פרנטישק פאלאצקי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרנטישק פאלאצקי (צ'כית: František Palacký;‏ 14 ביוני 1798 – 26 במאי 1876) היה היסטוריון, איש ציבור ופעיל תרבותי יליד מוראביה, ממכונני הלאומיות הצ'כית המודרנית ותחיית השפה. נחשב לאבי האומה בארצו.

ביוגרפיה

שנים מוקדמות

פאלאצקי נולד בהודסלביצה (הוצנדורף) שבדרום מוראביה, לא הרחק מאולומואוץ. אביו ייז'י היה כומר לותרני, עיסוק נדיר בארץ שהקונטרה-רפורמציה נאכפה בה ביסודיות יותר ממאה וחמישים שנה טרם לידתו. פרנטישק היה החמישי מבין תריסר ילדים, שארבעה מתוכם מתו בטרם הגיעו לבגרות. בגיל אחת-עשרה נשלח לגימנסיה בטרנצ'ין, ובין 1812 ל-1818 למד בליציאום הפרוטסטנטי שבפרשבורג, הונגריה עילית; חינוך לא-קתולי היה נדיר במוראביה.

החל מימיו בליציאום נסחף פאלאצקי בתחייה הלשונית והתרבותית של השפה הצ'כית, שהובלה על ידי יוזף דוברובסקי ויוזף יונגמן. ידידו יאן בנדיקט יצר קשר בינו לסלאביסט פאבל יוזף שפריק, ולאחר שהתכתב עמו התחבר בהדרגה עם האחרים. הלשון דוברה כמעט אך ורק בידי האיכרים למן המאה ה-17 והשכבות הגבוהות העדיפו גרמנית, אך פקודתו של יוזף השני להקים בתי-ספר בלשון העם (כדי שיהיה אפשר להנחיל להם ידע בסיסי, שיהפכם לנתינים מועילים, בלי לטרוח ללמדם שפה אחרת) החלה ביצירת מעמד משכיל שצרך צ'כית. השפעת הרומנטיקה שקרנה מגרמניה – ויותר מזה, הצורך של בעלי העניין בסדר הקיים בבוהמיה להתגונן משחיקת מעמדם בידי השלטון האבסולוטי – עודדה פנייה להיסטוריה של האומה, והתחזקות הסובלנות הדתית אפשרה גם בחינה מחדש של הרפורמטור הדתי יאן הוס. מספר כותבים החלו, במהוסס, להתייחס אליו כמנהיג חיובי ולא ככופר מסוכן, אם כי לרוב הודגש שהיה קתולי נאמן בבסיסו. פאלאצקי הצעיר היה חריג בנוף זה משתי בחינות: הוא היה מוראבי בין בוהמים, ובחבל הולדתו רווח פטריוטיזם מקומי הרבה לאחר שפרסם את יצירותיו ההיסטוריות; ופרוטסטנטי בין קתולים, שאמנם החלו להתייחס להוס כגיבור לאומי אך שמרו על נאמנות לכנסייה. לימים נתן לילדיו להתחנך באמונה הרומית, וכמו רבים מעמיתיו, הוסיף לדבר בגרמנית בתוך ביתו.

היסטוריון

את פועלו הספרותי החל בפרשבורג, כשתרגם וחיבר מעט שירה בעצמו. עוד ב-1818 הוא ושפריק פרסמו חיבור על משקל ופרוסודיה בשפה הצ'כית, בכתבם שהראשון מתאים לה יותר. הספר נשא טון רומנטי ברור, תוך ביקורת על מסירותו של דוברובסקי למוסכמות העולם העתיק ולמחשבת הנאורות. פאלאצקי נחשף לפילוסופיה של הרדר ולרעיונותיו על חשיבות האומה ותפקידה, שהשפיעו עליו מאוד. הוא כתב ליונגמן ב-1819 שברצונו להתעמק בקורות בוהמיה. ב-1823 נסע לפראג כדי לשהות במחיצת דוברובסקי. זה תלה תקוות גדולות בעניינו בהיסטוריה, בייחלו שיאתגר את הפרשנות הרשמית של הקונטרה-רפורמציה לגביה, והקפיד שיתלווה אליו בסלונים ובנשפים. בהשפעת הרדר ואחרים, ציין תומש ברקש, החל פאלאצקי בהדרגה לחשוב על העבר במונחים של תולדות האומה דוברת-הצ'כית, בלי לכלול את הגרמנים שחיו בבוהמיה במשך מאות שנים.

