, בוולאכיה. הם הוצבו בכוח החלוץ של הצבא העות'מאני. מגובה בעוצמת צבא הסולטאן שעמד מאחוריו, הצליח ראדו למשוך לצידו, לימים, את רוב הבויארים - והוכתר, ככל הנראה ביולי 1462, על ידי מהמט השני לשליט וולאכיה במקום ולאד צפש אחיו, שנאלץ להימלט לטרנסילבניה. הבויארים היו שבעי רצון מהחלפתו של צפש בשליט בינוני וחלש יותר. מלך הונגריה, מתיאש הוניאדי, עמד לצאת ולהחזיר את ולאד צפש לשלטון, אך חזר בו כשמסרו לו סקסונים טרנסילבנים בבראשוב, בעלי חשבון ישן עם השליט המודח, שלוש איגרות מזויפות שהצביעו על כוונות-כביכול של ולאד צפש להיכנע לטורקים, ולחתור תחת שליטת המלך ההונגרי בטרנסילבניה. הוניאדי, שהאמין באמיתות האיגרות, עצר את מסעו ושלח את ולאד צפש לכלא בוישגרד. כוח טורקי של אקינג'י בראשות מכאלולו עלי ביי נשאר זמנית בוולאכיה, כדי להבטיח את ביטחונו של השליט החדש[4].
שמו של ראדו היפה כשליט מוזכר כבר באיגרת מ-15 באוגוסט 1462, מאת סגן-הקומס של הסקלרים אל נכבדי בראשוב ואל בעלי ארמון בראן; באיגרת התבקשו אלה לשמור על הסכם השלום שנחתם עם "הנסיך המכובד ראדו, כעת ווייבוד של החלקים הציסאלפינים"[5][6].
במשך כמעט עשור ידעה ולאכיה תחת שלטונו של ראדו היפה תקופת שלווה יחסית, ללא עימותים עם הטורקים או עם הונגריה השכנה. הוא הקפיד לשלם לעות'מאנים מיסים כבדים (12,000 זהובים בשנה), לשלוח מתנות יקרות לסולטאן[7] וליידע אותו על התנהגותם של המושלים הטורקים שעל יד הדנובה[8].
יחסיו עם הסוחרים הסקסונים מבראשוב (קרונשטאט) ומסיביו (הרמנשטאט) היו קרירים. נותרו מכתבים רבים שבהם התלוננו הסוחרים על קשיים עם הבירוקרטיה השלטונית הוולאכית. ב-1470 פרץ ככל הנראה רעב בוולאכיה והיה צורך לייבא דגנים מנסיכות טרנסילבניה הסמוכה. המלך ההונגרי מתיאש הוניאדי אסר כל יצוא של חיטה, שעורה, שיבולת-שועל ודוחן לוולאכיה כדי למנוע מחסור ועליית מחירים בטרנסילבניה, שהייתה תחת שלטונו[9].
תחילת המלחמות עם שטפן הגדול; המסע לקווקז עם הצבא העות'מאני
בסוף מלוכתו נאלץ ראדו לעמוד בפני ניסיונות חוזרים ונשנים מצד שטפן הגדול, שליט מולדובה, להדיחו - בגלל מדיניותו הכנועה כלפי העות'מאנים.
יש סבורים שבסוף 1469 ניסה ראדו ללא הצלחה, בעזרת הבאיים מדוברוג'ה, לכבוש את קיליה, עליה השתלט שטפן הגדול ב-1462[10]. בתגובה לכך יצא שטפן הגדול, הכעוס על מדיניותו הפרו-עות'מאנית של ראדו היפה, לפשיטות בוולאכיה, ושרף את נמל בראילה שעל הדנובה(27 בפברואר 1470), וכן העלה באש את העיר טרגול דה פלוץ' (28 בפברואר) ואת מחוז יאלומיצה. מלך פולין קזימיר הרביעי ניסה, ככל הנראה לשווא, לתווך בין שני השליטים, ובמרץ 1471 פלש ראדו היפה - כתגובת-נגד - למולדובה, בזמן ששטפן הגדול השליט היה שקוע במאבק בטטרים מחצי האי קרים בראשות אמינק מרזה. שטפאן, שהצליח לגלות ולדכא בינתיים גם קנוניה פנימית של קבוצת בויארים נגדו, יצא לקראת ראדו וניצח אותו ניצחון מוחץ (ב-7 במרץ 1471), על יד היישוב סוץ', מצפון מרמניקו סראט[11].
במרץ 1473 הצטרף ראדו היפה כידיד ובן חסות של הסולטאן, בראש 12,000 חיילים וולאכים, למסע של מהמט השני בקווקז כנגד אוזון חסן, השאה הטורקמני של ממלכת פרס (שליט אימפריית אק קויונלו). הוולאכים לקחו חלק בניצחון באוטלוקבלי ב-11 באוגוסט 1473. זה היה המסע הצבאי הארוך ביותר שבו השתתף צבא רומני אי-פעם - דרך רומליה, אסיה הקטנה ועד קווקז[12].
