צימבלום
| סיווג | קורדופוניים |
|---|---|
| קבוצה | כלי מיתר, כלי הקשה |
.jpg)
צִימְבָּלוֹם (Cimbalom) הוא כלי הקשה בעל מיתרים, הנפוץ כיום בשימוש בעיקר בהונגריה ורומניה. הצימבלום הוא דולצימר פטישים קונצרטי: סוג של קורדופון המורכב מתיבה גדולה, בצורת טרפז, שמיתרי מתכת מתוחים על המשטח העליון שלה. זהו כלי נגינה שנעשה פופולרי בהונגריה ונמצא בשימוש בקבוצת העמים והתרבויות שכללה את אזור הבלקן, האזור הדרומי והמזרחי של האימפריה הרוסית והקיסרות האוסטרו-הונגרית של פעם, כיום בלארוס, הונגריה, רומניה, מולדובה, אוקראינה, פולין, צ'כיה וסלובקיה. הכלי מקובל מאוד גם ביוון. הנגינה בצימבלום מתבצעת (באופן טיפוסי) באמצעות הקשה בשני מקושים על המיתרים. מיתרי הפלדה הגבוהים (סופרן) ערוכים בקבוצות של ארבעה ומכוונים באוניסונו. המיתרים הנמוכים (בס), בציפוי נחושת, ערוכים בקבוצות של שלושה וגם הם מכוונים באוניסונו. ברשימת הורנבוסטל-זקס למיון כלי נגינה הצימבלום רשום במספרים 314,122-4,5. יתרה מזאת, שם הכלי "צימבלום" מציין גרסאות מוקדמות וקטנות יותר של
הצימבלום, וצימבלומים עממיים, שהקבצות הצלילים, סדרי המיתרים וסוגי התיבה שלהם שונים. באנגלית יש לכלי זה צורות כתיב שונות, אם כי cimbalom היא המצויה ביותר. לפעמים מייחסים לכלי זה את השמות סנטור, סנטורי, סנדורי ועוד שמות במחוזות שמחוץ לאוסטרו-הונגריה, שמשתמשים בשמות שלהם לכלים השייכים למשפחת דולצימר הפטישים.
"צימבלוּם" (cymbalum) איננו זהה לצימבלוֹם. זהו כלי נגינה מימי הביניים, אחד ממערך של 4 עד 8 פעמונים קטנים, בגדלים שונים ותלויים יחד בתוך מסגרת, ידועים גם בשם "טינטינאבולה" או "קמפאניאה".
דולצימרי פטישים עממיים
ההתייחסות לדולצימרי פטישים עממיים היא בדרך כלל בשמותיהם האזוריים, אבל ברחבי מרכז אירופה ומזרח אירופה קוראים להם במקרים רבים "צימבלום" (ושמות דומים הנגזרים משם זה). ההבדלים בין כלים אלה יכולים לבוא לביטוי בגודל, כוונון, מספר מיתרים ושיטת ההחזקה וההנעה של המקושים. הם קטנים וניידים יותר מן הצימבלום הקונצרטי. בהופעה, נושא את הכלי בדרך כלל נגן יחיד, על פי רוב כשהוא תלוי ברצועה על צווארו ונשען בקצהו על המותן. כמו הצימבלום הקונצרטי, דולצימר הפטישים העממי/הצימבלום הקטן מופעל בהקשה בשני מקושים על המיתרים. עם זאת, מקושים אלה קצרים בדרך כלל במידה רבה מאלה המשמשים לנגינה בצימבלום קונצרטי (לרוב חצי מאורכם), ובמקרים רבים ללא הכיסוי הרך מעל נקודת המפגש בין המקוש למיתרים. לכלים אלה גם אין מנגנוני השתקה; עקב כך, כף היד, האצבעות ואפילו אמות הזרוע משמשות להשתקת הצליל. הכוונונים הם במקרים רבים כרומטיים בחלקם או אפילו דיאטוניים, במקום הכוונון הכרומטי המלא של הצימבלום הקונצרטי, וייתכנו הבדלים אזוריים ביניהם. בניית הכלים הללו קשורה ביתר שאת לסגנון הייחודי של המוזיקה המבוצעת בהם מן המקובל בצימבלום הקונצרטי. לצד הופעת הצימבלום הקונצרטי בהונגריה, פיתחו גם אזורים נוספים במזרח אירופה את הגרסה המקומית שלה לדולצימר עממי ובהמשך לכך הופיעו אסכולות נגינה רשמיות יותר.
היסטוריה
המופע הראשון של קורדופון הקשה פשוט, שמכניסים לקטגוריה של דולצימר פטישים, נמצא בתבליט אשורי בקינדג'וק מ-3500 לפנה"ס. לכל העמים מאזור הים התיכון היו גרסאות של כלי זה בשמות שונים, כמו גם לעמים רבים באסיה.
דולצימר הפטישים העממי, השכיח בקרב הבני הרומה (הצוענים) של אוסטרו-הונגריה, שימש את יוזף שונדה, בונה פסנתרים מומחה, שעבד בפשט, הונגריה, כבסיס לצימבלום הקונצרטי, שייצר כסדרת כלים בשנת 1874. ההוצאה הרביעית של ספר הלימוד הראשון לצימבלום הקונצרטי מאת גזה אלאגה, חבר בתזמורת האופרה המלכותית של הונגריה, יצאה לאור בשנת 1889.
