קלוד ברנאר
| שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: | |
| קלוד ברנאר | |
| לידה |
12 ביולי 1813 צרפת חבל בוז'ולה רון |
|---|---|
| פטירה |
10 בפברואר 1878 (בגיל 64) צרפת |
| מקום קבורה | פר לשז |
| פרסים והוקרה |
|
| הנצחה |
|
קלוד ברנאר (בצרפתית: Claude Bernard, 12 ביולי 1813 סן-ז'וליין, רון - 10 בפברואר 1878 פריז) היה רופא ופיזיולוג צרפתי. נחשב לאבי השיטה המדעית במחקר הרפואי והאנדוקרינולוגיה. הטביע את המושג ביולוגי היסודי "סביבה פנימית" והוכיח את חשיבות קביעותה. נודע במחקריו על מערכת העיכול, ובמיוחד בגילויו את תפקיד הגליקוגן שבכבד, את פעולת המיץ הלבלבי והמנגנון הוואזומוטורי. תסמונת קלוד ברנאר-הורנר נקראה גם על שמו.
קורות חיים
קלוד ברנאר נולד בשנת 1813 ביישוב הקטן שאטנה (Chatenay) שהיה חלק מן הכפר סן-ז'וליין, השוכן במחוז רון, בחבל בוז'ולה שבצרפת, לא רחוק מן העיירה וילפארנש-סיר-סון. היה אחד משני הילדים של חקלאי וכורם בשם פייר-פרנסואה ברנאר ושל אשתו ודודניתו, ז'אן לבית סונייה (Saunier). בית המשפחה יחד עם הכרם היו חלק מהנדוניה של האם[1]. האב שנכשל כמשווק יינות ניסה לגמור את החודש כמורה בבית ספר.
לקלוד ברנאר הייתה עוד אחות אחת. היה קשור מאד לאמו, שהייתה אשה עדינה ואדוקה, ושמר כל חייו על קשר הדוק עם מקום לידתו. כנער מקהלה בכנסייה ותלמיד של כומר הכפר, האב בורגו, קלוד ברנאר למד בהתחלה לטינית, ואחר כך נרשם למכללה הישועית "נוטר דאם דה מונגרה" בווילפארנש-סיר-סון, בה רכש ידע נוסף בלטינית ובלימודים קלאסיים. הוריו היו מאוכזבים מהישגיו ושלחו אותו להשלים את לימודיו במכללה המלכותית של טואסה (Thoissey) במחוז אן. אחרי שנכשל בבחינת הבגרות, בגיל 19 התיישב קלוד ברנאר בליון ועבד שם כעוזר רוקח בפרבר וז (Vaise) של העיר.
למד רוקחות, אך לא בחשק רב, ובתום לימודיו ניסה להיות מחזאי וחיבר וודביל אחד ודרמה היסטורית בשם "ארתור מברטאן". בשנת 1834 נסע לפריז עם כתבי היד באמתחתו על מנת לפתח קריירה ספרותית. מבקר הספרות סן-מארק ז'רארדן, שקרא את יצירותיו המליץ לו לעזוב את שאיפותיו הספרותיות ולהתרכז למשל בלימודי רפואה, הקשורים למושגי הרוקחות שרכש.
באותה שנה,1834 השלים ברנאר את בחינות הבגרות ובסופו של דבר נרשם לפקולטה לרפואה בפריז. במהלך לימודין התוודע לרופא העור פייר רייה, ללקסיקוגרף המפורסם אמיל ליטרה ולקזימיר דאבן (Casimir Davaine), אחד ממחברי ספרי מיקרוביולוגיה הראשונים. בשנת 1839 עבר את מבחני הכניסה להתמחות בבתי החולים העירונים של פריז. עבד בבית החולים "שאריטה" בחסותו של פייר רייה וכן בבית החולים "הוטל דייה" אצל פרנסואה מז'נדי. בין השנים 1841 - דצמבר 1844 היה לעוזרו של מז'נדי בקולז' דה פראנס. בשנת 1843, בגיל 30 סיים בקולז' 'דה פראנס את התואר רופא עם עבודת גמר "אודות מיץ הקיבה ותפקידו בעיכול". לעומת זאת, שנה לאחר מכן נכשל בבחינה להוראה (agrégation). שילם למישהו על מנת לשרת במקומו בשרות הצבאי הסדיר [דרוש מקור]. בדצמבר 1847 הפך לסגנו של מז'נדי ואחרי פרישת הפרופסור ירש את הקתדרה ואת ניהול המעבדה שלו ב"קולז' דה פראנס". ב-17 במרץ 1853 סיים את עבודת הדוקטורט שלו בזואולוגיה בסורבון בנושא "מחקרים על תפקיד נוסף של הכבד". פעילותו המדעית הביא לו במהרה את המינוי כפרופסור לפיזולוגיה כללית בקתדרה שהוקמה בשבילו בפקולטה למדעים. ב-1 במאי 1843 נשא בסורבון את הרצאת הבכורה. כעבור שנה התחיל את פעילותו כ"פרופסור לרפואה" בקולז' דה פראנס, גם כן כיורש של פרנסואה מז'נדי. שיתף פעולה במחקריו עם אוגוסט טריפיה ועם פול בר (Bert). בשנת 1868 זכה לעוד מינוי יוקרתי -התמנה לפרופסור לפיזיולוגיה כללית במוזיאון לתולדות הטבע (Musée d'Histoire Naturelle) ובינואר 1868 חידש את הרצאותיו לרפואה ניסיונית בקולז' דה פראנס.
