קרינה גרעינית מושהת

קרינה גרעינית מושהית היא קרינה הנפלטת מחומרים רדיואקטיביים שנוצרו כתוצאה מתגובה גרעינית, אך אינה נפלטת במועד התגובה^[1] עצמה אלא לאחר פרק זמן מסוים. בתהליכי ביקוע גרעיני, כגון אלה המתרחשים בנשק גרעיני או בכורים גרעיניים, נוצרות כמויות גדולות של גרעינים בלתי יציבים. גרעינים אלו מתפרקים בהדרגה בתהליכי דעיכה רדיואקטיבית, ופולטים קרינה מסוג אלפא, בטא וגמא לאורך זמן.

הקרינה המושהית ממשיכה להתקיים גם לאחר סיום התהליך הגרעיני. משך הזמן שבו נפלטת הקרינה תלוי באופי האיזוטופים הרדיואקטיביים שנוצרו ובזמן מחצית החיים שלהם, שעשוי לנוע משברירי שנייה ועד אלפי שנים. חומרים כגון יוד-131, צסיום-137 וסטרונציום-90^[2] מהווים דוגמאות נפוצות לתוצרי ביקוע בעלי קרינה מושהית משמעותית.

השלכות וסכנות

השלכות הקרינה המושהית בולטות במיוחד בכורים גרעיניים לאחר עצירת תגובת השרשרת. גם כאשר הכור מושבת לחלוטין, תוצרי הביקוע ממשיכים להתפרק ולפלוט אנרגיה וקרינה, תהליך המכונה "חום דעיכה". מסיבה זו נדרש קירור מתמשך של ליבת הכור גם לאחר כיבויו, וכשל במערכות הקירור עלול להוביל להתחממות יתר ולשחרור חומרים רדיואקטיביים לסביבה.

קרינה גרעינית קשה לנטרול. חומרים רדיואקטיביים עלולים להיספג בגוף האדם דרך נשימה, בליעה או מגע, ולהצטבר ברקמות מסוימות כגון עצמות או בלוטת התריס. חשיפה ממושכת לקרינה זו מעלה את הסיכון לפגיעות ביולוגיות ארוכות טווח, ובהן מחלות סרטניות והפרעות גנטיות.

דוגמאות בולטות

אסון צ'רנוביל

באסון הכור בצ'רנוביל בשנת 1986 התפזרה לסביבה כמות גדולה של תוצרי ביקוע רדיואקטיביים. לאחר הפיצוץ והשריפה הראשונית, הקרינה המושהית שנפלטה מאיזוטופים כגון יוד-131, צסיום-137 ופלוטוניום הייתה הגורם העיקרי לזיהום ארוך הטווח. הקרינה המיידית השפיעה בעיקר על עובדי הכור וכוחות החירום, אך הקרינה המושהית גרמה לפינוי אזורים נרחבים, להגבלות חקלאיות מתמשכות ולעלייה בתחלואה שנים לאחר האירוע.

האסון הגרעיני בפוקושימה

בשנת 2011, בעקבות רעידת אדמה וצונמי, הושבתו מערכות הקירור בכור פוקושימה. גם לאחר עצירת תגובת השרשרת, המשיכו תוצרי הביקוע בליבת הכור לפלוט קרינה וחום דעיכה. הקרינה המושהית שנפלטה מהדליפות ומהפליטות המבוקרות לאוויר ולים הייתה הגורם המרכזי לזיהום הסביבתי ולפינוי אזרחים מהאזור, אף שהאירוע עצמו התרחש שעות וימים קודם לכן.