כינוס נכסים

כינוס נכסים הוא הליך משפטי הכולל תפיסת נכס ושליטה בו, כך שניתן יהיה להיפרע ממנו. בדרך כלל, הוא נפתח במצב בו נושה זכאי, בתיווך כונס הנכסים, לממש רכוש של אדם פרטי, קבוצת אנשים או חברה, ששועבד כבטוחה על חובות שלא שולמו.

מהות ההליך

במונח "כינוס" נעשה שימוש גם במסגרת הליכי פשיטת רגל. קיימת הפרדה בין שני שלבים מרכזיים בהליך פשיטת הרגל – השלב של מתן "צו כינוס" והשלב המאוחר יותר של מתן "צו פשיטת רגל". בפועל, ההפרדה בין שני שלבים אלו היא ברובה ארכאית, שכן צו הכינוס הוא הצו העיקרי והמכריע: הוא הפותח את הליך חדלות הפרעון, מחיל משטר קולקטיבי לגביית החוב ומעביר את נכסי החייב לשליטת הנאמן. על אף הדמיון במונחים, "צו כינוס" שונה בתכלית מכינוס נכסים במובן הנדון כאן. צו כינוס אינו אלא חלק מהליך חדלות פרעון מסוג פשיטת רגל. שלא כמו כינוס נכסים, אין מטרתו להיטיב עם נושה מסוים, אלא עם כלל נושי החייב.

דיני כינוס הנכסים אינם קשורים בהכרח לדיני חדלות הפרעון. אדם יכול להיות כשיר-פרעון, אך עדיין ימונה עליו כונס נכסים, פשוט מכיוון שלא שילם את חובו לנושה אחד ספציפי (שהוא נושה מובטח). אותו נושה יבקש להיפרע מן השעבוד; הנכס יגרע ממצבת הנכסים של האדם שלא שילם, יחד איתו יפרע החוב, והעסקים ימשכו כרגיל. אולם בפועל, קיים קשר בין חדלות פרעון לבין כינוס נכסים. זאת מכיוון שרק לעיתים נדירות, אדם כשיר-פרעון יפסיק להחזיר חובות דווקא לנושה מובטח שלו. הדבר נכון במיוחד בישראל, בה מרבית הנושים המובטחים הם בנקים. כמעט כל חברה עסקית נמצאת במערכת יחסים ארוכת-טווח עם בנק כזה או אחר, המהווה את מקור האשראי העיקרי שלה. אם חברה מתקרבת לחדלות פרעון, היא תפסיק קודם כל לשלם לנושים הלא-מובטחים (כגון ספקים). רק כשלא נותרת עוד ברירה (מצוקת המזומנים חמורה במיוחד), החברה תפגע במערכת היחסים שלה עם הבנק, הנושה המובטח, ותפסיק לשרת גם את חובותיה אליו. או אז, יתאפשר מינויו של כונס נכסים. לכן, במרבית המקרים בהם מתבצע כינוס נכסים, הדבר מהווה אינדיקציה לכך שהחברה נמצאת במצב של חדלות פרעון.

כינוס נכסים במדינת ישראל

במשפט הישראלי, קיימות שלוש קבוצות עיקריות של הליכים הקרויים "כינוס נכסים": הליך אחד הוא מינוי כונס נכסים במסגרת סדר הדין האזרחי. ההליך השני הוא מינוי כונס נכסים בהוצאה לפועל ובבית המשפט. ההליך השלישי הוא מינוי כונס נכסים בדיני החברות, לאכיפת שעבוד צף שהוטל על נכסי חברה. זה האחרון הוא הטיפוס המוכר והמתוקשר של כינוס נכסים, ואליו מתכוונים כאשר אומרים שחברה "נמצאת בכינוס נכסים" או "מונה לה כונס נכסים". למרות שכינוס נכסים מהסוג השלישי מרכז משקל כלכלי רב יותר, אנשים פרטיים עשויים להיתקל בעיקר בכינוס מהסוג השני (בהוצאה לפועל או בבית המשפט). יחד עם זאת, בישראל, נושא ההפרדה בין סוגי הכינוס השונים אינו מפותח ביותר, בין השאר עקב היעדר חקיקה מספקת בנושא ואי-בהירות של דברי החקיקה הקיימים. אף בקרב העוסקים בתחום, מושגים ומסגרות נורמטיביות שונות משמשות בערבוביה. בסוגיות מסוימות, כגון אופן קביעת שכר הטרחה של כונסי נכסים, פסיקת בתי המשפט בישראל נוטה לעבר מבחנים מהותיים המתחשבים בתוכן העבודה שביצע הכונס ורק במידה פחותה בהסדר החקיקתי שמכוחו התמנה.