כהשקפת עולם היה קלוד ברנאר אגנוסטי. הטביע חותם איתן על התפתחות הרפואה וזכה להכרה באמצעות פרסים של האקדמיה למדעים ושל האדקמיה לרפואה ואף של מוסדות אקדמיים בחו"ל (החברה המלכותות וכו'). החל משנת 1863 התגורר ברחוב סנט-אונורה 14 בפריז. בשנת 1869 נבחר לאקדמיה הצרפתית.
נפטר בשנת 1878 והיה למדען הראשון שהובא לקבורה בלווייה ממלכתית. קברו נמצא בבית הקברות פר לשז.
פעילותו המדעית
כוונתו של ברנאר הייתה מעל לכל להעמיד את הרפואה על יסודות השימוש בשיטה המדעית. הוא דחה השקפות מיושנות רבות וביקש ששום מסקנה לא תובן מאליה אלא תתבסס על ניסויים. להבדיל מרוב בני זמנו, הוא עמד על כך שכל יצור חי כפוף לאותם החוקים כמו החומר הדומם.
מחקרו החשוב הראשון דן בתפקידי הלבלב. הוא הוכיח שהמיץ הלבלבי משחק תפקיד חשוב בתהליך העיכול. על עבודה זו הוא זכה בפרס האקדמיה הצרפתית למדעים בתחום הפיזיולוגיה הניסויית.
מחקרו השני ואולי המפורסם ביותר נגע לפונקציה הגליקוגנית של הכבד. במהלכו הגיע למסקנה, שזרקה אור חדש על הפתוגנזה של הסוכרת, כי בנוסף לייצור המרה, הכבד הוא מקור של הפרשה פנימית - על ידי כך שהוא מייצר סוכר מתוך חומרים שבתוך הדם החוצה אותו.
המחקר שלישי הביא לגילוי המערכת הוואזו-מוטורית. כשבסביבות השנה 1851 בדק ברנאר איך משפיעה קטיעת עצבים המעצבבים חלקים שונים בגוף על הטמפרטורה של אותם חלקי גוף, הוא הבחין שקטיעה של העצב הסימפאתטי צווארי מעוררת זירוז מחזור הדם והגברת הפולסים בעורקים שבחלקים אחדים של הראש. כעבור מספר חדשים הוא שם לב שגרוי חשמלי בחלק העליון של העצב הקטוע גורמת לתוצאה הפוכה. כך גילה קלוד ברנאר את קיום העצבים הוואזו-מוטוריים, הוואזו-דילטטורי והוואזו-קונסטריקטורי.
הסביבה הפנימית (Milieu intérieur)
שמירת יציבות "הסביבה הפנימית" היא תהליך המפתח שנשאר קשור בשמו של קלוד ברנאר. כפי שהוא כתב בשנת 1872 " יציבות הסביבה הפנימית היא התנאי לחיים חופשיים ועצמאיים[2]. זה העקרון העומד ביסודו של מה שנקרא מאוחר יותר "הומאוסטאזיס", מונח שנקבע על ידי וולטר ברדפורד קנון. כדבריו "למרות היזדקקותו לסביבה חיצונית, הגוף החי הוא בכל זאת יחסית עצמאי כלפיה. עצמאות זו כלפי הסביבה החיצונית נזקפת לזכות העובדה שבתוכו של הגוף החי, הרקמות מורחקות למעשה מהשפעות חיצוניות ישירות והן מוגנות על ידי סביבה פנימית של ממש, המורכבת בראש ובראשונה, ממחזורי הנוזלים בתוך הגוף".
