פרשה
פרשה או פרשיה הוא מונח המשמש כינוי לקטעים קצרים אשר מכונים פרשה פתוחה או פרשה סתומה בהתאם לצורת העימוד בתחילת הפרשה. החלוקה לפרשות היא החלוקה היחידה המופיעה בספרי התורה, לעומת החלוקה לפרקים או סדרים שלא מופיעה בהם. סימון לא נכון של פרשיות פתוחות או סתומות פוסל את ספר התורה[1].
החלוקה לפרשיות מופיעה במגילות ים המלח מתקופת בית שני ומוזכרת בספרות התלמוד ובספרא דבורא דנדבא.
כאשר קוראים בתורה, החלוקה לקוראים השונים (שבעה קוראים בשבת ושלושה בשני וחמישי) מתחשבת לרוב בחלוקה לפרשיות. כמו כן החלוקה לפרשות שבוע לרוב נחלקת בתחילת פרשיה וכך גם החלוקה לסדרים.
כיום משמש המונח "פרשה" בדרך כלל ככינוי לאחת מפרשות השבוע.
רווח שבין פרשה לפרשה
התלמוד מציין שיש חיוב להשאיר רווח בין פרשה לפרשה, ורווח זה מעכב בדיעבד.[2]
שיעור הרווח
בתלמוד לא מצוין שיעור מדויק לרווח שבין פרשה לפרשה. הרמב"ם כותב שמנהג הסופרים הוא לעשות רווח גדול מספיק כדי לאפשר כתיבת תשעת האותיות של המילים "אשר אשר אשר".[3] אולם, רבי יוסף קארו כתב ששיעור זה הוא רק לכתחילה אבל בדיעבד כשר אם השאיר רווח גדול מספיק כדי לכתוב את האות יוד תשע פעמים ברצף.[4]
במסכת סופרים מובא שיעור קצר יותר לרווח בין פרשות: רווח בגודל מספק כדי לכתוב "שם של שלוש אותיות".[5] אולם שיעור זה לא נתקבל להלכה כלל.[6]
את הגודל של תשעת האותיות מודדים לפי הגודל של הכתב בספר.
סוגי פרשות
בהלכה קיימים שני סוגי פרשות: פתוחה וסתומה, כאשר הפתוחה מסמלת הפסקה גדולה יותר מן הסתומה.
פרשה פתוחה
הצורה המקובלת לפרשה פתוחה היא כאשר הפרשה הקודמת מסתיימת בתחילת השורה או באמצעה, ואז משאירים את שארית השורה ריקה ומתחילים את הפרשה החדשה בתחילת השורה הבאה.
אולם, כאשר הפרשה הקודמת מסתיימת בסוף השורה (או קרוב לסופה), נחלקו הראשונים כיצד יש לנהוג:
- לפי הרמב"ם: משאירים שורה אחת ריקה ומתחילים את הפרשה הבאה בתחילת השורה שלאחריה.[7]
- לפי הרא"ש: מתחילים את הפרשה הבאה בשורה שלאחריה, אך רק לאחר ריוח של תשע אותיות בתחילת השורה.[8]
לדעת כל אחד מהם, הצורה השנייה אינה נחשבת פתוחה אלא סתומה.
פרשה סתומה
הצורה המקובלת לפרשה סתומה היא כאשר הפרשה הקודמת מסתיימת בתחילת השורה, ואז משאירים ריוח של תשע אותיות באמצע השורה, ולאחריו מתחילים את הפרשה הבאה באותה השורה.
כאשר אין מקום להותיר ריוח כזה ולהתחיל את הפרשה הבאה באותו שורה, נחלקו הראשונים:
- לפי הרמב"ם: מתחילים את הפרשה הבאה בתחילת השורה החדשה, לאחר ריוח קטן.[9][7]
- לפי הרא"ש: משאירים שורה אחת ריקה ומתחילים את הפרשה הבאה בתחילת השורה שלאחריה.[8]
לדעת כל אחד מהם, הצורה השנייה נחשבת כפרשה פתוחה ולא כסתומה.