בתקופה בה הטורקים היו טרודים עדיין בסכסוך עם פרס, ב-8 בנובמבר 1473 עשה שטפן הגדול הכנות לקראת מערכה חדשה כנגד ראדו היפה, וב-18 עד 20 בנובמבר 1473 הביס שטפאן את יריבו על גדת נחל וודנאו (או וודנה), לא רחוק מהכפר גרגיצה, 45 ק"מ צפונית-מזרחית מבוקרשט. ראדו נמלט לבוקרשט, אך שטפאן כבש את העיר ב-23 בנובמבר 1473. משפחתו של ראדו, כולל אשתו ובתו, וכל אוצרותיו ודגליו, נפלו לידי המולדבים. במקומו של ראדו הועלה לשלטון לזמן קצר בסאראב הזקן לאיוטה, טוען לכתר ממשפחת דנשט, ששב מתקופת גלות ארוכה אצל הסקסונים בטרנסילבניה.
ב-28 בנובמבר ניסה ראדו לחזור לשלטון, אבל הכוח הצבאי הטורקי (לפי הכרוניקה המולדבית-גרמנית כ-13,000 חיילים טורקים) ועוד 6,000 וולאכים שהתערבו לטובתו, חוסלו על ידי שטפאן. 2,300 שבויים טורקים הועלו על ידי שטפאן על שיפודים "דרך הטבור", כפי שמפרט הכרוניקן[13][14].
מלוכתו השנייה ואולי השלישית, דצמבר 1473 - סתיו 1474
כעבור כחודש, בהיעדרו של שטפן הגדול ששב לארצו, חזר ראדו עם עזרה צבאית טורקית נוספת, גרש את בסאראב הזקן לאיוטה מוולאכיה ושב לשלטון. אולם במהלך שנת 1474 היו ככל הנראה ניסיונות חוזרים של שטפן הגדול להכתיר שוב את בסאראב הזקן כשליט וולאכיה במקומו של ראדו. יש הסבורים כי באביב 1474 חזר בסאראב הזקן בעזרתו של שטפן הגדול[15][16]. ראדו נמלט למבצר הטורקי שבג'ורג'יו. נמצאה איגרת ששלח לנכבדי בראשוב ב-10 באוגוסט 1474[17]. עם זאת, א. קזן וא. דניזה מציינים במחקרם כי ניסיונות אלה של שטפאן עד לסתיו 1474, ככל הנראה לא צלחו. מכל מקום, מלך פולין קזימיר הרביעי ניסה שוב לתווך בין שטפאן לראדו במטרה להשיג פשרה, ולמנוע פלישה טורקית בסמיכות לגבולות פולין. ברם, שטפן הגדול נחוש היה באותה תקופה להמשיך מאבקו בטורקים, ודחה את פניות המלך הפולני. הכרוניקן הפולני, הבישוף יאן דלוגוש, מציין כי שליחי המלך "השתכנעו כי שטפאן אינו מתכוון לעשות שלום עם ראדו. וזאת לא מפני שלא חפץ בהסכם צודק, אלא מפני שראדו, במוסרו את כל המבצרים לידי הטורקים, תוך תלות ברצונם ודברם, לא היה יכול ולא העז לפעול על דעת עצמו, אלא היה נתון תחת שליטה זרה."[18] ב-1 באוקטובר 1474 פלש שוב שטפאן לוולאכיה, הרס את המבצר של ראדו בטליאז'ן ושוב העלה את בסאראב הזקן על כס וולאכיה.
מלוכתו הרביעית - סתיו 1474 - התחלת 1475
ראדו היפה חזר שוב לשלטון בסתיו 1474 ומשל עד תחילת 1475[19]. בינואר 1475 ייתכן כי ראדו היפה השתתף עדיין במערכה גדולה תחת האדים סולימאן פאשה במולדובה, שהסתיימה בתבוסה קשה של הטורקים מידי שטפן הגדול, בקרב פודול אינאלט, הידוע גם כ"קרב ואסלוי" (10 בינואר 1475). עם השליט המולדבי באו כ-17,000 לוחמים[20].
נישואים וצאצאים
היה נשוי למריה.
- בתו היחידה[21] הייתה מריה ווייקיצה. נפלה ב-1473 בשבי במולדובה ונישאה לשובה שלה, שטפן הגדול, אחרי ניצחונו בוודנאו.
