קרב קווג'לין
 | ||||||||||||||||||
| חיילי הדיוויזיה השביעית האמריקאית תוקפים מוצב יפני | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 31 בינואר 1944 – 3 בפברואר 1944 (4 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אטול קווג'לין, איי מרשל | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
8°43′N 167°44′E / 8.717°N 167.733°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אמריקאי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב קווג'לין היה קרב במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט של מלחמת העולם השנייה, שנערך מה-31 בינואר עד ה-3 בפברואר 1944 באטול קווג'לין שבאיי מרשל בין האימפריה היפנית וארצות הברית. כחלק מהפקת הלקחים אחרי קרב טאראווה, תקפה ארצות הברית בו זמנית את שני האיים הגדולים באטול - האי קווג'לין בדרום והאי רוי נאמור בצפון. על אף שהמגינים היפנים סבלו מנחיתות מספרית והיו פחות מצוידים מהאמריקאים הם הגנו על עמדותיהם בנחישות, וברוי נאמור שרדו רק 51 חיילים מתוך חיל מצב של 3,500.
עבור האמריקאים, היווה הקרב שלב נוסף באסטרטגיית "דילוג-האיים" שקירבה אותם ליפן, וכן זריקת מורל שכן היה זה הניצחון האמריקאי הראשון בתוך תחומי טבעת ההגנה החיצונית היפנית באוקיינוס השקט. עבור היפנים, הבהיר ההפסד בקרב את כישלון שיטת המגננה בקו החוף. לאחר קרב זה החלו המגינים היפנים להקים את קווי ההגנה הרחק מהחוף, ובקרבות פלליו וגואם שבאו לאחר קרב קווג'לין עלה בחדות מספר ההרוגים האמריקאים.
רקע
המערכה באיי גילברט ומרשל
ערך מורחב – המערכה באיי גילברט ומרשל
לאחר שכבש את מקין ואת טאראווה באיי גילברט, הפכו איי מרשל למטרתו של הצי האמריקני באוקיינוס השקט. עד מלחמת העולם הראשונה היו האיים קולוניה גרמנית, אז קיבלה יפן מנדט לשליטה באזור מחבר הלאומים. מכיוון שהיפנים סגרו איים אלה לעולם הרחב עלו השערות כי היפנים הקימו מערכת ביצורים ענפה, אולם להשערות אלה לא נמצאו הוכחות. היפנים התייחסו לאיים אלה כחלק מטבעת ההגנה החיצונית של האימפריה, וראו בהם כאדמה יפנית שתקיפם נחשבה כתקיפת איי הבית היפניים.
לאחר אובדן איי שלמה וגינאה החדשה ב-1943, החליט הפיקוד היפני ניתן לוותר על איי מרשל משום שהעדיפו לערוך קרב הכרעה קרוב יותר לאיי הבית. אולם, בסוף שנת 1943 נשלחו תגבורות שמטרתן הייתה לגרום לאבדות רבות יותר בקרב האמריקאים, כשאלה יתקפו את האיים. בינואר 1944 היו תחת פיקודו של המפקד האזורי, אדמירל מסאמי קובָּיַאשי, כ-28,000 חיילים לטובת הגנת איי מרשל, אולם מעט מטוסים.
ההכנות היפניות
על אף החשיבות שיוחסה לאיי מרשל, מעולם לא הפך האי קווג'לין למבצר. כמעט עשר שנים לאחר שהחלה בניית הביצורים, נותרו האיים מבוצרים פחות מטאראווה הסמוך, שבו נבנו ביצורים רבים תוך פחות מ-18 חודשים.