פטרונו מצא לו תעסוקה כמנהל הארכיב של הרוזן שטרנברג (בצ'כית, שטרברקובה). האציל ודוברובסקי היו אריסטוקרטיים ודיברו גרמנית; כיתר בני מעמדם, הם לא שאפו לתחייה לאומית במלוא המובן והפטריוטית שלהם הייתה טריטוריאלית בוהמית, לא אתנית צ'כית. פאלאצקי שמר על קשר עם יונגמן והמעגל שלו, מלומדים פופוליסטים שמוצאם בשכבות הנמוכות, ושכנע את הרוזן לתמוך בהקמת רבעון ראשון בשפה, Časopis Národního muzea, "כתב-העת למוזיאון הלאומי". כעורכו, שמר פאלאצקי על קו מתון והקפיד לא להכליל חומרים סלאבופיליים מדי או לקומם את הגרמנים ודוברי-הגרמנית. במקביל, חרג בהרבה מגבולותיה המסורתיים של הזהות הבוהמית של רוב שותפיו. הוא קבע כבר אז, במהלך שהקדים בשנים רבות את תומש מסריק, כי הפרסום מיועד גם לקהל במורביה ואפילו בהונגריה עלית (סלובקיה), שתושביהן היו שייכים למרחב הלשוני הצ'כי. ב-16 בספטמבר 1827 נשא פאלאצקי לאישה את תרזיה מכורובה, בתו של פרקליט. היו להם שני ילדים, יאן ומריה.

ב-1829 זכה ספרו שניתח בעיות בכמה כרוניקות מימי הביניים בפרס אגודת המלומדים. אז הוזמן בידי אספת המעמדות הבוהמית להזמנתו לחבר היסטוריה מקיפה חדשה לממלכה, בשפה הגרמנית. הסדרה Geschichte von Böhmen, שהתפרסמה בחמישה כרכים שהאחרון שבהם יצא רק ב-1867, הייתה עבודת חייו של פאלאצקי. הוא עבר בלמעלה משבעים ספריות בכל אירופה, וניצל את ידיעותיו בעשר שפות. על אף היותו לותרני, אף הוותיקן אפשר לו לבלות חודשיים וחצי בארכיביו, והוא קרא רבבות מסמכים. ב-1831 סייע לשפריק לפתוח את ההוצאה לאור Matice česká, "הקרן הצ'כית". כתב-העת ובית-הדפוס הפכו למכשירים מרכזיים בהתפתחותה של הספרות בשפה. ב-1836 יצא לאור הכרך הראשון של Geschichte, שעסק בתקופה מראשית ימי הביניים ועד ל-1197, כשאוטוקר הראשון הפך את הדוכסות לממלכה. הן שם והן בכרך השני, שנדפס ב-1842, שמר על קו מאוזן. הוא הציג את הצ'כים כעם שוחר שלום אך נהנתן ואנרכיסטי קמעא, ואת ההתיישבות הגרמנית כתופעה שהביאה תועלת רבה אך היו לה גם תוצאות שליליות. ברקש עמד על כך שטרם הבחין בשיטתיות בין המונחים Tscheche ו-Böhme. ב-1840 החל בפרסום כתב-העת Archiv český (הארכיב הבוהמי), שהוסיף לצאת בהפסקות עוד מאה שנה והוקדש לפרסום מקורות היסטוריים.

הפוליטיקה בחבל עברה הקצנה באמצע שנות ה-40. המדיניות של מטרניך לא יכלה לבלום את התסיסה הליברלית ואת התביעות לחוקה ולמודרניזציה. ההגירה הגוברת מהכפר לעיר יצרה בורגנות דוברת-צ'כית במספרים ניכרים, שהעניקה לפופוליסטים קהל שהיה נכון לקלוט את מסריהם בלי תלות בעלית המגורמנת. פאלאצקי נהנה מיוקרה רבה בקרב חוגים אלה, אף כי נותר תמיד מלומד הרבה יותר מאיש ציבור. ב-1845 יצא הכרך השלישי של עבודתו, הפעם בצ'כית, בה היה עתיד להשתמש כשפה בלעדית ומעתה והלאה. גם השם שונה, מ"היסטוריה של בוהמיה" ל"תולדות האומה הצ'כית בבוהמיה ומוראביה" (Dějiny národa českého v Čechách a v Moravě). בהמשך תרגם את החלקים הראשונים, בטון לאומי יותר ושלילי כלפי הגרמנים. הספר החדש תיאר את מרידות ההוסיטים, בהן ראה פאלאצקי את הרגע החשוב והמשפיע ביותר בתולדות האומה. את האימפריה הרומית ה"קדושה" והכנסייה הקתולית תיאר באופן שלילי, ומשם היו חיבוריו מאופיינים בהצגה של עימות מתמשך בין סלאבים לגרמנים, שהלך ונעשה ראשוני ומוחלט בהדרגה. הוא גם גינה את ההוסיטים המתונים מהשכבות המבוססות, האוטרקוויסטים, שפנייתם נגד הסיעות הרדיקליות והעממיות ובריתם עם הקיסר אפשרה לדכא את ההתקוממות. גישה זו הייתה מושפעת בבירור מיחסו למעמדות הגבוהים, שסירבו להבחין בין צ'כים וגרמנים בבוהמיה ושאפו לחוקה ולליברליזם בעודם מתעלמים כמעט מהזכויות הלאומיות. אף כי נמנע מהשוואות פשטניות בין ימי הביניים לזמנו, הוא הציג את ההוסיטים המשיחיים והקנאים כמבטאים רוח עממית אותנטית.

