קהילת יהודי קורפו
קהילת יהודי קורפו הייתה קהילה עתיקה באי היווני קורפו, סמוך לאלבניה. יהודים התגוררו באי כבר בעת העתיקה, בתקופת השלטון הביזנטי. העדות הראשונה לנוכחות יהודית באי היא משנת 1148, לפי כתבי הנוסע בנימין מטודלה, שתיעד יהודי יחיד שעסק בצביעת בדים. מאה שנים לאחר מכן מנתה הקהילה מאות נפשות.
היסטוריה
במאה ה־13 החלו יהודים רומניוטים להגר לאי.[1] עם השנים הגיעו אליו גם יהודים ספרדים, שנמלטו מהאינקוויזיציה, ויהודים מדרום איטליה, שכונו "פולייזים". במאה ה־19 מנתה הקהילה, בשיאה, כ־6,000 נפש.[1]
פיצול והתאחדות הקהילה
הקהילה התאפיינה בפיצול בין יהודים יוונים ("גרקי") ליהודים איטלקים ("פולייזים"). פיצול זה בא לידי ביטוי בבתי כנסת נפרדים – "סקולה גרקי" ו"סקולה נובה" – ובאיסור על נישואים ביניהם עד ראשית המאה ה־20. במאה ה־17 נבנו ארבעה בתי כנסת, אך רובם נהרסו בהפצצות גרמניות בספטמבר 1943.[1] רק "בית הכנסת היווני" שרד, ובשלב מסוים התפללו בו כל יהודי הקהילה יחד.[1]
פולמוס האתרוגים
יהודי קורפו עסקו בעיקר במסחר, ובמאה ה־19 אף פעל באי בית דפוס יהודי. פרנסתם נשענה, בין היתר, על סחר באתרוגים.[2] יהודי קורפו התפרנסו ממכירת אתרוגים מיוחדים, בעלי יתרונות, שנשלחו לקהילות יהודיות באירופה ולישראל.[1] אולם, פולמוס הלכתי שהתעורר העלה טענה שאותם אתרוגים מורכבים ממינים אחרים, ולכן פסולים. מחלוקת זו פגעה קשות בכלכלת האי.[1]
עלילת הדם של 1891 והגירה
ניסיונות לשמור על יחסים טובים עם האוכלוסייה הנוצרית וזכויות האזרח שהוענקו ב־1864 לא מנעו מיהודי קורפו לסבול מאנטישמיות.[2] ב־1891, בעקבות היעלמותה ומציאת גופתה של ילדה, הופצה עלילת דם: שמועה שהילדה, נוצרייה, נרצחה לצורכי פולחן.[1] הפרעות שפרצו גרמו למותם של 22 יהודים ולעזיבתם של כ־2,500 יהודים, כמחצית הקהילה שמנתה אז כ־5,000 נפשות.[2] יהודי קורפו כינו אירוע זה "הגזירה". גם בשנים שלאחר מכן דווח על מעשי ונדליזם בבית העלמין היהודי ועל עלילות דם נוספות, כפי שתיעד חיים מזרחי ב־1930.[2]
השואה וסופה של הקהילה
עלילת הדם של 1891 סימנה נקודת מפנה דרמטית שהובילה להגירתם של אלפי יהודים מקורפו. הקהילה, שמנתה בשיאה 6,000 נפשות, הצטמקה מאוד.[1] בשנת 1941 כבשו האיטלקים את קורפו, והיהודים חיו שם בשקט יחסי.[2] אך המצב השתנה באוקטובר 1943, עם כיבוש האי בידי הגרמנים.[2] יחידות אס אס הורות ליהודים להירשם ולדווח על עצמם, והטילו עליהם מס כבד.[2] במאי 1944 הגיעה משלחת גסטפו לתכנן את גירושם, וב־9 ביוני 1944 נאספו היהודים בכיכר העיר, נדחפו למבצר ומשם גורשו בספינות למחנה הריכוז חיידרי, ומאוחר יותר למחנה בירקנאו. כרוזים שהופצו באי הכריזו ש"קורפו השתחררה מהמפלצת היהודית", ודרשו להסגיר יהודים מסתתרים.[2] בעקבות כך, הוסגרו עוד כ־100 יהודים.[2] במכתב משנת 1946, לאחר השואה, קרא חיים מזרחי לסייע בדחיפות לשארית הפליטה – יתומים, אלמנות וחולים – לשפץ את בית הכנסת היחיד ששרד.[2] יהודים מקורפו שעלו לישראל הקימו אנדרטה בבית העלמין בחולון לזכר הנספים. בית הקברות היהודי העתיק נהרס, וחלקו הופקע על ידי הרשויות. בית הכנסת שוקם בשנות ה־70 והוא מהווה כיום אטרקציה תיירותית.[2] בראשית המאה ה־21 גרים באי כמה עשרות יהודים בלבד.[2]
הערות שוליים
קהילת יהודי קורפו41674188