בישראל, כינוס נכסים הוא תמיד סעד שיפוטי (ולא סעד אוטונומי). הווה אומר, רק בית משפט או רשם ההוצאה לפועל רשאים למנות כונס נכסים. דבר זה נכון לכל שלושת הסוגים של כינוס נכסים. זאת בניגוד, למשל, לדין בבריטניה ובמספר ארצות אחרות של המשפט המקובל, בהן הנושים עצמם רשאים למנות את הכונס.

כינוס נכסים בסדר הדין האזרחי

כונס נכסים כזה עשוי להתמנות בתור סעד זמני, לפי תקנה 387ב לתקנות סדר הדין האזרחי. הוא אמור להבטיח, למען אחד הצדדים במשפט, כי הצד השני יוכל לשלם לו את הסעד שיפסק, אם יפסק. כונס הנכסים ישמור באורח זמני על נכס או נכסים של הצד השני, כך שלא יוברחו, יוענקו וכדומה:

387ב. כינוס נכסים זמני

(א) בית המשפט רשאי בצו, בכפוף להוראות סימן א', למנות כונס נכסים זמני (להלן - כונס) על נכסים מסוימים של המשיב שברשותו או ברשות מחזיק, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש ממשי לפגיעה ניכרת בערכם של הנכסים או לכך שהמשיב או אדם אחר מטעמו עומד להעלים את הנכסים או להשמידם או כי הנכסים הופקו תוך ביצוע המעשה או המחדל נושא התובענה או שימשו לביצועו, וכי אי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין.
[...]

על בית המשפט מוטל, בין השאר, לאזן בין זכויותיהם החוקתיות של המשיב ושל מבקש הכינוס. בשל אופיו הפרוצדורלי והזמני, המיועד לשמור על נכס יותר מאשר לממשו, קיים הבדל משמעותי בין כינוס כזה לבין שני הסוגים האחרים של כינוסי נכסים, שיידונו להלן, והמייצגים את המשמעות הנפוצה יותר של המושג.

כינוסי נכסים פרוצדורליים נוספים

כינוס נכסים פרוצדורלי, כזה שתפקידו העיקרי שמירה על נכס עד להכרעה שיפוטית, מוסדר בדברי חקיקה נוספים, פרט לתקנות סדר הדין האזרחי.

כך, למשל, סעיף 16 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 דן במינוי כונס נכסים "לשם חיפוש ותפיסת נכסים אשר הופקו תוך ביצוע העוולה או שימשו לביצועה, או לשם תפיסת ראיות אשר קיים חשש סביר להעלמתן".

בדומה, סעיף 104 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע כי בית המשפט רשאי למנות כונס נכסים על "כל נכס מנכסיו של הנאשם, מיטלטלין או מקרקעין" וזאת כאשר הנאשם "נמלט או מסתתר ואין אפשרות למצאו" ואם בית המשפט "סבור שהדבר עשוי להביא להתייצבותו של הנאשם".

כינוס נכסים בהוצאה לפועל ובבית המשפט

כינוס נכסים זה מעוגן בסעיפים 53–54 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967:

53. מינוי כונס נכסים

(א) רשם ההוצאה לפועל רשאי, אם ראה צורך או תועלת בדבר לשם ביצוע פסק הדין, למנות כונס נכסים לנכס מסוים של החייב.