בנוסף, רק כמחצית מהכוחות שהוצבו באי היו לוחמים, והשאר פועלים ללא אימון קרבי. רק לאחר אובדן איי שלמה וגינאה החדשה החלו היפנים לחזק איי מרשל. למעשה, בספטמבר 1943, החשיב הפיקוד העליון היפני את איי מרשל כאזור אבוד, שמטרת הלחימה בו היא לעכב את האמריקאים בזמן שקו הגנה חדש מוקם בין אינדונזיה, אטול קרוליין ואיי מריאנה. על מנת לעכב את האמריקאים זמן ארוך ככל הניתן, נשלחו לאיי מרשל חיילים מהפיליפינים, מנצ'וקואו ומיפן עצמה, וכן מטוסים לסיוע אווירי.
כוח ההגנה העיקרי של איי מרשל היה "כוח הבסיס השישי," ומפקד הכוח, אדמירל-משנה מונזו אקיאמה, נאלץ לפזר את חייליו על פני שטח עצום. התגבורת שהגיעה כללה את הגדוד השני של "החטיבה האמפיבית הראשונה," שכלל 9 טנקים זעירים ושתי פלוגות מצוידות בטנקים אמפיבים. כוחות התגבורת נפרסו במהירות על ידי אקיאמה, בעיקר באטולים השוכנים בהיקף האזור.
אטול קווג'לין, עם זאת, נותר חשוף ובלתי מוכן להגנה מפני פלישה המתוכננת. בסך הכול, מנו הכוחות היפנים באטול זה כ-8,00 חיילים, פחות ממחציתם חיילים קרביים. על האי קווג'לין עצמו שכנו בעיקר פועלים קוריאנים. על האי רוי-נאמור הגנו בעיקר צוותי האוויר של חיל האוויר של הצי היפני, שלא היו מאומנים ללחימת קרקע, וגם כך סבלו ממחסור בציוד הולם ללחימה שכזו.
מערכת ההגנה על באטול הייתה בעיקר הגנת קו, כלומר ללא עומק או אפשרות נסיגה כמעט. בנוסף, הביצורים על האיים השונים לא היו מורכבים וחמושים כמו בטאראווה, וחלקם פנו רק לכיוון האוקיינוס ונותרו חשופים מכיוון הלגונה. כמו כן, לא הוצבה הגנה במעברים בין האיים ולא נעשה שימוש במוקשים ימיים, כך שהתנועה לתוך הלגונה נותרה חופשית. אולם, אקיאמה הסתמך בעיקר על הכוח האווירי שלו שיסייע בזמן הקרב. ברבים מאיי מרשל הוקמו בסיסי אוויר ובהם מטוסי קרב מדגם A6M זירו ודגמים נוספים.
אולם, במהלך חודש נובמבר השמידו מטוסי חילות האוויר של צבא ארצות הברית ומטוסי הצי האמריקאי שהמריאו מנושאות מטוסים 71 מטוסי קרב ומפציצים יפניים. התגבורת שנשלחה מיפן ומטרוק אמנם חידשה את מצבת המטוסים, אך מעבר לתגבורת זו לא היו צפויות להגיע תגבורות נוספות, שכן באותה עת החלה התעשייה המלחמתית היפנית לפגר אחר צורכי הצבא והצי, ואף הכוח האווירי של צי נושאות המטוסים של יפן נאלץ לסגת ממרכז האוקיינוס השקט. למעשה, 32 המטוסים שהגיעו לקווג'לין מטרוק היו המטוסים האחרונים שהשתייכו לכוח האווירי של נושאות המטוסים, שנשארו בטרוק לאחר נסיגת האוניות. על כן, לא קיווה אקיאמה לנצח את האמריקאים, אלא אך לעכב את התקדמות בעלות הברית תוך השתת מספר האבידות הרב ביותר שביכולתו.
