צד אחד ברבית

צד אחד בריבית הוא מושג הלכתי בדיני ריבית, המתאר מצב שבו בעת ביצוע עסקה ייתכנו שני תרחישים אפשריים בעתיד, התלויים בתנאי מסוים: תרחיש אחד שבו למפרע יתברר שהייתה כאן הלוואה ותשלום נוסף עליה (ולכן יש בה איסור ריבית), ותרחיש שני שבו יתברר שהמעות ניתנו למטרת קנייה או שווי מדויק, ועל כן אין בה כל תוספת ריבית.

בתלמוד קיימת מחלוקת תנאים בין רבי יהודה לחכמים האם עסקה כזו מותרת לכתחילה כיוון שישנו צד היתר, או שהיא אסורה מחשש שמא יתממש התרחיש שיש בו ריבית. להלכה נפסק כדעת חכמים ש"צד אחד בריבית - אסור".

מקור הדין וסוגיות התלמוד

בתלמוד הבבלי מובאות מספר סוגיות שבהן באה לידי ביטוי המחלוקת סביב "צד אחד בריבית". הסוגיה המרכזית נידונה בפרק "איזהו נשך" שבמסכת בבא מציעא:

הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר (התנה שאם לא ישלם לו עד תאריך פלוני, תהא השדה שלו), בזמן שהמוכר אוכל פירות - מותר, לוקח אוכל פירות - אסור (כי אם בסוף יפרע הלווה את החוב, ובינתיים הרוויח המלווה את שווי הפירות, הרי שזו רבית). רבי יהודה אומר: אף בזמן שהלוקח אוכל פירות מותר.

— מסכת בבא מציעא, דף ס"ג, עמוד א'

בפירוש מחלוקת זו נחלקו האמוראים:

• לדעת אביי, יסוד המחלוקת בין התנאים הוא הדין של "צד אחד בריבית". רבי יהודה מתיר משום שיש בעסקה צד שבו לא תהיה ריבית כלל (אם החוב לא ישולם והשדה תעבור לבעלות המלווה למפרע, הרי שאכל את פירותיו שלו), ואילו חכמים אוסרים משום שקיים צד שבו תיווצר ריבית.
• לדעת רבא, מוסכם על הכל ש"צד אחד בריבית אסור", ומחלוקת התנאים נוגעת לדין אחר הקרוי "ריבית על מנת להחזיר". לשיטתו, הברייתא עוסקת במקרה שבו הוסכם מראש שאם הלווה יחזיר את החוב, המלווה ישיב לו את כל הפירות שאכל. חכמים אוסרים גם באופן זה, ואילו רבי יהודה מתיר.

מקרה נוסף מופיע בהמשך המסכת:

משכן לו בית, משכן לו שדה, ואמר לו 'לכשתרצה למוכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו' - אסור. בשוייהן - מותר.

— מסכת בבא מציעא, דף ס"ה, עמוד ב'

הגמרא מסבירה, על פי דברי רב הונא בריה דרב יהושע, שברייתא זו, האוסרת להתנות שהלווה ימכור למלווה את שדהו במחיר מוזל, נשנתה כדעת חכמים בלבד. לדעת רבי יהודה תנאי זה יהיה מותר, שכן גם כאן קיים "צד אחד בריבית" – אם הלווה לא ירצה למכור את שדהו לעולם, לא תהיה כאן כל ריבית.

בתי ערי חומה

ערך מורחב – בתי ערי חומה

במסכת ערכין דנה הגמרא בדין התורה המאפשר למוכר בית בעיר מוקפת חומה לגאול (לפדות) את ביתו בתוך שנת המכירה הראשונה, באותו סכום שבו מכר. הגמרא מציינת שמצב זה יוצר לכאורה מציאות של ריבית, שהרי אם המוכר יפדה את הבית, יתברר למפרע שהמעות שנתן הקונה היו כהלוואה, והקונה התגורר בבית חינם בתמורה להמתנת המעות.

המשנה שם קובעת שדין זה הוא "כמין רבית ואינו רבית", ואילו בברייתא נאמר שזו "רבית גמורה, אלא שהתורה התירתו". הגמרא מבארת שהמשנה, שאינה רואה בכך ריבית כלל, סוברת כרבי יהודה ש"צד אחד בריבית - מותר" (שהרי אם הבית לא ייגאל, המעות היו דמי מקח ולא הייתה ריבית). הברייתא, לעומת זאת, סוברת כחכמים שצד אחד בריבית אסור ונחשב לריבית גמורה, אלא שבמקרה הספציפי של בתי ערי חומה התורה חידשה היתר מיוחד. הירושלמי אף מציין שרבי יהודה למד את שיטתו המקורית להתיר "צד אחד בריבית" מההיתר הקיים בבתי ערי חומה.

