קטרים
 | |
| דגל קטר | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
|---|---|
|
קטר 380,000 ערב הסעודית 7,060 איחוד האמירויות הערביות 2,671 קנדה 2,485 בריטניה 2,347 אוסטרליה 1,507 ארצות הברית 1,200 | |
| דת | |
| אסלאם סוני, אסלאם שיעי |
קטרים (בערבית: قطريون) הם אזרחי מדינת קטר הממוקמת בחוף הצפון מזרחי של חצי האי ערב במזרח התיכון. האוכלוסייה הכללית של קטר מונה כ-3.08 מיליון תושבים, רק 10% מתוכם הם קטרים.
היסטוריה
הרודוטוס, היסטוריון יווני מהמאה החמישית לפני הספירה, ציין שתושבי האזור הם כנענים ויורדי ים מיומנים.[1]
באמצע המאה הראשונה לספירה התייחס פליניוס הזקן לתושבי חצי האי קטר בשם קת'אריי ותיאר אותם כנוודים שנודדים ללא הרף על מנת למצוא מים ואדמות מרעה מתאימות.[1]
לאורך השנים הגיעו לקטר שבטים ערביים מפנים היבשת, במיוחד במהלך המאות ה-17 וה-18. מ-1664 עד 1666, בצורת קשה בנג'ד בערב הסעודית אילצה רבים מתושבי האזור להגר לחצי האי הקטרי. בתקופה זו הגיע לקטר שבט אל-מאעד וכן כמה שבטים של בני אוטבה. ענפים משני הצדדים שלטו בחלקים שונים של חצי האי בנקודות שונות.
בשנת 1848 היגר מוחמד בן ת'אני מפוויריט (אנ') לאל-בדע (כיום חלק מדוחה). לפני הגירה זו, לכל שבט ויישוב היה מנהיג עצמאי שלו ולא היה מקרה מתועד של איחוד ביניהם. עם הגעתו של מוחמד בן ת'אני, קטר החלה לקבל משקל כלכלי ופוליטי משמעותי. החל משנת 1851, לאחר קרב מסאימיר בית ת'אני ישלוט בקטר. לאחר מלחמת קטר-בחריין (אנ') בשנים 1867–1868, קטר הוכרה כישות פוליטית עצמאית בספטמבר 1868 עם חתימת הסכם בין מוחמד בן ת'אני לנציג הבריטי לואיס פלי (אנ').
בשל הסביבה הצחיחה באזור הפעילות המסורתית התרכזה בעיקר סביב הים: דיג ושליית פנינים. גם הדיג וגם שליית הפנינים הותירו את התושבים במצב של מצוקה כלכלית ועוני.
דיווחים שנכתבו על ידי דיפלומטים בריטים בשנים 1930 ו-1931 מתעדים כיצד כמה מקומיים נאלצו למשכן רהיטים כדי להסתדר כלכלית לאחר שתעשיית הפנינים קרסה עקב הכנסת פנינים מתורבתות זולות. לאחר שנתגלה נפט בבחריין הסמוכה בשנת 1932, קטרים רבים בחרו להגר לשם על מנת למצוא הזדמנויות כלכליות. באופן דומה, רבים היגרו לערב הסעודית ולכווית לאחר שהתגלה נפט באותן מדינות, בשל גודלה הקטן יחסית של תעשיית הנפט של קטר באותן שנים.
קבוצות אתניות
בדואים
הבדואים, (בערבית: بَدْو) המהווים כ-10% מאוכלוסיית הילידים של קטר, הם באופן מסורתי שבטים נוודים ששוטטו במדבריות העצומים של חצי האי ערב, ללא חשש מגבולות פוליטיים ומכירים רק בסמכותם של השייח'ים השבטיים שלהם. הם לא התיישבו לצמיתות במקום אחד. כמה שבטים בדואים, כמו אל מורה ואל אג'מאן, היגרו לקטר מאזורים כמו נג'ד ואל-אחסא בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, בעוד שאחרים כמו נעים ואל מנאסיר עשו את המסע מהמדינות הטריטוריאליות של בריטניה. הם בדרך כלל נכנסו לקטר במהלך החורף כדי לרעות את הגמלים שלהם. יש לציין כי בני חאג'ר ואל - כעבאן (אל-קעביה) הם השבטים הבדואים היחידים הנחשבים ילידי קטר, אם כי יש להם גם ענפים באזורים כמו אל-אחסא בערב הסעודית ובחריין.[2]
במהלך הפריחה הכלכלית של אמצע המאה ה-20 מצאו רבים עבודה בתעשיית הנפט, המשטרה, הצבא ושירותי הביטחון. הממשלה הקימה יישובי קבע למשפחות בדואיות בשנות ה-60, ולא תמכה באורח החיים הנוודי. כיום, רבים מתגוררים באזורים עירוניים אך חוזרים למדבר כדי להישאר מחוברים לשורשים. למרות אוכלוסייתם המצומצמת, למסורת הבדואית יש תפקיד משמעותי בתרבות הקטרית. בדואים רבים רואים עצמם כערבים אצילים ו"טהורים", לעיתים קרובות הם חשים עליונות על האוכלוסייה המיושבת (החודאר) ומאשימים אותה כמושפעת מאלמנטים עירוניים ופרסיים. נישואי תערובת בין קבוצות אלו נדירים.
