פרנסיסקו דה קוודו

פְרַנְסִיסְקוֹ גוֹמֶס דֶה קֶוֶודוֹ וִילְיֶגַס אִי סַנְטִיבַּאנייס סֶוַואלוֹס (בספרדית: Francisco Gómez de Quevedo Villegas y Santibáñez Cevallos‏; 14 בספטמבר 1580 – 8 בספטמבר 1645), או בקיצור פרנסיסקו דה קוודו, היה אציל ספרדי, פוליטיקאי וסופר לאומן ואנטישמי מתקופת הבארוק. יחד עם יריבו לכל החיים, לואיס דה גונגורה (אנ'), קוודו היה אחד המשוררים הספרדים הבולטים של התקופה. הסגנון שלו מאופיין במה שכונה קונספטיסמו (אנ'). סגנון זה היה בניגוד גמור לקולטראניסמו (אנ') של גונגורה.

ביוגרפיה

קוודו נולד ב-14 בספטמבר 1580^[1] במדריד למשפחת אידלגו (אנ')^[א] מהכפר וחוריס (Vejorís), באזור ההררי הצפוני של קנטבריה. משפחתו הייתה צאצאים של האצולה הקסטיליאנית.

אביו של קוודו, פרנסיסקו גומס דה קוודו, היה מזכירה של מריה מספרד, בתו של הקיסר קרל החמישי ואשתו של מקסימיליאן השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ואימו, מריה דה סנטיבאנייס (María de Santibáñez) ילידת מדריד, הייתה משרתת אישית של המלכה. קוודו גדל כשהוא מוקף בנכבדים ובאצולה בחצר המלוכה. לקוודו היה כשרון אינטלקטואלי, אבל הוא היה מוגבל פיזית עם קלאב פוט וקוצר ראייה. מכיוון שהוא תמיד לבש מצבטיים (אנ')^[ב] שמו ברבים, quevedos, קיבל את המשמעות של מצבטיים בשפה הספרדית.

הוא התייתם בגיל שש, הוא הצליח ללמוד בבית הספר הקיסרי (אנ') שנוהל על ידי הישועים במדריד. לאחר מכן למד באוניברסיטה באלקלה דה אנארס משנת 1596 עד 1600. על פי דיווחו הוא למד לבד פילוסופיה, שפות קלאסיות, ערבית, עברית, צרפתית ואיטלקית.

בשנת 1601 עבר קוודו, כחבר בחצר, לוויאדוליד, שם הועבר חצר המלוכה על ידי שר המלך, הדוכס מלרמה (אנ'). שם למד תאולוגיה, נושא שיהפוך לעניין עבורו לכל החיים, ועליו יחבר בהמשך חייו את החיבור Providencia de Dios (ההשגחה האלוהית) כנגד האתאיזם.

בשלב זה של חייו, הוא התפרסם כמשורר וגם כסופר של פרוזה. חלק משירתו נאספה באנתולוגיה דורית משנת 1605 מאת פדרו אספינוסה (Pedro Espinosa), בשם Flores de Poetas Ilustres (פרחים מאת משוררים מפוארים).

לתקופה זו מתוארכת גם הטיוטה הראשונה של הרומן הפיקרסקי שלו "חיי נוכל" (Vida del Buscón) - שנכתב כנראה כתרגיל בשנינות חצרנית - וכמה עלונים סאטיריים שהפכו אותו למפורסם בקרב חבריו התלמידים, ולימים הוא התנער מהם כמעשי קונדס של גיל הנעורים.

בערך בזמן זה, הוא החל בחילופי מכתבים מלומדים מאוד עם ההומניסט יוסטוס ליפסיוס, שבהם הביע קוודו צער על המלחמות שהרסו את אירופה. חצר המלוכה חזרה למדריד בשנת 1606, וקוודו הלך בעקבותיה, ונשאר עד 1611. עד אז, הוא היה כותב ידוע שצבר הישגים. הוא התיידד וזכה לשבחים ממיגל דה סרוואנטס ולופה דה וגה, המחזאי הבכיר של התקופה.

אויבים

אויביו של קוודו כללו, בין היתר, את המחזאי חואן רואיס דה אלרקון (אנ'), שכן, למרות מוגבלויותיו הפיזיות שלו עצמו, קוודו מצא את חיצוניותו הפיזית של אלרקון הג'ינג'י והגיבן כמקור לשעשוע. קוודו גם תקף את חואן פרס דה מונטאלבן, בנו של מוכר ספרים עמו הסתכסך, ותיאר אותו באופן סאטירי ב-La Perinola (השבשבת), יצירה שהוא כלל בספרו Para todos (עבור כולם). בשנת 1608, קוודו ניהל דו-קרב עם הסופר ואמן הסיוף לואיס פאצ'קו דה נרוואס (אנ') כתוצאה מביקורת של קוודו על אחת מיצירותיו של פאצ'קו. קוודו הסיר את הכובע של פאצ'קו במפגש הראשון. הם נשארו אויבים כל חייהם.^[2] ב"חיי הנוכל" של קוודו, זכה דו-קרב זה לפרודיה עם סייף המסתמך על חישובים מתמטיים שנאלץ לברוח מדו-קרב עם חייל מנוסה.