צורת פרשה סתומה לפי הט"ז
רבי דוד הלוי סגל (הט"ז) הציע צורה נוספת לפרשה סתומה, שתתאים גם לשיטת הרמב"ם וגם לשיטת הרא"ש: לסיים את הפרשה הקודמת סמוך לסוף השורה באופן שאין בו רווח של תשע אותיות, ובשורה הבאה להתחיל את הפרשה החדשה לאחר רווח קצר; יחד מצטרפים שני הרווחים כדי שיעור תשע אותיות.[10]
לחידוש זה הסכימו הרמ"ע מפאנו והגר"א ופרי מגדים[11] אך הרבה פוסקים חולקים על חידוש זה.[12]
מספר הפרשיות הסתומות והפתוחות
בתורה ישנן 290 פרשיות פתוחות לפי כתר ארם צובא שהלכה נפסקה לפיו, לפי כתב יד לנינגרד יש 293 פרשיות ואילו בכל התנ"ך יש 1181 פרשיות פתוחות.
בתורה ישנן 379 פרשיות סתומות לפי כתר ארם צובא, לפי כתב יד לנינגרד יש 394 פרשיות סתומות ואילו בכל התנ"ך יש 1981 פרשיות סתומות.
ספרי תורה תימניים
בספרי תורה תימניים הרווח המינימלי לאחר פרשה פתוחה או סתומה הוא כ-27 אותיות. לכן, במקרים רבים אחרי פרשה פתוחה יש רווח עד סוף השורה ובנוסף שורה ריקה לאחריה. כך גם, במקרים רבים לאחר פרשה סתומה יש רווח עד סוף השורה, והשורה הבאה מתחילה רק באמצעה.
החלוקה לפרשות
החלוקה לפרשות היא לרוב עניינית, וכל פרשה מכילה מספר לא קבוע של פסוקים (מפסוק אחד ועד עשרות רבות) בהתאם לנושא. בדרך כלל פרשה פתוחה תכיל נושא גדול שלפעמים יהיה מחולק למספר נושאים קטנים באמצעות החלוקה לפרשיות סתומות.
אולם יש סיבות אחרות לקיומם של פרשות. לעיתים יש הפסקה של פרשה סתומה באמצע עניין, ואפילו באמצע פסוק, לפני דיבור של ה' (למשל, לפני יהושע ה' ט, לפני יהושע ז' י, שמ"א י' כב, שמ"א ט"ז ב). יש שניצלו עיקרון זה כדי לטעון במקרה ספציפי (למשל יהושע ו' פסוק ב') בו נראה שפרשה חדשה מתחילה בעניין חדש שבעצם הפרשה החדשה היא המשך ישיר של הקודמת.
יש מספר מקומות בהם יש הפסקה של פרשה פתוחה באמצע פסוק (בראשית ל"ה כב, במדבר כ"ו א), והפרשנים דנים בסיבת הדבר. יש המפרשים, שהסיבה היא אירוע מצער בפרשה המסתיימת. המקרה הבולט ביותר הוא עשרת הדיברות (גם בספר שמות וגם בספר דברים), יש פרשה סתומה לכל דיבר "לא תרצח" "לא תנאף" "לא תגנב" וכו'.
הרמב"ם, מונה בהלכות ספר תורה את כל הפרשיות הפתוחות והסתומות על פי הספר הידוע שהגיהו בן אשר, שרבים מזהים אותו ככתר ארם צובא[13][14].
לפני חלוקת התנ"ך לפרקים היה נהוג להפנות אנשים לפסוקים מסוימים לפי הפרשיה בהם הם נמצאים, למשל בפירושו של רש"י לספר שמות כז' ה': "כבר שמענו בפרשת 'מזבח אדמה תעשה לי': 'לא תעלה במעלות' וגו'". אפשר לשים לב ששם הפרשיה הוא לא בהכרח מהמילים הראשונות בפרשיה, כמו כן ההפניה בדוגמה זאת היא לפרשיה סתומה ולא בהכרח לפרשיה פתוחה.
מנהגים שונים לגבי החלוקה לפרשיות בפרשת צו
במנותו את פרשיות ספר ויקרא, כותב הרמב"ם[15] שיש פרשה פתוחה בפסוק "וידבר" שלפני "דבר אל בני ישראל". והעיר על כך בהגהות מיימוניות שיש בפרשת צו, בפרק ז', שני פסוקים שעונים להגדרה זו: פסוק כ"ב ופסוק כ"ח. וכתב על כך: ”ובדקתי ודרשתי בכל הספרים הטובים אשר מצאתי, ומצאתי שתיהם פתוחות... וכן מצאתי שוב בתיקון ספר תורה אשר עשה הה"ר יוסף נקדן המומחה והעתיקו מן המיימוני ז"ל: דבר כל חלב פתוחה, דבר המקריב פתוחה”. כלומר, בכל ספרי התורה שהיו לפני בעל הגהות מיימונית שתי הפרשיות היו פתוחות. לפי עדויות גם בכתר ארם צובא, שרבים מזהים אותו עם הספר שעליו הסתמך הרמב"ם, הייתה פרשה בשני המקומות. לעומת זאת, במסורת העדות השונות יש פרשה אחת: בספרי התורה של יהודי תימן יש פרשה רק לפני פסוק כב, ואילו בספרי התורה של יהודי אשכנז ספרד והמזרח יש פרשה רק לפני פסוק כח[16]. הנושא נידון באחרונים ובעל קסת הסופר הכריע שספר תורה שנעשתה בו פרשה פתוחה לפני פסוק כב אין לפסלו[17].