(ב) רשם ההוצאה לפועל רשאי להורות כי כונס הנכסים יתן ערובה, להנחת דעתו, לשם הבטחת אחריותו למילוי תפקידו.

(ג) הודעה על מינוי כונס נכסים תינתן לכונס הנכסים הרשמי.

54. סמכויותיו וחובותיו של כונס נכסים

(א) כונס הנכסים יקח לרשותו את הנכס שנתמנה לו, ינהלו, ימכרנו, יממשו ויעשה בו כפי שיורה רשם ההוצאה לפועל; וידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב.

(ב) רשם ההוצאה לפועל רשאי לתת הוראות לפי סעיף זה אם מיזמתו ואם לפי בקשת הזוכה או החייב, או לפי בקשת כונס הנכסים.

(ג) כונס הנכסים ינהל פנקסים וימסור דינים וחשבונות לרשם ההוצאה לפועל או למי שיורה עליו רשם ההוצאה לפועל.

(ד) כונס הנכסים ימסור למנהל לשכת ההוצאה לפועל כל הכנסה שהגיעה לידו מניהול הנכס, ממכירתו או ממימושו, במועד ובצורה שנדרש למסרה בכתב המינוי או בהוראה מיוחדת.

לא בכל הליך הוצאה לפועל יתמנה כונס נכסים. אחת החלופות לכך היא, למשל, מינוי קבלן הוצאה לפועל שיתפוס את הנכס וימכור אותו (ביחוד כשמדובר בנכס פשוט יחסית, כמו רכב). עם זאת, מגוון המצבים, בהם יתמנה כונס נכסים, הוא רחב. כונס נכסים עשוי להתמנות כדי לממש עיקול. מקרה קלאסי אחר למינוי כונס הוא לשם מימוש משכון קבוע, קרי, שעבוד המעוגן בשטר משכון. דוגמה נפוצה לשעבוד כזה היא משכנתא. דיני המשכונות עצמם מפנים לשימוש בהוצאה לפועל. לפי חוק המשכון, תשכ"ז-1967,

17. דרכי המימוש
מימוש המשכון יהיה על פי צו בית המשפט, אולם –

(1) במשכון שיש לגביו בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין זה יהיה המימוש בהתאם לאותן הוראות;

(2) במשכון שהופקד כאמור בסעיף 4(2) או שנרשם כאמור בסעיף 4(3) יכול שהמימוש יהיה על פי צו ראש ההוצאה לפועל;

[...]

18. דרך המימוש בהוצאה לפועל
מימוש משכון על פי צו בית המשפט או צו ראש ההוצאה לפועל יהיה בדרך של מימוש נכס שהוטל עליו עיקול בהוצאה לפועל של פסק דין, זולת אם הורה ראש ההוצאה לפועל על דרך אחרת שראה אותה יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין.

ולפי חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969,

90. מימוש המשכנתה
מימוש המשכנתה יהיה על פי פסק דין של בית משפט או על פי צו ראש ההוצאה לפועל ובדרך האמורה בסעיף 18 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967.

