פרננד דה כריסטיאני

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. איזידור פרננד שבריו, ברון דה כריסטיאני (בצרפתית: Isidore-Fernand Chevreau, baron de Christiani‏; 16 בינואר 1857 - 30 ביוני 1928) היה בן אצולה ופעיל פוליטי מלוכני צרפתי אשר התפרסם כאשר התקיף את נשיא צרפת אמיל לובה.

ביוגרפיה

כריסטיאני נולד בקורביל ב-16 בינואר 1857 למשפחה עשירה שנחשבה לחלק מאצולת הקיסרות הצרפתית הראשונה. סבו קיבל את התואר ברון ב-1810. הוא עסק רבות בספורט אך גם התעניין במדעים ואסף יצירות אמנות. בעקבות כינון הרפובליקה הצרפתית השלישית, הצטרף כריסטיאני לתנועת המלוכנים שקראו להחזיר לשלטון את בית בונפרטה. במהלך פרשת דרייפוס הוא החזיק בדעות אנטי-דרייפוסריות.

ב-1896 מת בפתאומיות נשיא צרפת פליקס פור, ובבחירות שנערכו לאחר מכן התבלטו שני מועמדים עיקריים: ז'יל מלין ואמיל לובה. מלין נודע כאיש הימין וכאנטי-דרייפוסר מושבע. לעומתו היה לובה איש שמאל ודרייפוסר מוצהר. ברוב של 483 קולות נגד 279 ניצח לובה את מלין. בחירתו הכעיסה מאוד את החוגים הלאומניים והאנטישמיים בצרפת, אשר גמרו אומר לנקום בלובה בכל דרך אפשרית. בטקס המינוי שלו הם עוררו מהומה כזו עד שאפילו נגינת המרסייז לא נשמעה. ב-23 בפברואר נערכה הלווייתו של פור, ומיד לאחריה ניסה המון אנטישמי שהונהג בידי פול דרולד, ז'ול גרן ומוריס בארס להוביל הפיכה בסיוע הצבא. עם זאת, ההפיכה נכשלה בשל חוסר התמיכה מצד הצבא, ומנהיגיה נעצרו. הסיעות המלוכניות, אשר גם הן התנגדו ללובה, החליטו לארגן הפגנה ב-4 ביוני, במהלך מרוץ הסוסים השנתי באוטיי.

במהלך המרוץ, הופיעו אל מול דוכנו של לובה כ-300 גברים שלבשו על דש בגדיהם את הציפורנים הלבנות שסימלו את המלוכנים והציפורנים הכחולות שסימלו את האנטישמים. הם החלו לצעוק עליו: "התפטר! פנמה!".^[1] המשטרה ושומריו של הנשיא החלו לפזר את המהומה, וכריסטיאני, אשר נכח במקום, גילה שלובה נותר חשוף. הוא רץ אל הדוכן וחבט בראשו במקבל כבד. במקום השתררה דממה מוחלטת, ולאחריה פרצה מהומה גדולה. השוטרים מיהרו להתנפל על כריסטיאני, וחבריו מיהרו לנסות להציל אותו. חלקם נעצרו יחד עמו.^[2] כריסטיאני הודה כי המעשה היה ספונטני ולא מתוכנן, והצהיר ש"הייתי עושה זאת שוב".

לובה לא נפגע בגלל כובע הצילינדר אותו לבש, אולם הכאתו נתפסה כעלבון כבד לרפובליקה כולה. לובה אישר את השתתפותו גם במירוץ שנערך יום למחרת, וכדי לאבטח את האירוע, הוציא המושל הצבאי של פריז אמיל צורלינדן, אלפי חיילים לרחובות. הימין הקיצוני כן תכנן לחולל מהומות באירוע, אולם מנגד גם השמאל ארגן הפגנה המונית. ההתנגשויות בין ההפגנות הפכו לקטטות אלימות שנמשכו כל היום. האירועים יצרו רושם שהרפובליקה בסכנה, מה שהוביל לנפילת ממשלתו של שארל דופוי ולהקמת ממשלה חדשה ב-22 ביוני בראשותו של רנה ולדק-רוסו.

כריסטיאני עצמו נשפט ב-13 ביוני על תקיפת ראש המדינה בהתאם לסעיף 228 של החוקה. במהלך משפטו, הוא ניסה להכחיש את חברותו בארגונים מלוכניים ולאומניים וטען שביצע את המעשה על דעת עצמו מתוך "התרגשות פתאומית". הוא נידון לארבע שנות מאסר (העונש המקסימלי במקרה זה היה חמש שנים) אשר אותן ריצה בבית הסוהר סנטה ובהמשך בכלא פרנסס. הוא העביר את זמנו בכלא בקריאה וציור. לאחר שחרורו הוא חי בפריז עד מותו ב-30 ביוני 1928. את אוסף יצירות האמנות הגדול שלו הוא הוריש למוזיאון הלובר.