פרורה

Prora (2011)

אתר הנופש של כוח באמצעות שמחה בפרורה ממוקם בחוף המזרחי של האי ריגן בים הבלטי, צפון גרמניה, במדינת מקלנבורג-מערב פומרניה. האתר בתכנון האדריכל קלמנס קלוץ (Clemens Klotz) נחשב לאחד ממפעלי הבנייה השאפתניים בתקופת הרייך השלישי, וכמייצג נאמן של האדריכלות הנאצית. מחזיק עד היום בשיא כ"הבניין הארוך בעולם", אורכו כ-4.5 ק"מ.

אתר הנופש הוקם על מנת לאפשר לעובדים הגרמנים חברי ה"כוח באמצעות שמחה", יציאה לנופש משפחתי במחיר שווה לכל נפש. על פי התכנון נועד לשרת כ-20,000 נופשים בו בעת.

מבנה האתר

האתר נבנה לאורך רצועת חוף חולי ושטוח, במרחק של כ-150 מטר מקו המים. הורכב משני אגפים עיקריים: צפוני ודרומי אשר כל אחד מהם מורכב מ-4 בלוקים בני 6 קומות ו-10 יחידות דיור כל אחד. צורתו הכללית כשל "מסרק". מכל חדר שגודלו כ-13 מ"ר ובו ריהוט בסיסי נשקף נוף לים. השירותים והמקלחות היו משותפים.

חדרי המדרגות, המעברים והמעליות היו ממוקמים בחלקו האחורי של המבנה בכיוון היבשה (שיני ה"מסרק"). בין שני אגפי האתר תוכנן מבנה מנהלתי, קבלה, וכיכר מרכזית. המרחק בין המרכז ואזורי המגורים היה כה רב, עד שהצריך גם תכנון של רכבת פנימית לשינוע האורחים ברחבי אתר הנופש.

בקצה הכיכר המרכזית תוכנן אולם כנסים ענק, אשר לדרישת היטלר יוכל להכיל את כל הנופשים המתכנסים יחדיו.

לאורך חוף הים בין שני אגפי הבניינים ומול המבנה המרכזי הוקם מזח אשר אִפשר עגינה של אוניות הנופש הענקיות שהיו גם הן בבעלות ה"כוח באמצעות שמחה".

כבכל אתר נופש, תוכננו בריכות שחייה, אולמות ספורט, בתי קולנוע וכל יתר השירותים המקובלים באתר מסוג זה.

היסטוריה

הבנייה החלה במאי 1936 ותוכננה להסתיים עד 1941 אך נפסקה ב-1939 ולא הושלמה מעולם עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה. למרות זאת נחשב האתר בפרורה לפרויקט אשר הגיע לשלב הבנייה המתקדם ביותר מכל מפעלי הבנייה המגלומנים, אשר תוכננו והוחל בביצועם בתקופת הרייך השלישי.

בתקופת המלחמה שימש האתר, שרוב בנייתו הושלמה, כמתקן אימונים וכבית חולים צבאי. בנוסף לכך מצאו בו מחסה גם אזרחים שנמלטו מההפצצות בערי צפון גרמניה כהמבורג ואחרות.

לאחר המלחמה הוחזק האתר בידי הסובייטים אשר גרמו לנזקים רבים למבנים, בזזו ופירקו חלקים מהם והרסו לחלוטין אחרים.

בין השנים 1950 - 1991 היה האתר בשליטת צבא גרמניה המזרחית, אשר השתמש בו כמתקן לאימוני לוחמה בשטח בנוי והמשיך לגרום לנזקים והרס רב נוסף בחלקים ממנו.

בחלקים אחרים של האתר השתמש הצבא למגורי חיילים ואף כאתר נופש לקצינים. חלקים אלה תוחזקו ונשמרו אם כי לא במראם המקורי.

לאחר איחוד גרמניה עלתה מחדש השאלה בדבר גורלו של "הקולוסוס של ריגן"^[1]. היו שרצו לפרק ולהשמיד כל זכר לתקופה הנאצית בעוד אחרים צידדו בשימור וחידוש השימוש באתר הייחודי.

מאז שנת 2000 פועלת במקום קבוצה הפועלת לשימור ומפעילה מוזיאון מקומי ובו מרכז לתיעוד והפעלת סיורים לימודיים. בשנת 2008 אושרה תוכנית משקיעים להחזרת האתר ליעודו המקורי כאתר נופש בממדים צנועים יותר.