קהילת יהודי אוהנוב

קהילת יהודי אוהנוב (באוקראינית: Угнів, אוהניב; בפולנית: Uhnów; ביידיש: היוונעוו/היבניב), שבמערב אוקראינה, היא קהילה עתיקת יומין. ישנן תעודות המורות על הימצאות יהודים באוהנוב עוד בשנת 1550. בעקבות גזרות ת"ח ות"ט הצטמצם מספר היהודים בעיירה, אך לקראת סוף המאה ה-18 התבססה הקהילה היהודית מחדש. במשך השנים חוותה הקהילה היהודית באוהנוב טלטלות, פרעות ומקרי אנטישמיות רבים שהגיעו לשיאם בשואה. בשנת 1942 חוסלה סופית הקהילה היהודית באוהנוב על ידי הנאצים.

ראשית הקהילה

הקהילה היהודית באוהנוב היא עתיקת יומין. במקורות היסטוריים אין פרטים רבים על אודותיה, אולם בזכות רבניה הידועים, מתברר כי לפחות במשך 350 שנה הייתה קהילה במקום. ייתכן שהקהילה עתיקה אף יותר. אחד מיוצאי אוהנוב מעיד שלפני מלחמת העולם השנייה ראה בבית העלמין באוהנוב מצבה על קברו של רב מפורסם שנפטר 400 שנה לפני כן.

הנה סדר גודל האוכלוסייה היהודית באוהנוב ממקורות שונים: בשנת שפ"ט - 1629: 30 בתים יהודיים. בשנת ת"ח-ת"ט - 1648–1649: 100 משפחות יהודיות. לאחר מכן בעקבות פרעות נוראות שמתוארות במגילת "טיט היון" לר' שמואל פיבייש - נהרגו כל יהודי אוהנוב. נראה שהיישוב חודש על ידי יהודים מהסביבה. בשנת 1880 היו באוהנוב 1,843 יהודים. בשנת 1900 היו באוהנוב 2,140 יהודים שהיו 47.7% מכלל האוכלוסייה.

החיים בעיירה

באוהנוב היו ארבעה בתי כנסיות. ה"קלויז" היה בית הכנסת הגדול של העיירה וגובהו היה 16 מטרים. פרט לבית הכנסת המפואר ובית המדרש, לא היו באוהנוב מוסדות ציבוריים או מוסדות תרבות אחרים. היהודים גרו במרכז העיירה והגויים בפרברים. הבתים בעיירה היו עשויים מעץ והגגות מפח, אולם העניים היו בונים את בתיהם מקש.

בעיירה שכן בית הספר של הממשלה ונזירות היו המורות בו. הבנים היהודים למדו בתלמוד תורה, "החיידר", והבנות בבית הספר הכללי. היה גם בית הספר בעיירה רווה-רוסקה הסמוכה, שהייתה גדולה יותר.

יחסי ידידות טובים שררו ברוב התקופות בין היהודים לבין שכניהם הגויים. היו ביניהם שיתופי פעולה וקשרי מסחר. מקורות הפרנסה של היהודים התרכזו בעיקר בעיירה עצמה, הם היו בעלי החנויות ואנשי מקצוע ומלאכה. בידי יהודים היו הרבה מעמדות המפתח במוסדות הציבוריים של העיירה כמו: מוסדות כספיים, נציגי סוכנויות הביטוח והגרלות ממשלתיות. כמו כן, יהודים נתמנו כחברי עירייה ופקידים גבוהים וכנציגי השלטון המרכזי במקום. בשלהי המאה ה-19 היה השלטון בעיירה^{[דרושה הבהרה]} בידי הנציג היהודי ר' ישראל שרובער. גם משרת ה"מעטריקל-פיהרער" (הממונה על ניהול הפנקסים ורשומי הנולדים, נפטרים ונישאים) באזור אוהנוב הייתה בידי יהודי.

