קרטחנה (קולומביה)

נמל קרטחנה, ביצוריה והאתרים ההיסטוריים

**אתר מורשת עולמית**
	מבנים קולוניאליים בעיר
	מבנים קולוניאליים בעיר
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1984, לפי קריטריונים 4, 6
מדינה	קולומביה

קרטחנה דה אינדיאס
Cartagena de Indias
	קרטחנה
	קרטחנה
מדינה	קולומביה
מחוז	בוליבר
תאריך ייסוד	1 ביולי 1533
גובה	39 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	1,090,349 (2005)
‑ במטרופולין	1,240,000 (2005)
קואורדינטות	10°24′01″N 75°30′41″W / 10.40025°N 75.51139°W
	http://www.cartagena.gov.co/
	(למפת קולומביה רגילה) בוגוטה מדיין קאלי ברנקייה סנטה מרתה לטיסיה ונצואלה ברזיל פרו אקוודור פנמה קוסטה; ריקה; ניקרגואה הים הקריבי האוקיינוס; השקט; קרטחנה

קרטחנה דה אינדיאס (בספרדית: Cartagena de Indias; מכונה בקיצור קרטחנה) היא עיר נמל בצפון קולומביה, לחוף הים הקריבי, המשמשת כבירתו של מחוז בוליבר. העיר נוסדה ב-1533 וב-1984 הוכרז המרכז ההיסטורי שלה כאתר מורשת עולמית. בשנת 2005 התגוררו בה כ-1.09 מיליון בני אדם, והמטרופולין שלה, בו התגוררו כ-1.24 מיליון בני אדם, היה החמישי בגודלו במדינה.

היסטוריה

ממצאים ארכאולוגיים מעידים על התיישבות עתיקה של בני תרבות פוארטו אורמיגה באזור בו שוכנת כיום קרטחנה. ממצאים אלה הם הקדומים ביותר שנמצאו בקולומביה. עוד נמצאו באזור כלי הקרמיקה העתיקים ביותר שנמצאו ביבשת אמריקה. את מקומה של תרבות זו תפסו בני תרבויות אחרות, כבני הקאריב, המליבו והארוואק, שאכלסו את איי הודו המערבית.

ראשוני הספרדים הגיעו לחופי קולומביה בראשית המאה ה-16. מספר ניסיונות כושלים להתיישב באזור גרמו לספרדים לבכר את קובה ואת היספניולה, אך בסופו של דבר היה זה פדרו דה ארדיה שייסד את העיר ב-1 ביולי 1533. הוא קרא לה על שמה של העיר קרטחנה שבספרד, ממנה הגיעו רוב אנשי צוותו.

בעשורים הראשונים לאחר הקמתה פקדו את העיר מספר אסונות. פריבטירים צרפתים בפיקודו של ז'אן-פרנסואה רוברוואל תקפו ובזזו אותה, ובעקבות זאת בוצרו חומותיה. אחר כך תקף אותה גם הבסקי מרטין קוטה, וחודשים ספורים אחר כך פקדה אותה שרפה, שבעקבותיה הוקמו שירותי הכבאות הראשונים ביבשת אמריקה. ב-1568 כיתר את העיר האדמירל האנגלי ג'ון הוקינז, לאחר שהמושל מרטין דה לאס אלאס סירב לבקשתו למכור בה סחורות, אך הוא לא הצליח לכבשה. אחיינו של הוקינס, פרנסיס דרייק, הצליח לכבוש את העיר ב-1586, והחזיר אותה לידי הספרדים רק לאחר ששולם לו כופר שווה ערך לכ-200 מיליון דולרים בערכי היום. במהלך שהייתו בעיר החריב דרייק כרבע ממנה, לרבות את ארמון המושל והקתדרלה.

בין הכיבושים הצליחה העיר להתפתח, והפכה לעיר נמל חשובה. כסף וזהב שנכרו בדרום אמריקה הועמסו על ספינות שיצאו מנמלהּ בדרכן לספרד, והיא הייתה גם מרכז לסחר בעבדים. לשכה של האינקוויזיציה הספרדית^[1] שהוקמה בעיר ב-1610 שיוותה לה חשיבות נוספת. הייתה זו העיר הרביעית (והאחרונה) ביבשת אמריקה שהייתה בה נוכחות של האינקוויזיציה, אחרי סנטו דומינגו, מקסיקו סיטי ולימה.

בעקבות הפשיטות על העיר במהלך המאה ה-16, ונוכח חשיבותה ההולכת וגוברת, עמל הכתר הספרדי על ביצוריה, במטרה למנוע מקרים דומים בעתיד, והשקיע בה עשרות מיליוני ריאלים, או מאות מיליוני דולרים במונחי היום. על תכנון הביצורים הופקד חואן באוטיסטה אנטונלי, שתכנן גם את מבצר פורטובלו בפנמה ואת אל מורו בהוואנה, אך הם הושלמו שנים רבות לאחר מותו. חרף הביצורים, לא חדלה קרטחנה מלשמש יעד להתקפות. ב-1697, כחלק ממלחמת תשע השנים, פלשו אליה הצרפתים ז'אן-בפטיסט דו קאס וז'אן ברנאר דה פואנטי, שבזזו אותה במשך 18 ימים. דה פואנטי העביר חלק מהשלל ללואי ה-14 ונטל חלק לעצמו. מאחר שלא שילם לחייליו את כל הסכום שהבטיח להם, הם שבו לעיר, כילו בה את זעמם ובזזו אותה פעם נוספת. דו קאס נשאר בעיר עוד מספר חודשים, והותיר אותה חסרת כל, פרט לאתרי הדת, שבהם לא נגע. ב-1741 שוב הותקפה העיר, כחלק ממלחמת אוזנו של ג'נקינס, בידי כוח בריטי בן 186 ספינות וכ-24 אלף חיילים בפיקודו של אדוארד ורנון. על הגנת העיר הופקד בלאס דה לזו, שפיקד על כוח בן שש ספינות בלבד, וכ-6,000 חיילים. דה לזו הצליח להדוף את ההתקפה, בין היתר בזכות סופה טרופית שהקשתה על הבריטים ומחלות שונות שפקדו את כוחותיהם, ובהן קדחת צהובה. הניצחון בקרב על קרטחנה הבטיח לספרדים את השליטה באזור זה של הים הקריבי.