חודאר
קהילת חוּדַּאר (בערבית: حُضَّار, בתעתיק מדויק: חצ'אר) מורכבת מתושבים המאכלסים את כפרי החוף ברחבי קטר, העוסקים בעיקר בפעילויות ימיות. מקורה של קבוצה זו הוא בשבטים שונים אשר היו בדואים בעבר והתיישבו לאורך החוף כתושבי קבע. השבטים הללו קיבלו לעיתים קרובות מונופול על אזורי חוף או שכונות ספציפיות, שעדיין ידועות בשמות השבטים שלהם כיום, כמו מחוזות אל-סלתאח' ואל חולאיפאת של דוחה העתיקה. החיים של החודאר לא בהכרח היו קלים יותר מחיי הבדואים כיוון שכלכלית הם היו תלויים במידה רבה בים. צורת חיים זו השפיעה על המבנה התרבותי והחברתי שלהם.[2][3][4]
אל-הוּוַאלַה
אל-הוואלה (בערבית: الهولة) (אנ') הן משפחות ערביות סוניות שהיגרו מקטר לחוף הפרסי הדרומי לפני ששבו לחצי האי ערב. קבוצה זו כוללת משפחות כמו אל מרזוקי, אל אוביידלי, אל חמדי, אל ג'אבר, אל נאסורי ואל מחמוד. הן שמרו על זהותן הערבית למרות שהותן בפרס. עם שובן, הן התיישבו באזורים כמו קטר ובחריין, שם הם היו ידועים ביחד בשם אל - הוואלה.[2] בתחילת המאה ה-20 חיו בסביבות 2,000 הוולאים בדוחה ובאל-וכרה.[3]
בּוּחארנה
קהילת בוחארנה (בערבית: بُحارنة) (אנ') כוללת שבטים כמו אל סייג, אל חדד, אל מג'יד ואל ספאר. קבוצה זו הייתה מעורבת היסטורית במלאכות שונות, ובדרך כלל שואבת את שמותיה ממקצועות שעברו בירושה.[2] לדוגמה, משפחת אל סייג, המתרגמת ל"צורף" הייתה מעורבה לאורך ההיסטוריה בתעשיית הצורפות במדינה. בני הבחרנה, רובם מוסלמים שיעים, התמודדו עם אפליה בחברה הקטרית בשל אמונתם הדתית, למרות שורשיהם הערביים.[2][3]
שבטי מעבר
שבטי מעבר כוללים את אלה שחיו במקור אורח חיים נוודי, אך מאוחר יותר אימצו קיום כפול. חיים באופן עונתי בין מדבר קטר לכפרי החוף. שבטים אלה, כוללים את אל-מיידד, אל-דוואסיר ואל-סובי אשר עברו לאורח חיים מיושב מסיבות כלכליות. משפחת אל-ת'אני השלטת שייכת לקטגוריה זו, לאחר שהיגרה מנג'ד לקטר בסוף המאה ה-17 והתיישבה בעיירות חוף שונות עד שבסופו של דבר הפכה לשלטת באמצעות פעילויות מסחר ופנינים.[2][3]
אפרו-ערבים
האוכלוסייה האפרו-ערבית (אנ') של קטר מוצאה מעבדים שהובאו ממזרח אפריקה לתעשיית הפנינים. בתחילת שנות ה-1900 תועדו כ-6,000 אפרו-ערבים כגרים בקטר, מתוכם יותר מ-4,000 עבדים. לאחר שקטר ביטלה את העבדות ב-1956, עבדים רבים המשיכו לשאת את שמות המשפחה של אדוניהם לשעבר ולפעול ברשת החברתית של אותה משפחה. חוק האזרחות משנת 1961 הבטיח אזרחות לעבדים לשעבר שמשפחותיהם הובאו לקטר לפני שנות ה-30.