ברנאר הבחין את יכולת היונקים לווסת את סביבתם הפנימית בין גבולות צרים. למשל, חום הגוף אצל האדם מוחזק אצל בריאים בסביבות C37°. תאי הגוף פועלים בתוך סביבה יחסית יציבה לא רק בחום, אלא גם בנוגע לריכוז של הגלוקוז, ה-pH, הלחץ האוסמוטי, רמת החמצן, ריכוזי היונים, ופרמטרים אחרים[2].
להערכתו של ברנאר, יכולת בעלי החיים לשרוד בסביבות דוחקות ומשתנות משקפת במישרין את יכולתם לשמור על סביבה פנימית יציבה[2].
חקר פעולתם הפיזיולוגית של הרעלים היה נושא אחר שעניין את ברנאר במיוחד. הוא הקדיש תשומת לב מיוחדת לפעולתן של הקוררה ושל דו תחמוצת הפחמן.
הוויויסקציה
ערך מורחב – ויויסקציה
תגליותיו של ברנאר הושגו על ידי ניסויים בבעלי חיים, שהוא נמנה עם מגיניה העיקריים. לדבריו, "הפיזיולוג איננו אדם רגיל. הוא אדם מלומד, אדם שהוא נדבק ושקוע כל כלו ברעיון מדעי. הוא אינו שומע את זעקות הכאב של החיות. הוא עיוור לדם שזורם. הוא אינו רואה דבר חוץ מרעיונו, והאורגניזמים המסתירים ממנו את הסודות שהוא נחוש לגלותם".
שיטת ניסוי זו עוררה סלידה אף בתוך משפחתו, אצל אשתו ובתו. הוא היה משוכנע שהתקדמות הרפואה וההקלה על הסבל האנושי הצדיקו את סבל החיות, אך אשתו לא השתכנעה. בני הזוג התגרשו רשמית בשנת 1869 והיא לקחה חלק פעיל במאבק נגד ויויסקציה. חוץ ממנה נמצאו גם אנשי מדע שלא היו שלמים עם דרך ניסויים זאת. למשל ג'ורג' הוגאן ששהה ארבעה חודשים במחיצת ברנאר במעבדתו, היה בין המעטים בקרב בני התקופה שתיעדו בצורה שוטפת את מהלך הניסויים בה. מאוחר יותר הוא כתב שניסוייו במעבדתו של קלוד ברנאר גרמו לו להיות "מוכן לראות לא רק את המדע, אך גם את כל המין האנושי אובדים מן העולם, רק שלא יהיה צורך באמצעים מן הסוג הזה להצלתם".
פרסים ואותות כבוד
- 1849,1851,1853 - הפרס הגדול של האקדמיה הצרפתית למדעים
- 1861- חבר האקדמיה הצרפתית לרפואה
- 1864 - חבר חוץ של החברה המלכותית בלונדון
- חבר האקדמיה הצרפתית למדעים
- 1868 - חבר האקדמיה הצרפתית
- 1868 - חבר האקדמיה המלכותית השוודית למדעים
- 1869 - חבר לכל החיים בסנאט של צרפת
- 1876 מדליית קופלי
- עיטור לגיון הכבוד
הנצחה
- 1965 - קרן "מרייה" (Mérieux) הקימה את "מוזיאון קלוד ברנאר" ביישוב הולדתו של המדען, סן ז'וליין
- אחת מאוניברסיטאות פריז נקראת על שמו
ספריו
- Introduction à l’étude de la médecine expérimentale - מבוא ללימוד הרפואה הניסיונית, 1865, הוצאת פלמריון
- Principes de médecine expérimentale - עקרונות הרפואה הניסינית, 1947, הוצאת PUF
לקריאה נוספת
- Roger Eckert,David Randall,Warren Burggren,Kathleen French Physiologie animale,traduction de la 4e édition américaine par François Math avec la collaboration de Alain Propper et Louis Henquell, De Boeck Université, Paris, Bruxelles, 1999
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קלוד ברנאר |
- ביוגרפיה קצרה של קלוד ברנאר באתר במכון מקס פלנק לתולדות המבע בברלין - המעבדה הווירטואלית Max Planck Institute for the History of Science, Berlin, The Virtual Laboratory
- ביוגרפיה קצרה מאת רנאטו סבטיני ,1998, באתר "מוח והנפש", המרכז לאינפרומטיקה רפואית, אוניברסיטת קמפינס, ברזיל
- ביוגרפיה באתר בריטי מוקדש לקלוד ברנאר, בניהולו של ד"ר פיטר וייז, אנדוקרינולוג וחוקר בבית הספר לרפואה בלונדון
הערות שוליים
25321046קלוד ברנאר