במרוצת השנים החלה האוכלוסייה האוקראינית להתפתח, ולפתח את חיי תרבות, השכלה וקהילה, במסגרתה גם החלו במאמצים להשתלטות כלכלית על העיירה.^{[דרושה הבהרה]} ראשית צעדם הייתה הגשמת שאיפתם להצר את רגלי היהודים ולנשלם מן המסחר. הם פתחו את החנות האוקראינית הראשונה ובית מרזח, והחלו להחרים את המסחר היהודי. הם הגישו תביעה לבית המשפט של העיירה ושם טענו כי היער המקיף את העיר הוא רכושה הבלעדי של העדה הנוצרית. הסיבה לטענת השקר הזו היא מפני שרצו לשלול מן היהודים את זכותם במסחר העצים (שהיווה חלק מרכזי מאוד בפרנסתם). המשפט נערך בעצלתיים ונמשך שנים רבות. במהלכם כמה פעמים הפסידו היהודים בבית המשפט באוהנוב ובלמברג אך בבית המשפט הגבוה בווינה קיבלו את טענות היהודים, דבר שהביא בכל פעם לדיון חוזר בבית המשפט באוהנוב. לבסוף, התערבו ראשי השלטון בגליציה בעניין מאחר שהיו זקוקים לקולות היהודים בבחירות ובסופו של דבר נדונו מזימות האוקראינים לכישלון חרוץ. השנאה שפעפעה בעיירה בעקבות המשפט החלה להתגבר לממדים עצומים על ידי הסתת הגלח הרוסי רומאנובסקי. בעיצומה של תקופה זו, בשנת 1903 פרצו ביום אחד בעיירה 30 שרפות במקומות שונים בעיר. רחובות שלמים שהיו מאוכלסים ביהודים החלו לבעור. היהודים נמלטו. ברחובות הוכו יהודים רבים באכזריות. חנויות נהרסו ובתים נשרפו. לבסוף, הגיעה תגבורת של קצינים מרווה-רוסקה והם עצרו את ההמון.

דמויות מהעיירה

באוהנוב היו רבנים וגדולי תורה וחסידות רבים. מהבולטים שבהם - ר' פייביש מהיבניב, רבי יעקב משה, הרב שמלקא רוקח, הרב ד"ר מאיר מונק ור' ישראל היבנווער.

היו גם כמה סופרים ומשוררים ובהם יעקב שודריך, אביגדור שפריצר, יצחק אריה ברגר ומרדכי גוטפריד.

אוהנוב במלחמת העולם הראשונה

בשנת 1914 נכבשה אוהנוב על ידי הרוסים מידי האוסטרים. לאחר שנה, כבשוה חזרה האוסטרים-גרמנים. לפני שנסוגו, לקחו עמהם קבוצה של יהודים בני ערובה, כפי שעשו במקומות רבים נוספים. בין השבויים היו רבה של היבניב - רבי ישראל רוקח, השמש - ר' שלמה ועוד עשרה מיהודי המקום. הם נלקחו לרוסיה והוחזקו שם עד סיום המלחמה.

האדמור רבי ישכר דב רוקח מבעלזא, שרוב יהודי היבניב נמנו עם חסידיו

בתקופת המלחמה, פרצה מגפת כולרה בעירה. נאמר שסגולה לעצירת המגפה היא דאגה להבאתם לחופה של זוג עניים בבית העלמין, וכך עשו לשני זוגות. במשך המלחמה ניסו הפולנים לגייס את הבחורים היהודים לצבא הפולני. יהודים רבים עשו עצמם משוגעים כדי להיפטר מהצבא ויש על כך סיפורים רבים.

בשנת 1916 חזרו הגרמנים לעיירה ובהפגזותיהם נפלו כמה קרבנות יהודים וכמחצית מבתי העיירה נשרפו.

בשנת 1918, עם סיום המלחמה, נכללה אוהנוב בשטחים בהם ניתנה אוטונומיה ועצמאות לאוקראינים אשר היוו את רוב הגויים גם בעיירה זו. הם ציפו להצטרף לאוקראינים הרוסים, אולם הפולנים לא הסכימו להחלטה זו ורדפו את האוקראינים במטרה לצרפם תחת שלטונם. אף על פי שהיהודים לא התערבו במלחמה שבין שני הלאומים, אלא הסתתרו בבתיהם, הם היו נרדפים מצד שני הצדדים הכובשים וסבלו רבות. לאחר חצי שנה, התבסס שלטון הפולנים באזור והיבניב בתוכו והיו לחלק אינטגרלי מפולין.