גדרי הדין ותנאיו

בקרב הראשונים נידונו התנאים שבהם שייך ההיתר של רבי יהודה למצב של צד אחד בריבית:

• תלוי בדעתם ("בידו"): מתוספות עולה כי ההיתר של רבי יהודה נאמר דווקא כאשר ההכרעה האם יהיה כאן איסור ריבית תלויה בבחירתם של הצדדים (כגון האם הלווה יבחר לפדות את שדהו או למכור אותה). אולם, אם התרחישים תלויים בגורמים חיצוניים (כגון עליית מחירי השוק בסאה בסאה), הכל מודים שהדבר אסור.
• צד של מכר: לפי רש"י, ר' יהודה התיר צד אחד בריבית רק כאשר התרחיש המותר הוא תרחיש של מכר. אולם, כאשר מדובר בהלוואה גמורה שמכל צד שנסתכל עליה תישאר הלוואה, אף אם יש ספק אם תהיה בה ריבית, הדבר אסור. בעלי התוספות מבינים אף הם שההיתר מבוסס על נוכחותו של "צד מכר", שרק בגללו קיימת קולא שלא לראות בעסקה הלוואה רגילה.

רמת האיסור (דאורייתא או דרבנן)

מאחר שלהלכה נפסק כחכמים שצד אחד בריבית אסור, נחלקו הפוסקים בשאלה האם איסור זה הוא דאורייתא (כדין ריבית קצוצה) או מדרבנן (כדין אבק ריבית). למחלוקת זו יש השלכה מעשית קריטית: ריבית מדאורייתא מוציאים בבית דין (המלווה חייב להחזיר את הריבית ללווה), בעוד אבק ריבית "אינה יוצאה בדיינים".

• שיטת רוב הראשונים: לדעת התוספות, הרשב"א, הריטב"א וראשונים נוספים, לשיטת חכמים איסור צד אחד בריבית הוא מהתורה ונחשב לריבית גמורה. עם זאת, הראב"ד סובר שהאיסור לדעת חכמים הוא מדרבנן בלבד, כיוון שהריבית מגיעה על ידי צד של מכר.
• מחלוקת האחרונים: בבית יוסף הכריע שלדעת חכמים האיסור הוא מהתורה, וזו נחשבת ריבית קצוצה. לעומתו, הב"ח והש"ך פסקו שזהו איסור מדרבנן בלבד. הב"ח ביאר שמה שהתוספות כתבו שהאיסור מהתורה, נכתב רק אליבא דשיטת רבא בגמרא, אולם להלכה נפסקה שיטת אביי, ולפיכך מדובר באבק ריבית.
• פשרת הריב"ש והבית מאיר: הריב"ש (וכן מובא באחרונים נוספים כמו בעל "בית מאיר") מחלק בדבר: כל עוד הצדדים נמצאים בספק איזה תרחיש יתממש, האיסור לאכול מהפירות הוא מדרבנן. אך אם המלווה אכל מהפירות, ולבסוף התממש התרחיש שלפיו העסקה היא הלוואה (המקח בטל) - למפרע הפכה אכילת הפירות לריבית קצוצה מן התורה, ומוציאים את הממון בדיינים.

בהקשר זה עמדו פוסקים על חילוק נוסף (המובא בין היתר בדברי ה"בית מאיר"): יש להבחין בין מצב שבו הספק הוא האם המעות הן מעות הלוואה או מעות מקח (אך אם הן מעות הלוואה הריווח ודאי), לבין מצב שבו גם אם המעות הן מעות הלוואה יש ספק האם יהיה כלל רווח (למשל, ספק אם השדה תצמיח פירות). במצב שבו הריווח עצמו בספק, לרוב הדעות מדובר ב"אבק ריבית" בלבד.

פסיקת ההלכה

להלכה פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך כחכמים, ש"צד אחד בריבית" אסור. לגבי השאלה האם מוציאים ממון זה בדיינים (אם עבר המלווה ואכל מהפירות), הדבר נתון במחלוקת הפוסקים כאמור, אך השולחן ערוך פוסק שמוציאים מידו, דהיינו שהאיסור במקרה זה הוא מדאורייתא.

ראו גם

• אבק ריבית
• בתי ערי חומה

קישורים חיצוניים

• הרב חיים סבתו, צד אחד בריבית, מאמר מתוך קובץ באתר ישיבת הר עציון.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

צד אחד ברבית43211822