מקום קבורתו של ראדו היפה אינו ידוע. ייתכן כי היה במנזר טנאגנול במחוז אילפוב, אותו הקים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- Constantin C.Giurescu & Dinu C.Giurescu Istoria Românilor vol.II (1352-1606), Editura Ştiinţifică şi Enciclopedică Bucureşti, 1976 (ברומנית)
(קונסטנטין ק. ג'ורסקו ודינו ק. ג'ורסקו - "תולדות הרומנים", כרך ב, 1352-1606) (ברומנית)
- אלכסנדרו ולאחוצה מעברנו - שטפן הגדול - ויקיטקסט (ברומנית)
- adevăr istoric, שטפאן אנדרייסקו - ולד המשפד- דרקולה, בין האגדה ובין האמת ההיסטורית, ההוצאה האנציקלופדית, בוקרשט, 1998
Ştefan Andreescu Vlad Ţepeş între legendă şi adevăr istoric. Editura enciclopedică, Bucureşti, 1998
- Aurel Decei - Istoria Imperiului Otoman, Editura Ştiinţifică şi Enciclopedică, Bucureşti, 1978 (אורל דצ'יי - היסטוריה של האימפריה העות'מאנית, ההוצאה המדעית והאנציקלופדית, בוקרשט, 1978) (ברומנית)
- אליאנה קזן, אואג'ן דניזה - המעצמות הגדולות והמרחב הרומני במאות 15–16, הוצאת אוניברסיטת בוקרשט 2001 פרק ג - מלוכתו של שטפן הגדול - תקופת השיא של הפוליטיקה מולדבית בימי הביניים
Ileana Cazan, Eugen Denize - Marile puteri şi spaţiul românesc în secolele al XV-lea- al XVI-lea Editura Universităţii din Bucureşti 2001, cap.3 - Domnia lui Ştefan cel Mare - epoca de maximă afirmare politică a Moldovei medievale"" (ברומנית)
- Constantin C.Giurescu Istoria Bucureştilor, Editura Vremea, Bucureşti, 2009
- , Marcel D. Popa, Horia C.Matei - Mică Enciclopedie de Istorie Universală, Editura Ştiinţifică şi Enciclopedică Bucureşti, 1983 (ברומנית) (מרצ'ל ד. פופה, והוריה מאטיי - "אנציקלופדיה קטנה להיסטוריה עולמית", בוקרשט 1983)
הערות שוליים
- ^ Şt.Andreescu עמ' 18 הערה 85, שולחת אל הכרוניקן דוכס, אזכור ראשון של ראדו היפה ב-2 באוגוסט 1439
- ^ א.דצ'יי עמ' 87
- ^ א.דצ'יי עמ' 88
- ^ א. דצ'יי עמ' 118
- ^ ק.ג'ורסקו עמ' 147-148
- ^ בהיסטוריוגרפיה הרומנית נפוצה בשנת 1962 תאוריה לפיה ניצח ולאד צפש את הטורקים והבריח את הסולטאן מהמט השני בקיץ 1462, ורק בנובמבר אותה שנה בויארים בוגדנים הדיחו את צפש המנצח והחליפו אותו בראדו היפה. לדברי ג'ורסקו ניצחון כזה על הטורקים לא התרחש מעולם; אילו ניצח באמת, מעמדו של ולאד המשפד היה כה איתן שלא הייתה כל אפשרות להדיחו. ראו ג'ורסקו, עמ' 148.
- ^ א.דצ'יי עמ' 118
- ^ ק.ג'ורסקו עמ' 195
- ^ ק.ג'ורסקו - מצטט איגרת המלך מתיאש מ-8 בפברואר 1470
- ^ א. קזן - עמ' 69
- ^ ק.ג'ורסקו - שם
- ^ א.דצ'יי - עמ' 127
- ^ ראו ציטוט מ"הקרוניקה המולדבית-גרמנית" בתוך: א.קזן, א. דניזה - עמ' 72. זה המקור היחיד המציין את הניסיון הטורקי הנוסף והכושל להחזיר את ראדו היפה לשלטון
- ^ ק.ג'ורסקו - היסטוריה של בוקרשט עמ' 118
- ^ ק.ג'ורסקו עמ' 196
- ^ מ.פופה, ה.מאטיי עמ' 314
- ^ ק.ג'ורסקו עמ' 196
- ^ מצוטט בא. קזן - עמ' 73
- ^ לגבי תאריך הדחתו הסופית ויציאתו לגלות טרנסילבניה וכמו כן לגבי שנת מותו היו מחלוקות. לפי ג'ורסקו במהדורת 1976 של ספרו "על ההיסטוריה של הרומנים", סיים ראדו היפה את הקריירה כשליט באביב 1474, נמלט לטרנסילבניה ונפטר שם באותה שנה (1474) כפי שציינה הכרוניקה הסרבית מצטיניה. ראו ק. ג'ורסקו, עמ' 196. אך ג'ורסקו תיקן זאת למשל ב"היסטוריה של בוקרשט", 2009, שם מציין בפירוש חזרה לשלטון של ראדו ב-1474 ומותו בשנת 1475.
- ^ א.דצ'יי עמ' 120
- ^ לפי ההרוניקה או הלטופיסץ מביסטריצה, מצוטט על ידי ק. ג'ורסקו (1976) עמ' 196
| הקודם: ולאד המשפד |
שליט ולאכיה 1462–1473 |
הבא: בסאראב הזקן לאיוטה |
| הקודם: בסאראב הזקן לאיוטה |
שליט ולאכיה 1473–1474 |
הבא: בסאראב הזקן לאיוטה |
| הקודם: בסאראב הזקן לאיוטה |
שליט ולאכיה 1474 |
הבא: בסאראב הזקן לאיוטה |
| הקודם: בסאראב הזקן לאיוטה |
שליט ולאכיה 1474–1475 |
הבא: בסאראב הזקן לאיוטה |
28478593ראדו היפה