הציונות והנוער

שנים מועטות לאחר מלחמת העולם הראשונה נוצרו בהיבניב סניפים של התנועות היהודיות השונות ובעיקרן התנועות הציוניות. הנוער היהודי בעיירה החל להצטרף אליהן, עד שסמוך למלחמת העולם השנייה נמנה עליהן חלקו הגדול. רובם המכריע של יהודי העיירה נמנו על חסידי בעלזא. מה שהיה מיוחד באותה תקופה- העובדה שהצטרפות של צעיר יהודי מהיבניב לתנועה מסוימת, אף לא דתית במהותה, לא הייתה כרוכה בפריקת עול תורה ומצוות. האדמו"ר מבעלזא אמנם לא קיבל את דרכם בצורה חיובית, אולם לא טרקו בפניהם את הדלת כמו שעשו במקומות אחרים. חלק מהצעירים אף המשיכו להגיע לבעלזא להסתופף בצל האדמו"ר. בדרך כלל הנוער הצטרף למפלגות ולתנועות מגיל 15. ההורים התנגדו לפעילות אולם הילדים לא שאלו אותם, וחלק אף הסתירו מהם.

היו כמה מפלגות מרכזיות: "גורדוניה" - ציונות סוציאליסטית. "ציונים כלליים" - שכללה את הנוער האינטלקטואלי. "הבונד" - מפלגה סוציאליסטת לא ציונית. פעלה גם "תנועת המזרחי". "אחווה" - היה ארגון הנוער של ה"ציונים הכללים". הנוער היה נפגש בלילות, בעיקר בערבי שבת ומדבר על ציונות. כשמישהו היה נוסע לארץ ישראל היו עושים מסיבה.

בין שתי מלחמות עולם

בטבת תר"ץ, ביום שני בלילה, נכנסו בריונים ל"בעלזער-קלויז", ניפצו את החלונות ופתחו את ארון הקודש. הם הוציאו ממנו ספר תורה וקרעו אותו לשניים, שפכו נפט על ספר התורה הקרוע ושרפו אותו. הם גם שפכו נפט על ארון הקודש, ככל הנראה בניסיון להצית אותו אך הופרעו באמצע וברחו. ביום שלישי בבוקר, כאשר הגיע ר' אלי השמש לקלויז הבחין בשמשות המנופצות. הוא הבחין בפינה אחת בגמרות קרועות ומיד הבין שדבר נורא קרה. הוא רץ לארון הקודש, שם ראה שהמנעול הורד וכי מורגש ריח של נפט ושריפה. הוא הזעיק את יהודי העיירה והם התייצבו כולם. רב העיירה הכריז על שלושה ימי צום וכל אנשי העיירה צמו בחמישי שני וחמישי שלאחר המקרה. החשודים במעשה הם הטטרים שהיו ידועים בפראותם ובשנאתם ליהודים. בתקופה האוסטרית, הממשל התייחס בחומרה רבה למעשים מעין אלו, ואילו בשנים אלו השתוללו הטטרים מדי לילה ברחובות ובצעו מעשי בריונות. כמעט ולא חלף שבוע בו לא הודיעו כי בבתי יהודים נופצו שמשות או שהוכו יהודים ברחוב. רק שנה קודם לכן נרצחה בהיבניב משפחה יהודית שלמה - משפחת מרדכי האנץ.

באייר תר"ץ היה גל שריפות בעיירה. במשך שבוע, יום אחר יום, פרצו שריפות בעיירה ובשל מחסור במים וחוסר התארגנות של ראשי העיירה, היה קשה מאוד להשתלט עליהן. אנשים איבדו לא רק את פרנסותיהם הדלות ושארית עמלם, אלא גם את קורת גגם. בסיומו של הגל, נותרו 30 משפחות יהודיות ללא קורת גג. הוקם בעיירה ועד עזרה לקרבנות השרפות והנפגעים התאכסנו לבינתיים אצל מכרים ובבית המדרש.