הליך של כינוס נכסים מסוג זה עשוי שלא לערב את ההוצאה לפועל, ובמקום זאת להתנהל בבית משפט. המקור לכך הוא סעיפים 17 ו-18 לחוק המשכון וסעיף 90 לחוק המקרקעין. הסעיפים קובעים אפשרויות בחירה ("יכול שהמימוש יהיה על פי צו ראש ההוצאה לפועל"; "או על פי צו ראש ההוצאה לפועל"). הברירה נתונה, בדרך כלל, בידי הנושה. כאשר השעבוד הנדון הוא שעבוד קבוע, בין אם על נכסי תאגיד או יחיד, בין אם מכוח שטר משכון או אגרת חוב, יכול מבקש הכינוס לפנות לבית משפט, וזה מוסמך למנות כונס. סעיף 18 קובע שמשכון ימומש בבית המשפט באותה דרך "של מימוש נכס [...] בהוצאה לפועל", ועל כן הוא מסמיך את בית המשפט למנות כונס נכסים, מאותו סוג שהיה מתמנה בהוצאה לפועל. יש הטוענים, כי סמכות זו נובעת מסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, המעניק לבית המשפט סמכות כללית למתן סעדים. במקביל, בית המשפט ידון תמיד באכיפת שעבוד צף (על נכסי תאגיד, מכוח אגרת חוב), אלא שאז תופעל המסגרת הנפרדת של כינוס נכסים בדיני החברות. במקרים בהם מתבקשת אכיפתם במקביל של שעבוד צף ושעבוד קבוע, יכול שאותו כונס, שהתמנה לפי סעיף 194 לפקודת החברות, יפעל גם למימוש השעבוד הקבוע.

לדוגמה, ראובן נתן לבנק משכנתא על בית, בתור ערובה להלוואה שלקח. משכנתא היא סוג של משכון קבוע, הנובע משטר משכון. אם ראובן לא יעמוד בהחזר ההלוואה, כך שיהיה צורך במימוש המשכנתא, יופעל סעיף 90 לחוק המקרקעין, אשר מפנה לסעיף 18 לחוק המשכון, אשר מפנה לאופן מימוש הנכס, שהוא "בדרך של מימוש נכס שהוטל עליו עיקול בהוצאה לפועל" (ביטוי זה כולל כינוס נכסים). הבנק יכול לפנות לבית המשפט או לראש ההוצאה לפועל. במרבית המקרים, נעשית פניה להוצל"פ, שכן שם ההליך פשוט ומהיר יותר. רשם ההוצל"פ, בתורו, יכול למנות כונס נכסים, אשר יקח לידיו את הנכס (לפי סעיף 54(א) לחוק ההוצאה לפועל) ויפעל כדי למכרו. תמורת הנכס תועבר בסופו של דבר לבנק. תמורה זו תנוכה מהחוב שיש לראובן כלפי הבנק: אם התמורה פחתה מגובה החוב, הבנק יוכל לתבוע מראובן את היתרה, בתביעה חוזית רגילה; אם התמורה עלתה על גובה החוב, יחזיר כונס הנכסים את העודף לראובן. דוגמה נוספת: חברה נטלה הלוואה ומשכנה תמורתה מניות של חברה-בת. גם כאן, השעבוד הוא קבוע (בין אם הוטל באגרת חוב או בשטר משכון). השעבוד נרשם כדין אצל רשם החברות. אם החברה לא תעמוד בהחזר ההלוואה, יופעל סעיף 17 לחוק המשכון, המפנה לסעיף 18 לאותו חוק, המפנה כאמור לעיל לאפשרות של מינוי כונס נכסים. הנושה יוכל להיפרע מהנכסים הממושכנים (המניות) כשאלו ימכרו על ידי כונס הנכסים לצד שלישי, והתמורה תועבר לנושה (אם עלתה על גובה החוב, העודף יוחזר לחברה החייבת).

בנוסף, קיים סוג של כונס נכסים המתמנה בבית המשפט (לא בהוצל"פ) והוא דומה, אך ככל הנראה לא זהה, לכונס הנכסים הנדון לעיל (שמטרתו מימוש משכון מכוח דיני המשכונות). זה הוא כונס הנכסים מכוח תקנה 388 לתקנות סדר הדין האזרחי:

388. מינוי כונס נכסים

(א) הוגשה בקשה למינוי כונס נכסים, רשאי בית המשפט, או רשם שהוא שופט, אם הדבר נראה לו צודק ונוח, לעשות, לפי טופס 45, את הדברים האלה:

(1) למנות כונס נכסים לכל רכוש, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו;

(2) לסלק כל אדם מהחזקת הרכוש או ממשמורתו;

(3) להעמיד את הרכוש להחזקתו, למשמורתו או לניהולו של כונס הנכסים;

(4) להעניק לכונס הנכסים את הסמכויות שבידי בעל הרכוש, כולן או מקצתן, כפי שייראה לבית המשפט או לרשם כאמור, בכל הנוגע להגשת תובענות והתגוננות בהן, מימוש הרכוש, ניהולו, שמירתו, שימורו והשבחתו, גביית דמי שכירות ורווחים מן הרכוש ואופן השימוש בהם וחתימה על כל המסמכים.

