פרידריציאנום (1244)
הפרידריציאנום משנת 1244 היה צו כללי לסדרי יהודים שהוציא הדוכס פרידריך השני, והיה אחד החוקים ליהודים ההומאניים ביותר בימי הביניים. פריבילגיה זו נלקחה כמעט מילה במילה על ידי שליטי מדינות סמוכות (בוהמיה, הונגריה, פולין, שלזיה).
היסטוריה
ההתיישבות היהודית בווינה החלה בסוף המאה ה-12 בשטח הדוכסי, וכעבדי האוצר של הדוכס נהנו היהודים מהגנה משפטית מיוחדת, ולא היו כפופים לשופט העיר אלא לפקיד דוכסי, השופט יהודים (Index Judaeorum) או לבית דין. הדוכס העסיק פקידים ויועצים יהודים בניגוד למשפט קאנוני (הפרדה בין נוצרים ליהודים).
מאחר שהמסחר והאגודות נשלטו כמעט לחלוטין על ידי נוצרים, התמקדו היהודים במלווה בריבית. הריבית הייתה גבוהה בין היתר בגלל המיסים הגבוהים שהוטלו עליהם על ידי השליט. בפרידריציאנום 1244 נקבע שיעור הריבית ל-8 פני פר כיכר לשבוע, כ-173% בשנה, סכום גבוה מאוד. כתוצאה מכך התפתחו אנטישמיות ראשוניות, משום שיותר ויותר נוצרים תלויים במלווים יהודים.
ב-1236 כשפרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" הטיל על הדוכס חרם קיסרי, פתחו אזרחי וינה (מלבד נוישטאדט) מרצונם את שערי העיר לצבא הקיסרי. יהודים הודחו מכל תפקידים ציבוריים, וב-1238 הוצא צו ליהודים הדומה לגרמני. לאחר מצור ארוך ב-1239 שבה וינה לשליטת הדוכס, פרידריך השני ביטל את זכויות העיר מהקיסר ושיבץ מחדש את זכויות העיר מ-1221. ב-1 ביולי 1244 הוציא צו יהודי חדש, הפרידריציאנום 1244, שתקף ל-200 שנה.
תוכן עניינים (חלקי)
- סעיף 1: בעניינים פיננסיים ורכושיים הכוללים יהודי, "לא יתקבל נוצרי נגד יהודי אלא עם עד נוצרי ועד יהודי".
- סעיף 9: אם נוצרי פצע יהודי, ישלם לקופת הדוכס קנס של 12 מרק זהב, ליהודי 12 מרק כסף ועלויות רפואיות.
- סעיף 10: "כל נוצרי שיהרוג יהודי ייענש במוות", ורכושו יעבור לדוכס.
- סעיף 12: יהודים רשאים לנוע חופשי מעבר לגבולות.
- סעיף 13: יהודים נפטרים רשאים "להועבר מעיר, מחוז או שלטון אחד לאחר", ללא תשלום במכס.
- סעיף 14: חילול בית עלמין יהודי נושא עונש מוות.
- סעיף 15: אין להפריע לתפילה בבתי הכנסת.
- סעיף 21: "כל נוצרי שיפגע ביהודייה בכוח, תיקטע לו היד."
- סעיף 22: שומר הנוצרי של היהודים מוסמך במחלוקות פנימיות יהודיות רק אם נקרא במפורש.
- סעיף 23: משכון וריבית חייבים להיות משולמים על ידי הנוצרי.
- סעיף 24: אין רשות לרבע בכפייה בבתי יהודים.
- סעיף 27: אם משכון נשאר אצל יהודי למעלה משנה ויום, הוא אינו אחראי עליו.
- סעיף 28: פדיית משכון לא תידרש במועדים יהודיים.
- סעיף 29: אלימות נוצרית בבתי יהודים אסורה.
- סעיף 30: תביעה נגד יהודים רק coram suis scolis או בפני הדוכס.
- סעיף 31: שיעור הריבית הוא 8 פני על לירה לשבוע.[1]
הפריבילגיה הסדירה בעיקר עניינים כלכליים, במיוחד בעסקי משכון והלוואות, שבהם קיבלו היהודים זכויות מיוחדות רבות. מקום המשפט היה רק בית הכנסת (או ישירות אצל הדוכס). בחוק זה הגדיר פרידריך השני שהיהודים הם יהודי חסות.[2]
הערות שוליים
- ↑ Kurt Schubert: Die Geschichte des österreichischen Judentums. Böhlau Verlag, Wien 2008, ISBN 978-3-205-77700-7, S. 23–24.
- ↑ Zwischen Privilegierung und Verfolgung, david.juden.at
פרידריציאנום (1244)41603098Q63967234