לאורך כל התקופה המצב הכלכלי היה קשה מנשוא וקופת הגמ"ח בהיבניב התקשתה לעזור לכולם. בעיתון "דער נייער מארגען" מ-19 ביוני 1933, גיליון 37, נאמר כי בשל המצב הכלכלי הקשה, בתיהם של יותר ממאה משפחות נשארו החורף בלי הסקה. חלק גדול מענפי הפרנסה התמוטטו. ענף התבואה התמוטט לחלוטין בשל חוק ההקפאה שקבע שאיכר יכול להחזיר את הכסף רק לאחר שלוש שנים. גם אצל בעלי החנויות המצב קשה משום שמתנהלת תעמולה נגד קנייה אצל יהודים וגם מפני שרבים מעדיפים את החנויות הקופארטיביות שנפתחו אז. גם בעלי המקצוע, הסנדלרים והנגרים הלכו בטל ולא מצאו תעסוקה. המוסד היחידי אשר עדיין נחלץ לעזרה הוא קופת גמילות החסד. מן הדו"ח שנמסר עולה כי מעל מאתיים משפחות נהנו מן הקופה.

בערך בשנת 1932 נערכו בחירות בעיירה ונבחר ראש עיירה פולני אשר בזמנו החלו לעשות עוולות כלפי היהודים. המיסים הועלו פי שניים, אף פקיד יהודי לא התקבל לעבודה, ואף את התמיכה הזעירה לקופת הגמ"ח הפסיקו לשלם. כל הרחובות המובילים לבתי הכנסת ובית המדרש היו חשוכים, מלוכלכים ומלאי בוץ, ואילו הרחובות המובילים לכנסיות הפולניות והאוקראיניות היו מוארים.

ב-2 באפריל 1933 נערכה בבית הכנסת הגדול באוהנוב אספת מחאה נגד הצעדים האיומים של גרמניה כלפי היהודים. באספה נשא ר' אברהם האן הרצאה ארוכה אודות מצבם הטראגי של היהודים בגרמניה.

קורות הקהילה בזמן השואה

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, בסוף ספטמבר 1939 עברה אוהנוב לשליטת ברית המועצות. בסוף יוני 1941 נכנסו הגרמנים וכבשו את העיירה.

מספרת סערל (סוניה) ז'צינסקי, מבנות העיירה:

באוגוסט 1941 נכנסו הגרמנים להיבניב והצבא הרוסי נסוג. בבוקרו של היום בו נכנסו להיבניב, נשמעו יריות משעה 5:00 בבוקר ועד 12:00 בצהריים. עת נדמו קולות הירי, כבר חנו הגרמנים ושלטו בכל מקום. עד מהרה החלו כולם להרגיש כי לעומת הגרמנים, היה שלטונם של הרוסים הגון. מצבם של היהודים החל להחמיר עשרת מונים והוא התדרדר מדחי אל דחי.

— אורטנר נתן, ספר זכרון לקהילת יהודי אוהנוב (היבניב) והסביבה בישראל, תל אביב: ארגון יוצאי אוהנוב והסביבה, תשמ"א

כבר בימים הראשונים לשלטון הגרמנים נכלאו היהודים בבית הכנסת הגדול, באחד הקלויזים ובבית המדרש. שבוע לאחר הכליאה, הלשינו אוקראינים על שבעה גברים ואשה אחת ששיתפו פעולה עם הסובייטים והם הוצאו להורג. במשך הזמן שהיו כלואים, חלו רבים והתפשטה מגפת טיפוס. לאחר שלושה שבועות, שוחררו הכלואים לבתיהם, והגרמנים הורו להקים יודנראט ומשטרה יהודית. היודנראט נתבע לספק באורח סדיר גברים לעבודת כפייה. פעמים אחדות אף תבעו הגרמנים מן היהודים מתנות, כסף ותכשיטים. הגברים הועסקו בסבלות בתחנת הרכבת, וכן בעבודה חקלאית; ואילו הנשים היו משרתות את האוקראינים והגרמנים.