מהפכה

כשהלחץ בתוך האימפריה גבר, פאלאצקי נעשה לתומך מובהק של רעיון האוסטרו-סלאביזם, שהוצע ב-1846 על ידי מכרו הרדיקלי, קארל האבליצ'ק בורובסקי. הוא עצמו פיתח אותו לתוכנית פוליטית מקיפה. שניהם חזו את הפיכת המדינה ההבסבורגית למעין פדרציה בה יוענקו זכויות שוות ללאומים על בסיס מקומי. מתווה זה היה הופך את הסלאבים השונים, שהיו הקבוצה הגדולה ביותר ביחד, לכח המוביל. פאלאצקי היה מעוניין, מתוך שכנוע ולא רק כורח המציאות, בשגשוגה של הקיסרות. למרות שהפגין אהדה מסוימת לרעיון הפאן-סלאבי, הוא תיעב את רוסיה כאוטוקרטיה נחשלת וחשש שהיחלשות יתרה של האוסטרים תאפשר לה דריסת רגל באירופה.

אירועי מהפכת 1848 הציבו את פאלאצקי בקדמת הבמה כמעט ללא התרעה מוקדמת. עלייתה המהירה של הרוח הפאן-גרמנית סביב האספה הלאומית של פרנקפורט לחצה את הצ'כים להזדקק לחלופות משלהם. הניסיון לגבש הסכמה בין שתי האוכלוסיות בבוהמיה וללחוץ במשותף על וינה התמוטט כשהקיסר פרנץ יוזף שמט את הקרקע מתחתיה בהענקת רוב הוויתורים שהצ'כים חפצו בהם. ב-11 במרץ קמה בפראג מועצה רדיקלית שתבעה שוויון זכויות מלא ורפורמות ליברליות מקיפות. פאלאצקי התייחס אליה בריחוק, ואף מונה על ידי המושל רודולף שטדיון לוועדה הזמנית שהקים הממשל הקיסרי כמשקל-נגד. אך הוא צבר תנופה כשסירב להזמנה לפרנקפורט ונימק זאת במאמרים שפרסם ב-8 וב-11 באפריל, בהם התנגד למגמת האיחוד של הליברלים הגרמנים ודרש מתווה פדרטיבי ברוח המתווה האוסטרו-סלאבי. הוא גם ביאר שרק ממשל ריכוזי חזק בווינה יוכל לערוב להצלחת תוכניותיו, והבנה זו אפיינה את המדיניות הצ'כית במהלך המהפכה. החתירה לאוטונומיה פלורליסטית שתישען על הקיסר העלתה אותם על מסלול התנגשות הן עם הגרמנים והן עם המהפכנים הליברלים ההונגרים, שתבעו ריבונות בכל שטחי ממלכתם הרב-לאומית. ב-10 באפריל התמזגו הוועדה הזמנית ואספת פראג. פאלאצקי קיבל הצעה להתמנות לשר החינוך הבוהמי. הוא ניסה לקדם את משנתו אצל ראש הממשלה הזמנית, לאופולד פון תון, אך זה התעניין יותר בהישגים פוליטיים ממשיים לצ'כים וברפורמות אזרחיות, כמו גם בשימור מעמד האצולה. כשפרץ מרד אלים בפראג ביוני, היה זה פאלאצקי שהתערב אצל הפורעים כדי לשחרר את פון תון שנפל לידם. הצבא דיכא את ניסיון ההפיכה, ועמדתו של תון הפכה בהתמדה לריאקציונרית ביחס למאורעות המשתנים במהירות. ההיסטוריון התפטר מהממשלה ב-12 ביוני.