הצימבלום הקונצרטי נעשה פופולרי בקיסרות האוסטרו-הונגרית ושימש את כל הקבוצות האתניות בממלכה, שכללו נגנים מאגיארים, יהודים וסלאביים, כמו גם נגני לאוטאר צוענים. השימוש בכלי התפשט בשלהי המאה ה-19 ותפס את מקומה של הקובזה בהרכבים עממיים, רומנים ומולדובנים. בואלאכיה הוא משמש כמעט ככלי הקשה. בטרנסילבניה ובאנאט, סגנון הנגינה טונאלי יותר ועמוס ארפג'י.
סוגי כלים
הצימבלום הקונצרטי
הצימבלום הקונצרטי שיוזף שונדה פיתח ב-1874 בבודפשט היה קרוב יותר במנעד צליליו, בהטלה הדינמית שלו ובמשקלו לפסנתר קטן מכפי שהיו דולצימרי הפטישים העממיים לסוגיהם השונים. הצימבלום של שונדה היה מצויד במסגרת כבדה יותר להגברת היציבות ועוצמת הדינמיקה. הוא כלל הרבה יותר נתיבי מיתרים להרחבת המנעד והייתה בו דוושת עמעום, שהגבירה את יכולת השליטה בדינמיקה. ארבע רגליות מתנתקות נוספו לתמיכה בכלי הזה, הגדול בהרבה מקודמיו. הנגינה בצימבלום הקונצרטי מתבצעת גם כיום העיקר במקושים, אם כי נעשה שימוש גם בטכניקות נגינה אחרות.
כלי נגינה קונצרטיים, מאלה של שונדה ואילך, הם כרומטיים במלואם. שיטת הכוונון של שונדה קבעה מנעד צליל סטנדרטי של ארבע אוקטבות ועוד טרצה גדולה; החל בדו אמצעי עד מי שלישי. הצימבלום הקונצרטי חילחל עם הזמן לאזורים אחרים בקיסרות אוסטרו-הונגריה, כגון רומניה, מולדובה ואוקראינה. ברומניה, מוכר הצימבלום הגדול בשם "טאמבאל מארה" (מילולית, "צימבלום גדול"). הצימבלום המשיך להתפתח וכלי הקונצרט המודרניים עוברים במקרים רבים הרחבה נוספת ומצוידים בשכלולים רבים מעבר לעיצוב של שונדה. בכלים אלה יכול להיות עכשיו מנעד צלילי, המקיף חמש אוקטבות כרומטיות במלואן, מ-לה ראשון עד לה חמישי.
בוני צימבלום בני ימינו יוצרים גם כלים קטנים יותר, החל בגרסאות קלות יותר של המערך הקונצרטי המקורי של שונדה וכלה בצימבלום כרומטי נייד ממש (שעושה שימוש בדפוס הכוונון האופייני של שונדה ובמערך הצלילים דלו אבל בטווח מצומצם בבס). יצרנים מודרניים גם ממשיכים לבנות כלים עממיים חדשים ומסורתיים.
גרסה קטנה יותר ונייד של הצימבלום הקונצרטי יוצרה באוקראינה בין שנות ה-50 לשנות ה-80 של המאה ה-20. גרסה זו הייתה מצוידת ברגליות מתנתקות ובדוושות עמעום, אבל הייתה נוחה יותר לנשיאה מן הכלי הקונצרטי הגדול. כלים אלה יוצרו במפעל צ'רניחיב ובסדנת מלניטסו-פודיליסק לכלי נגינה עממיים, שייצרה עוד כלי נגינה עממיים אחרים מסוגים שונים.
צימבלומים נסיוניים
הארי פארץ' יצר כמה סדרות של סיטארים שנקראו קאנונים הארמוניים. גלן בראנקה יצר סיטארי פטישים שולחניים חשמליים, שכינה בשם גיטרות מקשים, ויורי לנדמן בנה סיטארי פטישים חשמליים בני 24 מיתרים בשביל ליאם פין ו"להקת הדודו", שאותם כינה גיטרות טאפלברג לתיפוף. גם לבורדומס יש כלי במה, המשמש כצימבלום. ברוב כלי הצימבלום המסורתיים יש קבוצות מיתרים המכווננים לצליל אוניסונו אחד לכל מקטע. עם זאת, כלי הנגינה של ברנקה, לנדמן ובורדומס משתמשים בשיטת גיוונון, שבה קבוצות המיתרים האינדיבידואליות מכווננות באוקטבות במקום באוניסונו פשוט. זו חריגה מכוונוני האוניסונו של קבוצות המיתרים המשולשות והמרובעות בצימבלום הרגיל וכן מכוונון האוניסונו של הפסנתר במסגרת קבוצות המיתרים שלו. (הכלים של פארץ' משתמשים בתוכנית כוונון ואיזון שונה לגמרי).
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צימבלום |
הרפסודיה ההונגרית השנייה של ליסט, ארז'בט גודור, צימבלום, סרטון באתר יוטיוב- מוזיקה צוענית, סולו צימבלום, יאנו פארקאש, סרטון באתר יוטיוב
28644503צימבלום