צנזורה פנימית

בכלים השונים להפצת מידע, כגון אמצעי התקשורת, הוצאה לאור ותעשיית הקולנוע, צנזורה פנימית או צנזורה עצמית היא הטלה וולונטרית, על ידי המו"ל או המפיק, של הגבלות על פרסום מידע, כתוצאה מאינטרסים כלכליים, חברתיים או אחרים של המו"ל או המפיק, אינטרסים העומדים בסתירה לעיקרון של זכות הציבור לדעת. הצנזורה הפנימית שונה מסתם צנזורה, המוטלת על ידי השלטון.

במדינות בעלות משטר לא-דמוקרטי קיימת אפשרות כי יוצרים יגנזו חומרים מתוך חשש לשלומם. במדינות דמוקרטיות קיימות מספר סיבות לצנזורה עצמית: לעיתים נובעת הצנזורה הפנימית מלחצים שהופעלו על המו"ל, למשל על ידי לקוחותיו, המפרסמים וכו'.

לכל אמצעי תקשורת יש מדיניות עריכה גלויה וברורה, והפעלה של מדיניות זו איננה בגדר צנזורה פנימית. בהתאם לכך, החלטה של עיתון, היוצא לאור על ידי מפלגת שמאל, שלא לפרסם מאמר בעל אוריינטציה ימנית היא החלטה שבמסגרת מדיניות העריכה, ואיננה בגדר צנזורה פנימית. גם החלטה לפסול מאמר משום שלדעת העורך הוא באיכות ירודה ואינו ראוי לפרסום איננה בגדר צנזורה פנימית. צנזורה פנימית בעיתון היא החלטה לגנוז ידיעה, או לפרסמה בהצנעה לא-סבירה, כאשר ידיעה זו מנוגדת לאינטרסים של העיתון, אף שמבחינת טובת הקורא ראוי לפרסם ידיעה זו.

לעיתון עשויים להיות אינטרסים כלכליים, בדמות חברות הקשורות בו. לעיתים נוקטים העיתונים גילוי נאות, ומציינים, בידיעה העוסקת בגוף הקשור לעיתון, שמדובר בגוף כזה (כך שייתכן שיש בידיעה צנזורה פנימית).

בתעשיית הקולנוע בארצות הברית נהג משנות השלושים ועד אמצע שנות השישים קוד הייז, שהיווה צנזורה פנימית בתעשייה זו.

בספרות החרדית נהוגה צנזורה עצמית מטעמים הלכתיים וחברתיים. לפי הסופרת רות קפלר, לעיתונות החרדית השפעה משמעותית על נורמות הצנזורה של הספרות החרדית. בדרך כלל, ובפרט בסיפורים המתפרסמים בעיתון, ייימנעו סופרים חרדים מתיאורי חיבה בין בני זוג, דיונים ביסודות היהדות, ביקורת על רבנים ואדמו"רים גם כמצוטטת מפי דמות בספר, תיאורי אלימות ותיאורים חיוביים של דמויות חילוניות. לפי קפלר, להגבלות אלה יש לפעמים דווקא אפקט מפרה משום שהן מדרבנות את הכותבים למצוא דרכי הבעה מורכבות ומתוחכמות^[1]. לפי הסופר חיים ולדר הצנזורה העצמית איננה ייחודית לספרות החרדית, והיא קיימת גם בחברות ליברליות, על פי הערכים היקרים להן^[2].