בנובמבר 1941 ציוו הגרמנים על היודנראט לספק 80 גברים לעבודה ברווה-רוסקה. משנפוצה הידיעה, ברחו והתחבאו צעירים רבים אצל מכרים נוצרים, במקומות העבודה או מחוץ לעיר. בלילה עברו שוטרים אוקראינים בליווי איש היודנראט מבית לבית ואספו את הרשומים לשילוח אך עלה בידיהם לאסוף 40 גברים בלבד. הם שולחו לרווה-רוסקה, משם הובאו במשאיות לתחנת האיסוף בלבוב ושולחו למחנות עבודה שונים. חלק מבני העיירה הוכרחו להתגייס לצבא הפולני או הרוסי. מספר יהושוע אורטנר :

ב13.04.41 הייתי בלמברג ובבואי חזרה להיבניב הודיעו כי נתקבל צו גיוס וכי צריך להופיע מחר - ערב פסח - בלשכת הגיוס של הצבא הרוסי בהיבניב. כעשרים מבני העיירה קיבלו הודעה כזו. עבדנו בשירות הצבא הרוסי. באוגוסט 1942 נכנע לגרמנים גנרל ולאסוב, מפקד הבטליון שלנו. יהודי בשם שורצברג אמר שאנו לא ניכנע אלא נברח. צעדנו בתעלה שמשני צדיה היו כבישים עליהם עבר הצבא הגרמני. ביום השלישי החלו למות רבים מתוכנו. ביום החמישי העמיד אותנו המפקד בשתי שורות ואמר: 'חיילים, הננו הולכים כבר חמישה ימים ללא אוכל ומים. כבר עומדים על סף המוות. אבל להכנע לגרמנים גם לא יתכן. לא נותר לנו בררה אלא שנהרוג איש את אחיו בנשק שבידינו.'. עתה חיכו כולם רק להוראה המיידית: אש. באותה שעה הרהרתי בלבי 'הרי יש לי משפחה. הישאר אב לילדים' אך הפקודה אש, בוששה לבוא.

— אורטנר נתן, ספר זכרון לקהילת יהודי היבניב (אוהנוב) והסביבה, תל אביב: ארגון יוצאי אוהנוב והסביבה בישראל, תשמ"א

ביולי 1942 שולחו יהודים נוספים לגטו בעיר רווה-רוסקה. שאר יהודי אוהנוב נשלחו לשם באוקטובר 1942 (חג הסוכות תש"ג) והישוב היהודי באוהנוב חוסל.

קורות הקהילה לאחר השואה

לאחר השואה היו ניצולים מהקהילה באוהנוב שהתרכזו בלבוב. מהעיירה היהודית עצמה לא נותר דבר. אפילו בית הקברות היהודי נהרס ושמואל כ"ץ, יהודי ששב לעיירה לאחר המלחמה מספר שראה מדרכות שרוצפו ממצבות בית העלמין היהודי. בית הכנסת הגדול של העיירה הפך לבית ספר; ובחלקו האחורי ששימש לעזרת נשים פתח תושב פולני נפחייה. מספר אשר קלינשפיז, יוצא אוהנוב:

היה בחור משלנו שחזר לעיירה מיד אחרי המלחמה. פגש בגוי בעל-מלאכה שהכירו מלפני המלחמה. אמר לו הגוי: "ברח מכאן מיד. אם תלון כאן הלילה - יהרגו אותך". לאחר השואה ערכו הפולנים פוגרום בעיירה.

— משפחת קלינשפיז, חן פרחי אשר, תשס"א

שני בחורים, נכדים של אנשל קייזר ששם משפחתם היה גינזבורג הצליחו להסתתר במשך כל תקופת המלחמה מפני הגרמנים. יש שתי גרסאות בנוגע לסופם. גרסה אחת היא שכאשר הסתיימה המלחמה יצאו הם מהמחבוא והרגו אותם האוקראינים. גרסה אחרת מספרת כי יומיים לפני השחרור אוקראינים הלשינו עליהם לגרמנים ואלו הרגו אותם.

הנצחת הקהילה

מספר שנים לאחר השואה, יוצא העיירה ניצול השואה ר' נתן אורטנר כתב ספר זיכרון לקהילת יהודי אוהנוב והסביבה והקים יחד עם ניצולים נוספים מהעיירה את "אגודת יהודי אוהנוב".

קישורים חיצוניים

• ספר יזכור לקהילת היבניב (אוהנוב)והסביבה
• אוהנוב-היבניב באתר מרכז מורשת יהדות פולין
• יהודי אוהנוב, באתר בית התפוצות

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29617934קהילת יהודי אוהנוב