(ב) בית המשפט או הרשם הדן בבקשה יביא בחשבון את סכום החוב שהמבקש תובע, את הסכום שכונס הנכסים יכול להשיג לפי המשוער ואת ההוצאות המשוערות הכרוכות במינויו, ורשאי הוא, אם נראה לו הדבר, להורות על עריכת חקירה בעניינים אלה או בעניינים אחרים לפני המינוי.

תקנה 388 נמצאת אמנם תחת הפרק הדן בסעדים זמניים, אך עוסקת בכינוס נכסים המתבקש בתור הסעד העיקרי בתיק. יכול גם שהסעד יתבקש לאחר מתן פסק הדין. בית המשפט ימנה כונס לפי תקנה 388 כדי לקיים "הוצאה לפועל מן היושר" (equitable execution), קרי, הליך לביצוע פסק דין שלא ניתן או לא רצוי לבצעו בהוצאה לפועל הרגילה. ככלל, לאחר שמתקבל פסק דין, ההוצאה לפועל היא המקום לבצעו (שם עשוי גם להתמנות כונס לפי סעיף 53). עם זאת, קיימים מקרים בהם הסעד הוא סבוך יחסית או מצדיק פיקוח של בית המשפט. בנוסף, כונס לפי חוק ההוצל"פ רשאי להתמנות רק לנכס מסוים של החייב, בעוד כונס לפי תקנה 388 יכול שיתמנה על כל נכסיו. תכלית נפוצה למינוי כונס לפי תקנה 388 היא פירוק שיתוף מסוגים שונים (שיתוף במקרקעין, שיתוף בין בני זוג ועוד).

כינוס נכסים בדיני החברות

סוג זה של כינוס נכסים מעוגן בסעיף 194 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983:

194. אכיפה הטעונה רשות מבית המשפט
מקום שאיגרות חוב מובטחות בשעבוד צף, בשעבוד הון שטרם נדרש תשלומו, בדרישות תשלום שטרם נפרעו או במוניטין, אין לאכוף את זכויותיהם של בעלי איגרות החוב לגבי השעבוד אלא ברשות בית המשפט; ואם הוגשה לבית המשפט בקשת אכיפה, רשאי בית המשפט ליתן כל סעד שאפשר לקבלו על פי בקשה כאמור בבתי המשפט באנגליה, כולל מינוי כונס ומתן צו למכירת הנכסים וחלוקתם.

היסוד הדרוש לפתיחה בכינוס נכסים במסלול זה הוא קיומו של שעבוד צף מכוח אגרת חוב. שעבוד צף הוא סוג של "משכון שיש לגביו בדין אחר הוראות מיוחדות", אליו מפנה סעיף 17(1) לחוק המשכון. שעבוד כזה יהיה מבוסס תמיד על אגרת חוב (ולא על שטר משכון). הסעיף מדגיש את העובדה שיש לפנות לבית המשפט (סמכות זו נתונה לבית המשפט המחוזי) – כאן אין תפקיד להוצאה לפועל. כינוס נכסים כזה הוא מיוחד לדיני התאגידים ואינו קשור לחייבים שהם יחידים, מכיוון שרק תאגיד יכול להקצות אג"ח או ליצור שעבוד צף.

