צעדת רעב

צעדות רעב היו צורת מחאה חברתית שהתפתחה בממלכה המאוחדת בראשית המאה ה-20. לרוב כללו הצעדות קבוצות של גברים ונשים שצעדו מאזורים מוכי אבטלה אל לונדון, שם הפגינו מחוץ לפרלמנט הבריטי, ולעיתים אל משרדי הרשויות האזוריות בערים סמוכות. מטרתן המרכזית הייתה להמחיש כי היעדר עבודה משמעותו חוסר יכולת לרכוש די מזון לצורכי קיום בסיסיים עבור הצועדים ובני משפחותיהם. הצעדה הראשונה התקיימה ב-1905, והמונח "צעדת רעב" נטבע שלוש שנים לאחר מכן, ב-1908. אף שבשני העשורים הראשונים של המאה, האבטלה בבריטניה הייתה נמוכה יחסית, שינויים כלכליים מקומיים יכלו להביא להתפרצויות אבטלה חמורות. בתקופת השפל הגדול של שנות העשרים והשלושים הפכו הצעדות לתופעה נפוצה ובולטת במיוחד.^[1]

במהלך שנות השלושים, כאשר השפל הגדול פגע במדינות רבות, נערכו צעדות רעב גם בקנדה ובמדינות נוספות. כך קיבלה התופעה ממד בין-לאומי, ששיקף את ההשלכות הגלובליות של המשבר הכלכלי על חיי היומיום. רבות מן הצעדות בממלכה המאוחדת זכו לתמיכת הזרוע הבריטית של המפלגה הקומוניסטית. בתקופה זו, טרם המלחמה הקרה, נתפסה האידאולוגיה הקומוניסטית כלגיטימית בהרבה ביחס לדימויה המאוחר יותר. עם זאת, רשויות המדינה נטו לגלות עוינות כלפי צעדות שאורגנו בידי הקומוניסטים, ואלו דוכאו לעיתים באלימות קשה. עד סוף המאה ה-20 נשכחו רובן המכריע של צעדות הרעב מן הזיכרון הציבורי.

יוצאת דופן הייתה "צעדת ג'רו" בשנת 1936, שבה השתתפו פחות מחמש מאות צועדים. צעדה זו ניחנה בצביון דתי יותר מאשר פוליטי, ולכן לא עוררה תגובת דיכוי מצד הרשויות. בהיעדר עימותים אלימים נחרתה בזיכרון הקולקטיבי כצעדה לגיטימית ובעלת תהודה ציבורית. מייקל פורטילו טען כי עובדה זו תרמה לכך שהצעדה מג'רו נתפסה באור חיובי, בניגוד לצעדות אחרות שמנו אלפי משתתפים ואף השפעתן הייתה ניכרת יותר.^[1]^[2]

לאחר מלחמת העולם השנייה פחתו שיעורי האבטלה בממלכה המאוחדת ובעולם המתועש כולו, בין היתר בעקבות המהפכה הקיינסיאנית. צעדים אלו הבטיחו שגם מי שלא עבד או חסך יכול היה לספק את צורכי מחייתו הבסיסיים, והצורך בצעדות רעב התייתר. עם זאת, נרשמו מקרים שבהם אלפי אנשים צעדו כדי לעורר מודעות לרעב במדינות מתפתחות, כדוגמת המחאות בעקבות הרעב באתיופיה בשנת 1973, אולם המונח "צעדת רעב" לא שימש עוד לתיאורן.^[1]