קפס
הקפס (טורקית Kafes - "הכלוב") היה חלק מוגדר בארמון בתקופת האימפריה העות'מאנית שבו הוחזקו טוענים אפשריים לכתר בהסגר ותחת שמירה.
היות שימיה הראשונים של השושלת העות'מאנית לוו באופן תדיר וכמעט תמידי במאבקי ירושה ובמלחמות על הכתר, הפך השימוש בקפס לנוהג, ועם עלייתו של סולטאן חדש לשלטון, הושמו בהסגר כל יריביו האפשריים, ללא קשר למספרם או לגילם - הכלל חל על ילדים וגם על הסולטאן הקודם אם נותר בחיים, ואפילו אם ויתר על הכתר מרצונו. מאידך הבטיח הדבר את שלומם של היורשים הפוטנציאליים, וכן כי בבוא העת ייוותר נצר לשושלת השלטת.
הראשון שהושם בקפס בארמון טופקאפי היה מוסטפא הראשון, וזאת לאחר שהודח מכהונתו הראשונה ב-1618. מוסטפא שב לקפס לאחר שהודח מכהונתו השנייה ב-1623, ושהה בו 16 שנים, עד יום מותו.
השוהים בקפס נהנו בדרך כלל מתנאים טובים, וניתן לדמותו לכלוב זהב. מיקומו המדויק של הקפס לא היה קבוע, אך הוא היה חלק מההרמון. ה"זכות" לחיות בקפס הייתה שמורה בעיקר לצאצאיו של הסולטאן השולט. אחים, אחיינים וקרובים אחרים נרצחו פעמים רבות, אך לשני הכללים היו יוצאי דופן. עם ההשמה בקפס נפסק חינוכו של היורש והוא חי את חייו, לעיתים במשך עשרות שנים ולעיתים עד יום מותו, בחברת משרתים ונשים בלבד תוך שהוא מנותק מהעולם החיצון. מסיבות אלה מקובל שהשהות בקפס הייתה אחראית במספר מקרים לחוסר מוכנותם של היורשים לשאת בעול השלטון בבוא העת, וייתכן שניתן לייחס לה מופרעויות שונות שאפיינו חלק מהסולטאנים. ידועים אף שני מקרים של התאבדות, אם כי לא ניתן לבודד את הסיבה המדויקת להם.
מסורת הקפס שרדה עד למאה ה-20 וגם הסולטאן מהמט השישי, אשר עלה לשלטון ב-1918, שהה בו במשך 57 שנותיו הראשונות. עם זאת, בשלבים מאוחרים היה ההסגר לוחץ פחות והקפס לא מוקם דווקא בהרמון. לעבדול חמיד השני אף ניתנה זכות לבחור את מיקום הקפס שלו בארמון ביילרביי לאחר שהודח.
קישורים חיצוניים
22356847קפס