קוודו היה יכול להיות אימפולסיבי. הוא נכח בכנסיית סן מרטין (Iglesia de San Martín) במדריד כשאישה שהתפללה שם ספגה סטירה על הלחי על ידי גבר אחר שמיהר לעברה. קוודו תפס את האיש וגרר אותו אל מחוץ לכנסייה. שני האנשים שלפו חרבות, וקוודו הביס את יריבו. האיש, שמת מפצעיו זמן מה לאחר מכן, היה אדם בעל חשיבות. קוודו פרש אפוא באופן זמני לארמונו של חברו ופטרונו, פדרו טלס-חירון, הדוכס השלישי של אוסונה (אנ').

היחסים עם הדוכס מאוסונה

בערך באותה תקופה, קוודו התקרב מאוד לפדרו טלס-חירון, הדוכס השלישי של אוסונה (אנ'), אחד המדינאים והגנרלים הגדולים של התקופה, שאותו ליווה כמזכיר לאיטליה ב-1613, וביצע עבורו מספר משימות שהובילו אותו לניס, ונציה, ולבסוף חזרה למדריד. שם הוא עסק בכל מיני תככים בחצר המלכות כדי להשיג את מלכות המשנה של ממלכת נאפולי לאוסונה, מאמץ שנשא פרי לבסוף בשנת 1616. לאחר מכן חזר לאיטליה בפמליה של הדוכס, שם הופקד על הסדרת הכספים של מלכות המשנה, ונשלח למספר משימות הקשורות לריגול לרפובליקה המתחרה של ונציה, אם כי כיום משערים כי הוא לא היה מעורב בהן אישית. הוא זכה לתגמול על מאמציו בתואר אביר של מסדר סנטיאגו ב-1618.

גלות זמנית ופרישה לגמלאות

כשסר חינו בעיני אוסונה ב-1620, איבד קוודו את פטרונו ומגנו והוגלה לטורה דה חואן אבאד (אנ') (סיודאד ריאל), שאת הפייף שלה אימו רכשה עבורו. ואולם הווסאלים שלו כביכול סירבו להכיר בו, מה שאילץ את קוודו לנהל מאבק משפטי אינסופי עם מועצת העיירה, שלא ניצח בו עד מותו.

קוודו כתב כמה משיריו הטובים ביותר בפרישה מאולצת זו. הוא מצא נחמה לשאיפותיו הכושלות כאיש חצר בסטואיציזם של סנקה, מחקריו ופרשנותו הופכים אותו לאחד המעריכים העיקריים של הנאו-סטואיציזם הספרדי.

עלייתו של פליפה הרביעי לכס המלכות בשנת 1621 הייתה סוף גלותו של קוודו, וחזרתו לחצר המלכות ולפוליטיקה, כעת תחת השפעתו של השר החדש, הרוזן-דוכס אוליברס (אנ'). קוודו ליווה את המלך הצעיר בסיורים באנדלוסיה ובאראגון, וסיפר כמה מהתקריות השונות במכתבים מעניינים.

בתקופה זו הוא החליט להוקיע בפני האינקוויזיציה הספרדית את יצירותיו שלו, שפורסמו ללא הסכמתו על ידי מוכרי ספרים. זה היה מהלך להרתיע את מוכרי הספרים ולהחזיר לעצמו את השליטה בכתביו, במטרה להכין מהדורה סופית של יצירתו שלא תודפס עוד בחייו.

הוא נודע באורח חיים לא מסודר: הוא היה מעשן כבד, מבקר תכוף בבתי בושת ובטברנות, והתגורר יחד עם אישה הידועה רק בשם לדסמה (Ledesma). גונגורה לעג לו כשיכור בשיר סאטירי כדון פרנסיסקו דה קוויבו (Don Francisco de Quebebo, משחק מילים על שמו של קוודו שאת שמו ניתן לתרגם בערך כדון פרנסיסקו שיכורכלוט).

כל זה לא עצר את הקריירה שלו בחצר המלוכה, אולי משום שלמלך היה מוניטין לא פחות סוער. למעשה, בשנת 1632 הוא יהפוך למזכירו של המלך, ובכך יגיע לפסגת הקריירה הפוליטית שלו.