מספור הפרשות
כאשר הרמב"ם סופר את הפרשות הפתוחות או הסתומות הוא בעצם מונה את הרווחים בספר התורה שמסמלים את הפרשות. הרמב"ם כותב שיש 43 פרשות פתוחות בספר בראשית ו-48 פרשות סתומות ובסך הכל 91. אולם, אם אנו נמנה את הפסקאות עצמם נקבל מספר קצת שונה, לפי מניין הרמב"ם הפסקה הראשונה לא נספרת, כי אין שם רווח, אולם פסקה זו היא בעצם הפרשה הפתוחה הראשונה כי היא מתחילה בתחילת שורה ולכן מנין הפרשות הפתוחות הוא 44 לפי ספירת הפיסקאות. אם נתייחס לפרשיה סתומה בתור תת-נושא בתוך פרשיה פתוחה[דרושה הבהרה] נקבל שיש בספר בראשית 30 פרשיות פתוחות ללא חלוקה משנית ועוד 14 פתוחות שמתחלקות ל-62[18] פרשיות סתומות וסך כולל של 92 פרשיות.
קישורים חיצוניים
- יוסי פרץ, מסורות החלוקה של הפרשיות הפתוחות והסתומות בתורה בכתבי יד אשכנזיים מקראיים מימי הביניים, JSIJ 14, 2018
הערות שוליים
- ↑ מסכת סופרים פרק א' הלכה י"ד
- ↑ תלמוד בבלי שבת דף קג ע"ב
- ↑ רמב"ם הלכות ספר תורה פרק ז הלכה י
- ↑ בית יוסף יורה דעה סימן ערה
- ↑ מסכת סופרים פרק א הלכה יד
- ↑ עיין ש"ך יורה דעה סימן ערה ס"ק ד
- ^ 7.0 7.1 רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ח הלכות א-ב.
- ^ 8.0 8.1 רא"ש הלכות ספר תורה סימן יג
- ↑ אם בסוף השורה הקודמת אין מקום לריוח של תשע אותיות – משאירים ריוח כזה בתחילת השורה הבאה ומתחילים שם את הפרשה הסתומה. ואם היה מקום לתשע אותיות – די בריוח קצר בתחילת השורה הבאה.
- ↑ טורי זהב אורח חיים סימן לב ס"ק כו
- ↑ הובאו במשנה ברורה סימן לב ס"ק קסד
- ↑ באור הלכה סימן לב ד"ה לדעת הרמב"ם
- ↑ יוסף עופר, כתר ארם צובה לאור רשימותיו של מ"ד קאסוטו, ספונות סח ד [יט] (תשמ"ט), עמ' 330-325
- ↑ על פרשת נסיעתו המסוכנת של קאסוטו לסוריה וביקורו בארם צובא, וכן באופן דרמטי על גילוי טעותו של קאסוטו בידי יוסי עופר, ראו בספרו של אמנון שמוש "הכתר", הוצאת יד בן צבי בפרק הרביעי (הקישור לכרטסת הספרייה הלאומית). על גילוי הטעות באופן מדויק יותר ראו הרצאתו ועדותו האישית של יוסף עופר (בערוץ שלו ביוטיוב)
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ח', הלכה ד'.
- ↑ ראו תנ"ך חורב, מהדורת הרב מרדכי ברויאר בספר ויקרא עמוד 162, ובסיום הספר "על המהדורה" עמוד 7 ובהערה 2.
- ↑ ראו שפתי כהן על יורה דעה, סימן רע"ה ס"ק ו', ובקסת הסופר חלק ב פרשת צו פרק ז
- ↑ 48 פרשיות סתומות לפי הרמב"ם שהם בעצם אחרי ההפסק ועוד 14 שהם הפסקאות הראשוניות של 14 הפרשיות הפתוחות שמתחלקות, כי לפי הרמב"ם סופרים רק את הרווחים ולא את הפסקאות.
פרשה36158621Q654188