בבחירות לרייכסראט שנערכו כמעט מיד לאחר מכן, נבחר כציר מטעם פראג. האספה התכנסה בווינה ב-22 ביולי. הצ'כים, שאוימו על ידי הפאן-גרמנים והמהפכה ההונגרית גם יחד, נדחקו לתמוך בקיסר. פאלאצקי וחתנו לדישלאש ריגר, ראשי נציגיהם, התייצבו לצדו. בספטמבר ובאוקטובר, דיבר ההיסטוריון בשבח הצבא הקרואטי המלוכני שיצא לדכא את ההונגרים ולא הביע אהדה להתקוממות בווינה, שבעטיה פונה הרייכסראט לקרומייריז' והוכרז משטר צבאי בבירה. אבל ניסיונו החוזר לקדם את האוסטרו-סלאביזם בחודשי המהפכה האחרונים התברר שוב ככישלון. הממשל המרכזי סלד מערעור נוסף של הסדר שהושג בעמל וכבר חזה את הצורך בפשרה פרגמטית עם הכוחות הפוליטיים העיקריים. יוז'ף אטווש, שנטש את המהפכה ההונגרית לגלות במינכן, כתב שחזונו ההרדריאני תלוש מן המציאות ולא יוכל להיות ייושם אלא באמצעות טיהור אתני מקיף; ההסדר החדש יוכל להישען רק על המבנים הקיימים. ממורמר ומיואש, פאלאצקי הודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים ב-12 בינואר 1850.

דעיכה

עד 1852 אולץ פאלאצקי להתפטר גם מתפקידיו במישור התרבותי, כמו יושב-ראש הוועדה המארגנת של התיאטרון הצ'כי (שקם ממש לאחר פרישתו). את שנות ה-50, תקופה של אבסולוטיזם מחודש, בילה בעיקר בעבודה על ההיסטוריה שלו, שנימתה לבש גוון אנטי-גרמני בלתי מתפשר. הוא עבר לתאר אותם כאויבים מושבעים. רק ב-1860, אחרי ששורת כשלונות צבאיים אילצה את החצר הווינאית להתחיל בחלוקה-מחדש של הכח ולבחון פשרות, הוא שב לזירה הציבורית. הוא נבחר כציר ללנדטאג הבוהמי החדש ב-1861, והקיסר אף כיבד אותו במינויו לבית העליון של הרייכסטאג לכל ימי חייו. פאלאצקי ניסה לחדש את היוזמה האוסטרו-סלאבית במידת מה, וחתר לייצוג שווה לשלוש הקבוצות הגדולות באימפריה. אך הוא נותר מבודד בממשל שחתר בהתמדה להתבססות על דואליזם אוסטרי-הונגרי, כשלאחרונים ניתן מעמד בכורה בממלכתם שהפך אותם לשותפים בכח בשימור הסדר הקיים, על חשבון העממים הקטנים יותר. חתנו ריגר השיג אוטונומיה תרבותית גדלה לצ'כים, ובהמשך אף חויבה הפקידות בבוהמיה להיות דו-לשונית והוקמו מוסדות רבים שהתנהלו בשפה, אך הם נותרו בצל מאזן הכוחות הפוליטי החדש. ב-1867 אורגנה האימפריה מחדש כאוסטרו-הונגריה, ובפראג פרצו התפרעויות. את שנותיו האחרונות בילה פאלאצקי בכתיבה – לצד מפעלו הגדול, חיבר מאמרים רבים ועוד מספר ספרים – ובמחאה חסרת תוחלת כציר בלנדטאג. הוא נקלע לפולמוס עז עם היסטוריונים גרמנים-בוהמים, שגינו את הצגת עמם כגורם זר ועוין.

פאלאצקי הוכר עוד בחייו כ"אב האומה" הצ'כית, וחוגים לאומיים כיבדו אותו. הוענקו לו אזרחויות כבוד ביישובים רבים. ההיסטוריה של בוהמיה אותה חיבר, שהציגה נרטיב רציף של העם הצ'כי כיישות מגובשת ונפרדת מהגרמנים בבוהמיה, ופעילותו הציבורית הפכו אותו בעיני הבאים אחריו לחשוב ולגדול מבין המעוררים הלאומיים (buditelé). הפוליטיקאים הצ'כים שהמשיכו את מורשתו שאלו במידת-מה את חזונו האוסטרו-סלאבי, והרעיון של מדינה רב-לאומית פלורליסטית עמד גם בתשתיתה של צ'כוסלובקיה. גם העוינות עם הגרמנים בבוהמיה, שהקפיד לטפח, הפכה לסממן מרכזי של הזירה הציבורית ולמקור לחיכוך בלתי-פוסק שחדל רק עם גירושם ב-1945. הוא עשה יותר מכל אחד אחר להפיכת המורשת ההוסיטית למוקד שסביבו התגבשה הלאומיות הצ'כית; יאן הוס, יאן ז'יז'קה ומנהיגים אחרים הפכו בידי יורשיו לגיבורים נערצים, למרות הניגוד בין רובם לאתוס של אומה צ'כית עתיקה, דמוקרטית בבסיסה ושוחרת שלום שהקפיד לתאר בכתביו. אחת מההשלכות ארוכות-הטווח של עבודתו הייתה הניכור שנוצר בין העם לכנסייה הקתולית, אותה תיאר באופן שלילי ביותר (האסכולה שלו גם התעלמה מכך שההוסיטים השלימו ברובם עם רומא). הממשלה ניסתה להקים כנסייה הוסיטית חדשה במאה ה-20, אך זו חסרה שורשים, והציבור הצ'כי הפך לפחות נוצרי מכל עמי אירופה.