הטלת שעבודים באגרות חוב היא פעולה נפוצה. חברות רבות, בפרט כאלו שהן פחות גדולות ומבוססות, יגייסו הון דרך אגרות חוב מובטחות (בין אם בשעבוד קבוע או צף). השעבוד הצף פופולרי מכיוון שהוא מאפשר לחברה לבצע פעולות שוטפות בנכסיה, לרבות מכירתם ורכישת נכסים חדשים, והשעבוד יתפוס רק את אותם נכסים שהיו בידי החברה ברגע התגבשותו. חברה עשויה להנפיק אגרת חוב אחת ויחידה, לנושה בודד (בדרך כלל בנק), בה ישועבדו נכסיה תמורת הלוואה. לעיתים קרובות, עם זאת, אגרות חוב מונפקות בסדרה, ועשויות להיות מוצעות לציבור ולהיסחר בבורסה. כאשר סדרת אגרות חוב נרשמת למסחר, החוק קובע כי יש למנות לסדרה נאמן. תפקיד הנאמן הוא לייצג באופן קולקטיבי את עניינם של המחזיקים באגרות החוב. הנאמן אחראי גם לפניה לבית המשפט במקרה שהחברה המנפיקה לא עומדת בהתחייבויותיה והוא עשוי לדרוש מינוי כונס לפי סעיף 194 לפקודת החברות.

בעבר, לפני התפתחותם של דיני הבראת החברות, עשו בתי המשפט שימוש בעובדה שכונס מתמנה על כלל נכסיה של החברה (בשעבוד צף) ויכול לפקח על מכלול ענייניה העסקיים. בפסיקה התפתח התפקיד של "כונס מפעיל", שהיה אמור לנהל את נכסי החברה בתור עסק חי במקום לממש אותם. זאת, במקרים בהם ראו בתי המשפט סיכוי להבריא את החברה (כאשר החלופה האחרת היחידה הייתה פירוק). המצאה זו הייתה עירוב מין בשאינו מינו, שכן תפקיד הכונס הוא מראש לפעול למען נושה ספציפי ולא למען כלל הנושים, אף לא למען החברה עצמה. עם חקיקת סעיף 233 לפקודת החברות ולאחר מכן סעיף 350 לחוק החברות, יחד עם דיני ההבראה שהתפתחו בעקבותיהם, נולד התפקיד של נאמן להבראת חברה והתייתר הצורך בכונס מפעיל.

נכון לדצמבר 2016, החלו הליכי פירוק נגד כ 10,000 חברות בישראל, גם כאשר חברה נמצאת בפירוק, יכול ועדיין ימשיך לפעול כונס על נכסיה, במקביל למפרק.

על אף שהליך כינוס הנכסים מיועד להיטיב עם נושה או נושים ספציפיים, הוא כפוף בראש ובראשונה להוראות הדין. אלו קובעות, לדוגמה, כי הכונס חייב לתת עדיפות לחובות בדין קדימה (של נושים בלתי-מובטחים מסוגים שונים, כגון עובדים) בטרם יחלק את כספי הכינוס לנושים המובטחים בשעבוד צף.

כונס הנכסים

כונס הנכסים הוא נאמן לטובת הזכאים ליהנות מתמורת נכסי הכינוס. בניגוד למפרק, כונס הנכסים אינו תופס את אישיותה המשפטית של החברה, אלא רק את נכסיה. התקנות קובעות כי רק רואה חשבון או עורך דין יכול להתמנות על ידי בית המשפט לתפקיד של כונס נכסים בדיני החברות. שכר הכונס נקבע על ידי בית המשפט הדן בתיק, בדרך כלל לפי אחוז מסך תקבולי המימוש או החלוקה בפועל שביצע. כונס הנכסים עשוי לקבל תוספת שכר בעבור מאמץ מיוחד. לחלופין, שכרו גם יכול להיות מופחת, אם החישוב לפי אחוזים מביא לשכר גבוה מדי ביחס למאמץ שהושקע בתיק.

ראו גם

• פירוק חברות
• אגרת חוב

לקריאה נוספת

• עודד מאור ואסף דגני, על כונס נכסים, הוצאת "השדה המשפטי", 2016