בעוד שחלק מהערבים עשויים לראות בקבוצה זו "פחות" קטרית, רובם רואים בהם אזרחים מלאים. למרות אפליה מדי פעם, קבוצה זו משולבת היטב בחברה הקטרית, ונישואי התערובת הולכים ומתרבים.
עג'ם
העג'ם (בערבית: عجم) (אנ') הם פרסים שיעים אתניים, היו פעילים היסטורית בבניית סירות ועדיין מדברים פרסית.[3]
דמוגרפיה
ערך מורחב – דמוגרפיה של קטר
ממשלת קטר תמכה בגידול האוכלוסייה באמצעות סובסידיות נרחבות ותוכניות רווחה סוציאליות, כולל הלוואות לדיור, נדוניה מופחתת וקצבאות משפחה שגדלות עם מספר הילדים לזוג. צעדים אלו נועדו לקדם נישואים ומשפחות גדולות יותר והובילו לגידול משמעותי באוכלוסייה. מבחינה היסטורית, ממשלת קטר הייתה חשאית לגבי הגודל הכולל של אוכלוסיית הילידים שלה, ורואה בכך "סוד לאומי".[5]
לאורך המאה ה-20, אוכלוסיית קטר חוותה שינויים דרמטיים. ב-1904 העריך משרד החוץ הבריטי את האוכלוסייה בכ-27,000. קשיים כלכליים בתחילת המאה ה-20, שהוחרפו על ידי הירידה בשליית הפנינים והשפל הגדול, צמצמו את האוכלוסייה לסביבות 16,000 עד אמצע שנות ה-40. גילוי הנפט בסוף שנות ה-40 הפך מגמה זו, והוביל לגידול באוכלוסייה. עד 1970, המפקד הרשמי הראשון רשם 45,039 קטרים ילידים, אם כי המספר האמיתי היה קרוב יותר ל-47,700 עקב ספירה חסרה. הערכות סביב 1975 העלו כי האוכלוסייה עלתה ל-60,300, כאשר התאזרחות של נשים ילידות חוץ שנישאו לגברים קטרים נחשבה לתורמת המשמעותית ביותר לגידול.[5]
בשנות ה-80, הפכו נתונים דמוגרפיים מדויקים ומקיפים יותר לזמינים. במפקד האוכלוסין של 1986 נרשמו 101,859 אזרחים קטרים, מה שמשקף שיעור ריבוי טבעי גבוה ושיעורי התאזרחות בעלייה. מפקד האוכלוסין של 1997 הראה אוכלוסייה ילידית של 151,771, עם עלייה ניכרת במספר הלידות. עד 2010, אוכלוסיית הקטרים בני 10 ומעלה הייתה 174,279, כאשר סך האוכלוסייה המקומית נאמדת ב-240,042. הערכה בשנת 2022 מעמידה את אוכלוסיית הקטרים הילידים על כ-300,000. בשנים האחרונות ירד שיעור הפריון בקרב נשים קטריות, בעיקר בשל השכלה גבוהה ודחיית נישואים.[5]
אזרחות קטרית
קיימות שתי הבחנות בין אזרחים קטרים: אלה שמשפחותיהם היגרו לקטר לפני 1930, המכונים בדרך כלל "קטרים ילידים", ואלה שמשפחותיהם הגיעו לאחר מכן. בעבר, חוק האזרחות מ-1961 הגדיר אזרחים קטרים כמשפחות ששהו במדינה לפני שנות ה-30, אם כי זה בוטל בחוק האזרחות מ-2005. בשנת 2021 נחתם חוק על ידי האמיר תמים בן חמד אאל-ת'אני המגביל את זכויות ההצבעה בבחירות המקומיות למי שמשפחותיהם הגיעו לאחר שנות ה-30, מה שהוביל להפגנות ולחוסר הסכמה ציבורית. זה הוביל את אאל ת'אני להכריז מאוחר יותר כי יתקן את החוק כדי לאפשר לכל האזרחים להצביע בבחירות עתידיות.[6]
