קהילת יהודי טהראן
קהילת יהודי טהראן היא אחת מקהילות יהדות איראן המרכזיות והמשמעותיות באיראן לאורך מאות השנים האחרונות. העיר טהראן, בירת איראן, החלה להתפתח כמרכז חשוב רק לקראת סוף המאה ה-18, כאשר שושלת קאג'אר הפכה אותה לבירת הממלכה.
היסטוריה
העדות המוקדמת ביותר לקיום קהילה יהודית בעיר ניתנת על ידי הנוסע דוד דבית הלל, שציין בשנת 1828 כי התגוררו בעיר כמאה משפחות יהודיות. במהלך המאה ה-19 תיארו שד"רים ומבקרים נוספים, בהם י' וולף, בנימין השני וא' נוימארק, את ההתפתחות והגידול באוכלוסייה היהודית בעיר.
יהודי טהרן עסקו בעיקר במלאכה, במסחר זעיר וברוכלות (שטיחים, בדים, עתיקות), אך נתקלו במגבלות חברתיות וכלכליות בשל תפיסת חוסר הטהרה השיעית כלפיהם. עם זאת, אחד מתחומי ההצטיינות של הקהילה היה הרפואה – רופאים יהודים זכו למוניטין, ובמיוחד י' א' פולאק, יהודי אוסטרי שהתמנה לפרופסור בבית הספר לרפואה בטהראן ולרופא יועץ לשאה בשנות ה-50 של המאה ה-19.
במחצית השנייה של המאה ה-19 חל שיפור במעמד היהודים בעקבות התערבות דיפלומטית מצד אישים כמשה מונטיפיורי ואדולף כרמיה. בשנת 1906, ברפורמות של מוזאפר א-דין שאה, הוענקה ליהודים אזרחות מלאה, ובמשך הזמן הותר להם לשלוח נציגים לפרלמנט.[1]
החל מהמאה ה-20
תחת שלטון שושלת פהלווי, החל מ-1925, ניכרה מגמת שיפור נוספת במצבם. מוסדות יהודיים בין-לאומיים, בהם ארגון הג'וינט, פעלו רבות בתחומי הרווחה, החינוך והבריאות. עוד קודם להצהרת בלפור, נוסדה בטהראן אגודה ציונית, ובמהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 התרחשו גלי עלייה לארץ ישראל.
בין הבולטים באנשי הרוח בקהילה נמנים שלמה כהן-צדק, מחבר ספר דקדוק עברי ראשון בפרס, אליהו חיים מורה, סולימאן חיים – עיתונאי ציוני, עזיז נעים וקרמאניאן – מתרגם קורות הרצל לפרסית.
בשנת 1970 מנתה הקהילה בטהראן כ-40,000 נפש – יותר ממחצית יהודי איראןפ. הקהילה כללה מהגרים מעדות מגוונות, ביניהם יוצאי משהד, בוכרה, בגדד ואף יהודים אשכנזים ממזרח אירופה. ברובע היהודי הוקמו מוסדות רווחה ובית חולים. מערכת חינוך יהודית ענפה כללה מוסדות של "כל ישראל חברים", "אורט" ו"אוצר התורה", לצד לימודים בבתי ספר ממשלתיים.
המהפכה האסלאמית ב-1979 הביאה לשינוי חד ביחס השלטונות לקהילה היהודית. תחת שלטון חומייני התפשטה תעמולה אנטישמית, נרשמו מעשי דיכוי ואף הוצאות להורג של יהודים באשמות שונות. רבים עזבו את איראן וקהילה בת עשרות אלפים התדלדלה במהירות. עד שנת 1997 נותרו במדינה כ-25,000 יהודים, רובם בטהרן, ללא הנהגה רבנית פעילה. בתי הכנסת המשיכו לפעול במספר מצומצם, ובחינוך היהודי חלו שינויים כפויים – מנהלים מוסלמים מונו לבתי הספר, והשבת לא הוכרה כיום מנוחה רשמי.
מרבית המהגרים היהודים מאיראן התיישבו בארצות הברית (בעיקר בקליפורניה ובניו יורק), בישראל, בריטניה, צרפת וגרמניה. קהילות אלו שימרו את מורשתן התרבותית והדתית ומילאו תפקיד משמעותי בחיים היהודיים בתפוצות.[1]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 קהילת יהודי טהראן, באתר מוזיאון אנו
קהילת יהודי טהראן41055205