ההכנות האמריקאיות
מכיוון שהיפנים ציפו שהאמריקאים יתקפו ראשית את החיצוניים שבאיי מרשל, התבצרו רוב המגינים באטולים וֹטְגֶ'ה, מילֶה, מָלוֹאֶלאפּ וגָ'לוּאיט במזרח ובדרום. אכן, התוכנית המקורית של האמריקאים הייתה להתקדם בזהירות לאורך האיים, החל בחיצוניים ביותר במזרח. מיקומם של המגינים היפנים הובא לידיעת הפיקוד האמריקאי לאחר פיענוח אולטרה של הצפנים היפניים, ולפיכך החליט אדמירל צ'סטר נימיץ לעקוף אטולים אלה ולתקוף את אטול קווג'לין ישירות, ובכך לנעוץ סכין הישר בליבם של איי מרשל. למבצע ניתן השם "מבצע פלינטלוק (Flintlock)."
למבצע הוגדרו שתי מטרות עיקריות: רוי-נאמור שבצפון האטול, המורכב משני איים המחוברים בכביש, והאי קווג'לין בדרום האטול. על הדיוויזיה הרביעית של חיל הנחתים האמריקאי, בפיקודו של מייג'ור-ג'נרל הארי שמידט, הוטל לכבוש את רוי-נאמור, ועל דיוויזיית הרגלים השביעית של צבא ארצות הברית, בפיקודו של מייג'ור-ג'נרל צ'ארלס קורלט, הוטלה משימת כיבוש קווג'לין.
לשם הצלחת המבצע, היה צורך בהשגת עליונות אווירית וימית טרם עליית כוחות הקרקע על האיים. ב-29 בינואר 1944, החלו מטוסים מנושאות מטוסים לתקוף את בסיס האוויר ברוי-נאמור, והשמידו 92 מתוך 110 המטוסים היפנים שהוצבו באיי מרשל.
לפני כן, היו המטרות העיקריות של מטוסי B-24 שהמריאו מהאי בייקר מילה, האטול הקרוב ביותר לאיי גילברט, ומלואלאפ, הבסיס היפני הגדול ביותר באיי מרשל. במהלך חודש נובמבר 1943 תקפו המטוסים האמריקאים את מילה והסבו נזק רב למטוסים ולמבנים שבו, אולם המגינים היפנים הצליחו לשמור על תפקודם של המתקנים החיוניים וזכו לתגבורת בדמות מטוסים נוספים. לאחר כיבוש טאראווה ועד 19 בדצמבר הטילו 106 מטוסי B-24 122 טון של פצצות על הבסיס האווירי במילה.
בנוסף, קראה התוכנית האמריקאית לכיבוש האטול מג'ורו, השוכן כ-350 ק"מ דרומית-מזרחית לקווג'לין, שכן מיקומו איפשר הקמת בסיס ימי ואווירי והגנה על קווי האספקה לקווג'לין. חיל המצב במג'ורו היה קטן יחסית, ופלוגת הסיור של הגיס האמפיבי החמישי של חיל הנחתים וגדוד מדיוויזיית הרגלים השביעית של הצבא הספיקו לכיבושו. האי נכבש ב-31 בינואר 1944, ללא הרוגים בצד האמריקאי.
הקרב
היחידות אשר הרכיבו את כוח הפלישה האמריקאי היו: הכוח האמפיבי החמישי, בפיקודו של אדמירל-משנה ריצ'מונד טרנר, והגיס האמפיבי החמישי של חיל הנחתים, בפיקודו של מייג'ור-ג'נרל הולנד סמית'. הגיס עצמו הכיל את דיוויזיית הנחתים הרביעית, את דיוויזיית הרגלים השביעית ואת הרגימנטים ה-22 של הנחתים, וה-106 וה-111 של הצבא. על הדיוויזיות הרביעית והשביעית הוטלה משימת כיבוש קווג'לין, בעוד ששאר הרגימנטים נותרו כרזרבות בעודם ממתינים לפלישה לאניווטוק, שעתידה להתרחש שלושה חודשים מאוחר יותר.