כתביו

  • Na horu Radhošť – Gedicht
  • Má modlitba dne 26. července 1818 – Hymne
  • Ideál říše – Ode
  • Staročeský všeobecný kalendář
  • Život Jana Amose Komenského
  • Zběrky ze starožitnosti českoslovanské
  • Počátkové českého básnictví, obzvláště prosodie – (1818)
  • Krásověda čili o kráse a umění knihy patery
  • Okus české terminologie filosofické
  • Staří letopisové čeští od roku 1378 do roku 1527
  • Geschichte von Böhmen
    • 1. Band „Die Urgeschichte und die Zeit der Herzöge in Böhmen bis zum Jahre 1197“ - 1836 בגוגל ספרים
      • 1. Buch: „Böhmens Urgeschichte, vor der Einwanderung der Čechen“ (bis 451)
      • 2. Buch: „Böhmen unter den Čechen vor Verbreitung des Christentums“ (451-894)
      • 3. Buch: „Böhmen als Herzogtum unter dem Einflusse Deutschlands“ (895-1197)
    • 2. Band
      • 1. Abteilung: „Böhmen als erbliches Königreich unter den Přemysliden“ (1198-1306) - 1847
      • 2. Abteilung: „Böhmen unter dem Hause Luxemburg, bis zum Tode Kaiser Karls IV“ (1306-1378)
    • 3. Band
      • 1. Abteilung: „Böhmen unter König Wenzel IV, bis zum Ausbruch des Hussitenkrieges“ (1306 - 1378)
      • 2. Abteilung: „Der Hussitenkrieg“ (1419-1431)
      • 3. Abteilung: „Böhmen und das Baseler Concil: Sigmund und Albrecht“ (1431-1439)
    • 4. Band „Das Zeitalter Georgs von Poděbrad“ (1439–1471)
      • 1. Abteilung: „Die Zeit von 1439 bis zu K. Ladislaws Tode 1457“ - 1860
      • 2. Abteilung: „K. Georgs Regierung.“ (1457 - 1471)
    • 5. Band „Das Zeitalter der Jagelloniden“
      • 1. Abteilung „König Wladislaw II.“ (1471-1500) - 1865
      • 2. Abteilung „König Wladislaw II. und König Ludwig I.“ (1500-1526) - 1867
  • Dějiny národa českého v Čechách a v Moravě
    • 1. Band (bis 1125)
    • 2. Band (1125–1403)
    • 3. Band (1403–1439)
    • 4. Band (1439–1471)
    • 5. Band (1471–1526)
  • Pomůcky ku poznání řádů zemských království Českého v druhé polovině XIII. století
  • Würdigung der alten böhmischen Geschichtschreiber (1869)
  • Pomůcky ku poznání staročeského práva i řádu soudního
  • Přehled současných nejvyšších důstojníků a ouředníků zemských i dvorských v královstvím Českém, od nejstarších časův až do nynějška
  • Popis království Českého (1848)
  • Skizze einer Geschichte von Prag (tsch. Stručné dějiny Prahy)
  • Österreichs Staatsidee – (1866)

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Berkes, Tamás (2010). František Palacký, the Father Figure of Czech Historiography and Nation Building. בתוך: History of the Literary Cultures of East-Central Europe: Volume IV, Edited by Marcel Cornis-Pope and John Neubauer. עמ' 193–210.
  • Jiří Štaif, The Image of the Other in the 19th Century: Historical Scholarship in the Bohemian Lands, בתוך: Nancy M. Wingfield (עורכת), Creating the Other: Ethnic Conflict & Nationalism in Habsburg Central Europe, 2003. עמ' 81-102.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרנטישק פאלאצקי בוויקישיתוף
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24862238פרנטישק פאלאצקי

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פרנטישק_פאלאצקי&oldid=711089"