ידידו אנטוניו דה לה סרדה, הדוכס השביעי של מדינאסלי (אנ'), הכריח את קוודו להתחתן בניגוד לרצונו עם דוניה אספרנסה דה אראגון (Doña Esperanza de Aragón), אלמנה עם ילדים. הנישואים, שנעשו ב-1634, נמשכו בקושי שלושה חודשים. קוודו מילא את השנים הללו בפעילות יצירתית קדחתנית.

מאסר וגלות

ב-1639 הוא נעצר. ספריו הוחרמו. השלטונות, בקושי נתנו לקוודו זמן להתלבש, לקחו את המשורר למנזר סן מרקוס (אנ') בלאון. במנזר הקדיש קוודו את עצמו לקריאה, כפי שסופר במכתבו Carta moral e instructiva (מכתב מוסרי ומלמד), שנכתב לחברו, אדאן דה לה פארה (Adán de la Parra), שבו תיאר שעה אחר שעה את חיי הכלא שלו ("מעשרה עד אחת עשרה, אני מבלה את זמני בתפילה ובדבקות, ומאחת עשרה עד צהריים אני קורא סופרים טובים ורעים; כי אין ספר, נתעב ככל שיהיה, שאינו מכיל משהו טוב...").

קוודו, שהיה שברירי וחולה מאוד כשהשתחר מהכלא ב-1643, התפטר מחצר המלוכה באופן סופי כדי לפרוש לטורה דה חואן אבאד. הוא מת במנזר הדומיניקני של וילנואבה דה לוס אינפנטס (אנ'), ב-8 בספטמבר 1645. סיפור אחד מספר כי קברו נבזז ימים לאחר מכן על ידי ג'נטלמן שרצה לקבל את דורבנות הזהב שאיתם נקבר קוודו.

סגנון

קוודו היה חסיד של הסגנון המכונה קונספטיסמו (אנ'), שם שנגזר מ-concepto (קונספטו), שהוגדר כ"הבזק מבריק של שנינות המתבטאת בסגנון פתטי או אפיגרמטי". קונספטיסמו מתאפיין בקצב מהיר, ישירות, אוצר מילים פשוט, מטפורות שנונות ומשחקי מילים. בסגנון זה, משמעויות מרובות מועברות בצורה תמציתית מאוד, ומורכבויות של מושגים מודגשות יותר מאשר אוצר מילים משוכלל. קונספטיסמו יכול לכלול עומק פילוסופי אלגנטי, כמו גם סאטירה נושכת והומור, כמו במקרה של יצירותיהם של קוודו ובלטסר גרסיאן.^[3]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרנסיסקו דה קוודו בוויקישיתוף

שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
כתבי פרנסיסקו דה קוודו בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

ביאורים

^ בן אצולה ספרדי או פורטוגלי
^ סוג של משקפיים שהיו פופולריים במיוחד בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הנתמכים ללא ידיות, על ידי צביטה של גשר האף

הערות שוליים

^ EFE (31 ביולי 2008). "Una carta de Quevedo permite fijar la fecha exacta de su nacimiento". El País (בספרדית). Toledo: Ediciones El País S.L. {{cite news}}: (עזרה)
^ "Famous Duels and Duellists". Destreza Translation & Research Project. Ghost Sparrow Publications. 2005. אורכב מ-המקור ב-8 באוקטובר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
^ Newmark, Maxim (1 בינואר 1956). Dictionary of Spanish Literature. Rowman & Littlefield. p. 71. ISBN 9781442234093. {{cite book}}: (עזרה)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36218591פרנסיסקו דה קוודו

[2] בן אצולה ספרדי או פורטוגלי

[3] סוג של משקפיים שהיו פופולריים במיוחד בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הנתמכים ללא ידיות, על ידי צביטה של גשר האף

[1] EFE (31 ביולי 2008). "Una carta de Quevedo permite fijar la fecha exacta de su nacimiento". El País (בספרדית). Toledo: Ediciones El País S.L. {{cite news}}: (עזרה)

[4] "Famous Duels and Duellists". Destreza Translation & Research Project. Ghost Sparrow Publications. 2005. אורכב מ-המקור ב-8 באוקטובר 2007. {{cite web}}: (עזרה)

[5] Newmark, Maxim (1 בינואר 1956). Dictionary of Spanish Literature. Rowman & Littlefield. p. 71. ISBN 9781442234093. {{cite book}}: (עזרה)

[1]

[א]

[ב]

[2]

[3]

פרנסיסקו דה קוודו

תוכן עניינים