הדיוויזיה השביעית החלה את פעילותה עם כיבוש איים קטנים הסמוכים לקווג'לין שזכו לכינויים "קרלוס," "קרטר," "ססיל" ו"קרלסון" ב-31 בינואר. איים אלה שימשו יום לאחר מכן כבסיסי ארטילריה לסיוע להחפה עצמה. אורכו של האי קווג'לין הוא כ-4 ק"מ ורוחבו 800 מ' בלבד. בהיעדר עומק אסטרטגי נערכו היפנים להגנה בקו החוף. עד הפלישה לטאראווה לא ידעו היפנים כי הכלים האמפיבים האמריקאים מסוגלים לחצות שוניות אלמוגים ולכן התרכז מרבית הכוח הגנתי בכיוון האוקיינוס. הפצצת קווג'לין על ידי אוניות מערכה, מפציצי B-24 מאבמאמה וארטילריה הייתה כבדה במיוחד, וכאשר עלו חיילי הדיוויזיה השביעית על החוף ב-1 בפברואר הם נתקלו בהתנגדות מועטה בלבד. עד רדת הלילה העריכו האמריקאים כי מתוך 5,000 מגיני האי נותרו בחיים רק כ-1,500 חיילים.
בצפון האטול, פעלה הדיוויזיה הרביעית באותה מתכונת כאשר כבשה את האיים הקטנים "איבן," "ג'ייקוב," "אלברט," "אלן" ו"אברהם" ב-31 בינואר, וחייליה נחתו על האי רוי-נאמור ב-1 בפברואר. הנחתים האמריקאים כבשו את שדה התעופה ברוי (החלק המזרחי של האי) במהירות ואת נאמור (החלק המערבי) ביום שלאחריו. התקרית המשמעותית ביותר התרחשה כאשר נחתים השליכו מטען חבלה לתוך בונקר יפני שהתברר כמחסן טורפדו. הפיצוץ העז שנגרם עקב כך הביא למותם של 20 נחתים ופצועים רבים נוספים. מתוך 3,500 המגינים על רוי-נאמור שרדו רק 51 ונלקחו בשבי.
תוצאות הקרב
הכיבוש הקל-יחסית של קווג'לין הדגים את היכולות האמפיביות של ארצות הברית והוכיח כי יושמו הלקחים שהופקו לאחר קרב טאראווה. כיבוש האטול איפשר לנימיץ להאיץ את הפעילות באיי מרשל ולפלוש לאניווטוק כבר ב-17 בפברואר 1944.
בקרב זה למדו היפנים כי הגנה בקו החוף פגיעה להפצצות מהים ומהאוויר. במערכה על איי מריאנה ופלאו הציבו היפנים את קווי ההגנה שלהם בפנים האיים גואם ופלליו, דבר אשר הקשה באופן ניכר על הכוחות האמריקאים להכניעם.
לקריאה נוספת
- ס.ל.א מרשל, "אנשים מול אש", הוצאת מערכות, 1956, מאנגלית: עוזי נרקיס.
- Bailey, Dan E. World War II: Wrecks of the Kwajalein and Truk Lagoons, North Valley Diver Publications, 1992. מסת"ב 9780911615050.
- Marshall, S. L. A. & Joseph G. Dawson, Island Victory: The Battle of Kwajalein Atoll, University of Nebraska Press, 2001. מסת"ב 9780803282728.
- Rottman, Gordon & Howard Gerrard, The Marshall Islands 1944: Operation Flintlock, the capture of Kwajalein and Eniwetok, Osprey Publishing, 2004. מסת"ב 9781841768519.
קישורים חיצוניים
- ברטון רייט ה-3, Eastern Mandates, המרכז להיסטוריה צבאית של צבא ארצות הברית.
- רוברט היינל וג'ון קראון, The Marshalls: Increasing the Tempo, היחידה ההיסטורית של חיל הנחתים של ארצות הברית.
- הנפשה של קרב קווג'לין.
| המערכה באיי גילברט ומרשל | |
|---|---|
|