לרפורמות הבורבוניות בראשית המאה ה-18 הייתה השפעה רבה על העיר. במישור המדיני, הייתה קרטחנה לחלק ממלכות המשנה של גרנדה החדשה שכוננה ב-1717 ובירתה בוגוטה. במישור הכלכלי, מדיניות הסחר החופשי תרמה לשגשוגה, ומספר התושבים בה זינק ל-18 אלף, הגבוה ביותר במלכות המשנה. ב-1756 הושלמה הקמת הביצורים שהחלה במאה ה-16, ושניזוקה בהתקפה הצרפתית ב-1697. לפי אמונה עממית, המלך קרלוס השלישי סבר, נוכח עוצמתם ועלותם, כי יוכל לצפות בהם (כמו גם בביצוריה של הוואנה) באמצעות הטלסקופ שלו מארמונו שבמדריד. בהמשך המאה ה-18 גדלה אוכלוסיית העיר באופן משמעותי, והיא התרחבה מאוד.

ב-11 בנובמבר 1811 הכריזה קרטחנה על עצמאותה, והייתה לעיר השנייה בתחומי קולומביה של ימינו שעשתה זאת, אחרי סנטה קרוס דה מומפוס. ב-1815 ניסו הספרדים להחזיר לעצמם את השליטה בעיר. ב-20 במרץ הטילו מצור על העיר, שנמשך 3 חודשים. התושבים הנצורים סבלו מרעב וממחלות, אך החליטו שלא להיכנע, בכל מחיר, ובעקבות זאת ניתן לה הכינוי "Ciudad Heroica" ("העיר ההירואית"). העיר לא נכנעה, אך היא סבלה מנזקים כבדים ואוכלוסייתה הידלדלה. ב-1819 הכריעו כוחותיו של סימון בוליבר את הספרדים וכוננה רפובליקת קולומביה הגדולה, שקרטחנה הייתה לחלק ממנה. ב-1830 התפצלו מהרפובליקה ונצואלה ואקוודור, וקרטחנה נותרה בשטחה של רפובליקת גרנדה החדשה, לימים קולומביה.

החל משנות ה-30 של המאה ה-19 הלך מעמדו של נמל קרטחנה וירד, ואת מקומו החל לתפוס נמלהּ של סנטה מרתה. ב-1845 כבר היה נמל סנטה מרתה לנמל העיקרי של הרפובליקה. בעקבות המצור בראשית המאה, שגבה קורבנות רבים, ירידת מעמדה של העיר ומגפת כולרה שפקדה אותה, צנח מספר תושביה מ-29 אלף בראשית המאה לכ-4,000 בלבד ב-1842.

במהלך המאה ה-20 שב ועלה מעמדה של העיר. בעקבות המשבר הכלכלי הגדול הגיעו אליה מהגרים רבים, בין היתר מסין ומארצות ערב. יחסית לערים אחרות בקולומביה, היא נפגעה פחות ממלחמות האזרחים שפקדו את המדינה. הדבר איפשר את המשך הפיתוח הכלכלי, אך בעקבות הגעתם של תושבים כפריים רבים שהגיעו אליה כדי למצוא מקלט היא גדלה באופן בלתי מבוקר.

בשנת 1984 החליט אונסק"ו להכריז על ביצוריה של קרטחנה, הנמל שלה וכמה מהאתרים ההיסטוריים שבאזור ההיסטורי, בין חומות העיר, כעל אתר מורשת עולמית. בין היתר, נכללו בהכרזה אתרים כגון הקתדרלה, מנזר סן פדרו קלאוור, ארמון האינקוויזיציה וארמון המושל שברובע סן פדרו, שהיה הרובע של אצולת העיר, וכן רובע סן דייגו, בו התגוררו הסוחרים ואנשי מעמד הביניים. בנימוקי הבחירה צוין כי העיר מהווה דוגמה טובה לאדריכלות הצבאית שאפיינה את המאות ה-16, ה-17 וה-18, והוזכרה היותה אחד ממרכזי הסחר הגדולים של אמריקה בעידן הקולוניאלי, לצד הוואנה וסן חואן.

האי סנטה קרוז דל איסלוטה, אחד האיים הצפופים בעולם, נמצא בתחום השיפוט של העיר.

תחבורה

כביש 90 הקולומביאני העובר לאורך החוף הקריבי עובר דרך העיר, ומקשר אותה עם ברנקייה, סנטה מרתה וריואצ'ה, וכן עם קראקס בירת ונצואלה. כביש 25 מקשר אותה עם מדיין. בעבר פעלה בעיר גם רכבת, אך היא נזנחה בשנות ה-50. נמל התעופה רפאל נונייס הסמוך לעיר הוא הרביעי בגודלו בקולומביה מבחינת היקף התעבורה שלו, והוא משמש הן כנמל תעופה בינלאומי והן לטיסות פנים. בעיר פועל נמל המכולות הגדול בקולומביה, ולצדו מספר נמלים קטנים יותר, חלקם בבעלות פרטית.