ילדים לאמהות קטריות ולאבות זרים אינם מקבלים אזרחות קטרית; עם זאת, החל משנת 2018, הם מקבלים מעמד של תושבות קבע, המזכה אותם בהטבות מדינה דומות לאלו של אזרחי קטר. עם זאת, הממשלה מגבילה את מספר אשרות תושבות הקבע שהיא מנפיקה מדי שנה.[7] חוק האזרחות משנת 2005 מאפשר שלילת אזרחות ללא ערעור למשפחות בעלות אזרחות כפולה.[8]
שפה
ערבית היא השפה הרשמית של קטר על פי סעיף 1 של החוקה.[9] ערבית קטרית, דיאלקט של ערבית המפרץ, היא הניב העיקרי המדובר. כניב הנחשב ליוקרתי, ערבית קטרית לא רק מתפקדת בתקשורת היומיומית אלא גם ממלאת תפקיד משמעותי בשמירה על זהות תרבותית ולכידות חברתית בקרב העם הקטרי. אוצר המילים של ערבית קטרית משלב שפע של מילות השאלה מארמית, פרסית, טורקית ולאחרונה גם אנגלית. מבחינה פונטית, הוא משמר מאפיינים ערביים קלאסיים רבים כמו עיצורים מודגשים וצלילים שיניים, המבדילים אותו מניבים ערביים אחרים שפישטו את האלמנטים הללו. מבחינה תחבירית, ערבית קטרית מציגה מבנים המתיישרים עם ניבים אחרים במפרץ אך עם התאמות ייחודיות, כגון צורות פועל ספציפיות ודפוסי שלילה.
מכיוון שאנגלית נחשבת ללינגואה פרנקה היוקרתית בקטר, המקומיים הדו-לשוניים שילבו אלמנטים של אנגלית בערבית קטרית כשהם מתקשרים בצורה לא רשמית. תערובת זו של מונחים וביטויים באנגלית בשילוב ערבית קטרית ידועה בשפה הרווחת בשם קטרית.[10]
דת
המוסלמים הסונים מהווים את רוב הקטרים והם כ-85% עד 90% מהקטרים, כאשר 10% עד 15% הנותרים הם מוסלמים שיעים.[11]
תרבות
מוזיקה
המוזיקה של קטר מבוססת על שירה עממית של יורדי ים הכוללת שירים וריקודים. החשיבות ההיסטורית של שליית הפנינים הדהדה עמוקות בתוך הביטוי האמנותי של האזור, המתבטאת במנגינות מוזיקה וריקודים המשקפים את הקשר בין האדם לים. מוזיקה שירתה בעבר מטרות תרבותיות רבות בקטר, החל משימוש בחתונות ובחגיגות אחרות ועד לטקסים דתיים, כשירי ערש ובמצעדים צבאיים. העובדים היו גם שרים בתוך העמל של משימות היומיום שלהם, בעיקר במהלך פעילות בים. בתקופות עכשוויות, מוזיקת חאליג'י ('מפרץ') צברה פופולריות בקרב המקומיים.[12]
פולקלור
הפולקלור הקטרי סובב בעיקר סביב פעילויות מבוססות ים ושבחים של גיבורים עממיים ידועים. כמו במקומות אחרים בחצי האי ערב, סיפורי עם - הידועים בקטר כחזאווי[13] ממלאים תפקיד חשוב בתרבות של קטר.[14] לחלק מסיפורי העם של קטר יש אופי מקומי ייחודי בעוד שאחרים הועברו בעל פה על ידי שבטים נוודים המשוטטים בין המדינות הערביות במפרץ הפרסי. סיפורי עם מקומיים תועדו רק לעיתים רחוקות ולרוב הועברו בעל פה מדור לדור.[15]
בין הגיבורים העממיים הבולטים ביותר של קטר ניתן למנות את קַטַרִי בִּן אל-פוּגַ'אאה (אנ'), משורר מלחמה מהמאה ה-7,[4] ורַחְמַה בִּן גַ'אבִּיר בִּן עַדְ'בִּי אל-גַ'לְהַמִי (אנ'), פיראט ומנהיג של קטר מהמאה ה-18 וה-19. נושאים שחוזרים על עצמם בפולקלור הקטרי הם ג'יני, שליית פנינים והים.[16] כמעט לכל סיפור יש מוסר השכל חיובי מאחוריו, כמו כנות, חוזק או אדיקות דתית.
לבוש
בקטר הבגדים דומים למדינות אחרות במפרץ הפרסי, בדרך כלל הם כוללים כאפייה, עגאל (אנ') ות'ווב (אנ') לגברים, ועבאיה ושיילה (אנ') לנשים. רעלות פנים, בדרך כלל ניקאב או בורקה, נלבשות לעיתים על ידי נשים.[17] ישנם הבדלים בין הלבוש המסורתי הכפרי (בדואי) והאורבני, אם כי וריאציות אלו הן לרוב מינוריות ושטחיות.
תכשיטים, בדרך כלל מעוטרים בזהב, נמצאים בשימוש נפוץ מאוד על ידי נשים קטריות באירועים מיוחדים כמו חתונות ופסטיבלים, ובמידה פחותה, לשימוש יומיומי. רוב התכשיטים שעונדים נשים קטריות נעשים בעבודת יד, גם לאחר העלייה בפופולריות של תכשיטים מודרניים חסכוניים יותר. בעידן המודרני, התכשיטים שעונדות הנשים הם בדרך כלל קטנים יותר בגודלם מאלה שהיו בעבר. תכשיטים לשימוש יומיומי הם קלים ודקים, ואינם מעוטרים בצורה מצועצעת כמו תכשיטים לאירועים מיוחדים. לעומת זאת, תכשיטים המשמשים לחתונה יכולים להיות כל כך רבים וכבדים עד כדי לגרום לכלה לבעיות ניידות.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Qatar in History: Ties to World's Earliest Civilizations, WRMEA, 1996-05-15 (באנגלית)
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 Mariam I. Al-Hammadi, Presentation of Qatari Identity at National Museum of Qatar: Between Imagination and Reality, Journal of Conservation and Museum Studies 16, 2018-10-25 doi: 10.5334/jcms.171
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 "Qatar Cultural Field Guide" (PDF). Quantico, Virginia: United States Marine Corps. באוגוסט 2010. pp. 21–24. נבדק ב-5 ביוני 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 4.0 4.1 "Traditional Qatari Culture" (PDF). Qatar Tourism. p. 11. נבדק ב-5 ביוני 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 5.0 5.1 5.2 Onn Winckler, How Many Qatari Nationals Are There?, Middle East Quarterly Volume 22: Number 2, 2015
- ↑ "Qatar: Freedom in the World Country Report". Freedom House. 2024. נבדק ב-5 ביוני 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ "Qatar: Submission to the UN Committee on the Rights of the Child". Human Rights Watch. 15 בפברואר 2023. נבדק ב-5 ביוני 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ "Qatar: Families Arbitrarily Stripped of Citizenship". Freedom House. 12 במאי 2019. נבדק ב-5 ביוני 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ "Qatar's Constitution of 2003" (PDF). Constitute Project. נבדק ב-14 בפברואר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ "Qatari Arabic". Arabic Perfect. נבדק ב-11 במאי 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ diana cofresi, Pilgrimage to Karbala ~ Sunni and Shia: The Worlds of Islam | Wide Angle | PBS, Wide Angle, 2007-03-26
- ↑ Killius, Rolf (17 באוקטובר 2024). "Modernity meets Tradition: Reflections on Traditional Music in Qatar". Qatar Digital Library. נבדק ב-11 במאי 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ Autumn Watts (12 בפברואר 2020). "Enduring Tales: The Qatari Oral Tradition". Words Without Borders. נבדק ב-23 באפריל 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ Sayyagh, Fayyiz (2012). "Chapter 1: Folktales from Qatar" (PDF). Studies in Qatari Folklore. Vol. 2. Heritage Department of the Ministry of Culture and Sports (Qatar). p. 17. ISBN 978-9927122316. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2019-03-06. נבדק ב-2024-04-27.
- ↑ Amanda Erickson (28 במרץ 2011). "Saving the stories". Christian Science Monitor. נבדק ב-5 ביוני 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ Pechcin, Katarzyna (2017). "A Tale of "The Lord of the Sea" in Qatari Folklore and Tradition". Romano-Arabica. Fictional Beings in Middle East Cultures. Bucharest: University of Bucharest's Center for Arab Studies. XVII: 73–84. נבדק ב-2 במרץ 2019.
{{cite journal}}: (עזרה) - ↑ Harkness, Geoff (21 בינואר 2021). "The National Uniform: Strategic Uses of Clothing". NYU Press Scholarship Online. Changing Qatar: Culture, Citizenship, and Rapid Modernization. New York: Oxford Academic. doi:10.18574/nyu/9781479889075.003.0005. נבדק ב-3 ביוני 2024.
{{cite journal}}: (עזרה)
קטרים41372216Q100450210