פרויקט חבקוק

פרויקט חבקוק (באנגלית: Project Habakkuk) היה מיזם בריטי במלחמת העולם השנייה, שמטרתו הייתה הקמתה של נושאת מטוסים שלא ניתן להטביעה.

הפרויקט החל כניסיון לפתור את בעיית הצוללות הגרמניות שהטביעו אוניות בריטיות רבות באוקיינוס האטלנטי. האמצעי הטוב ביותר נגד הצוללות היו מטוסים, אלא שהמרחק הגדול בין ארצות הברית לבריטניה מנע אפשרות של סיורים בלתי פוסקים לאורך כל הנתיב הימי שביניהן. הפתרון המתבקש היה לבנות נושאות מטוסים שיפטרלו לאורך הנתיב, אלא שכמויות הפלדה והאלומיניום, הנדרשים בכמויות גדולות לבניית נושאת מטוסים, היו אז בצמצום ונדרשו למטרות אחרות. מלבד זאת נושאת המטוסים עצמה הייתה בסכנה של התקפה של צוללות.

ביוני 1942 העלה ג'פרי פייק (Geoffrey Pike), ממציא יהודי אקסצנטרי, הצעה לפתרון הבעיה. פייק, אז יועץ מדעי במטה מבצעים משולבים - יחידה צבאית בריטית שתפקידה העיקרי היה לארגן פעולות קומנדו באירופה הכבושה ולתכנן נחיתות אמפיביות, הציע להכין משטח נחיתה גדול מקרח באמצע הדרך, שעליו יוכלו המטוסים לנחות, לתדלק ולהמריא שוב. למשטח קרח היה היתרון שלא ניתן להטביעו בהיותו קל מהמים, אבל הבעיה הייתה שקרח הוא חומר שברירי והוא מתנפץ לרסיסים כשהוא נפגע בהפצצה. על מנת ליישם את הרעיון היה צריך למצוא דרך לחזק את הקרח. את הפתרון לבעיה זו סיפק הרמן מארק, כימאי וקריסטלוגרף אוסטרי ממוצא יהודי שלימד באוניברסיטת וינה ונמלט לקנדה כשהנאצים סיפחו את אוסטריה, ולאחר שנתיים עבר לארצות הברית על מנת ללמד במכון הפוליטכני של ברוקלין. על פי בקשתו של ג'ון דזמונד ברנל, היועץ המדעי הראשי של "מבצעים משולבים" שהכיר את מארק לפני המלחמה, נפגש מארק עם פייק, ששהה אז בארצות הברית. פייק סיפר לו על הרעיון ועל הבעיה, ומארק הציע להוסיף נסורת בכמות קטנה (כארבעה אחוז מהתערובת) לקרח. בעת ששהה בקנדה עבד מארק במשך שנתיים בתעשיית העץ, ועל פי ניסיונו תערובת הקרח והנסורת הייתה חזקה בהרבה מקרח נקי, והיא גם נמסה לאט יותר.

פייק כתב לסגן אדמירל לואי מאונטבאטן, מפקד יחידת "מבצעים משולבים", תזכיר ארוך ובו העלה את רעיון משטח הנחיתה. מאונטבאטן, שמעמדו התערער מאוד בעקבות כישלון הפשיטה על דייפ, מבצע קומנדו שאורגן על ידי מבצעים משולבים שהתרחש זמן קצר קודם לכן, החליט שפרויקט חבקוק יכול לקדם את מעמדו ואישר להתחיל בפרויקט. באוקטובר 1942 הוטלה בדיקת תכונות התערובת על מקס פרוץ, קריסטלוגרף אוסטרי ממוצא יהודי. פרוץ, שעבד לפני המלחמה במעבדת קוונדיש שבאוניברסיטת קיימברידג' בהדרכתו של ויליאם לורנס בראג, נאסר בתחילת המלחמה והוגלה לקנדה בשל היותו נתין אוסטרי. במרץ 1941 השתכנעו השלטונות הבריטים באיוולת של הגלייתו ואישרו לו לחזור לקיימברידג', שם גויס לפרויקט חבקוק. הצוות שלו אימת את תכונות החומר כפי שתיאר אותם מרק וכינה אותו פייקריט (Pykrete), על שם בעל רעיון הפרויקט. באמצעות ניסיונות שונים גילה הצוות שהתערובת בעלת החוזק הגדול ביותר מורכבת מ-14% נסורת ו-86% מים.

שם הפרויקט - "חבקוק", על שם הנביא חבקוק, הוצע על ידי פייק בהשראת הפסוק:

"רְאוּ בַגּוֹיִם וְהַבִּיטוּ, וְהִתַּמְּהוּ תְּמָהוּ: כִּי-פֹעַל פֹּעֵל בִּימֵיכֶם, לֹא תַאֲמִינוּ כִּי יְסֻפָּר."

— ספר חבקוק, פרק א', פסוק ה'

וינסטון צ'רצ'יל התלהב מהפרויקט והורה לסייע לצוות של מאונטבאטן בפרויקט. על ברנל הוטל לבצע את המחקר והפיתוח של פרויקט חבקוק. ברנל תמך בפרויקט ותבע ראשית לבצע ניסוי ייצור בקנה מידה מלא של הספינה בקנדה, שהייתה מקור טבעי הן לקרח והן לעץ. מטרת הניסוי הייתה לגלות את הבעיות בטרם ייגשו לבניית הספינה הראשונה, שכן לאיש לא היה עדיין ניסיון עם בנייה בקרח בקנה מידה גדול. צוות פרויקט חבקוק נפגש לראשונה ב-7 בינואר 1943 וכלל את פייק, ברנל, מאונטבאטן ופרדריק לינדמן. בעקבות הפגישה העלה ברנל בכתב את ההצעה ובה הניח כי אם יבוצע הניסוי כפי שהציע, ניתן יהיה להשיק את ספינת הקרח הראשונה ב-1944.

ב-28 בפברואר 1943 הגיע ברנל לניו יורק, שם נפגש עם פייק והשניים המריאו לקנדה על מנת לחזות בניסיונות השונים שעשו הקנדים בבניית מודלים מפייקריט ובבדיקת עמידותם לירי. דגם ניסיוני של הספינה, שגודלו 18 על 9 מטרים, נוסה באגם לואיז ובאגם פטרישה באלברטה, קנדה.

בהדרגה התברר כי חיסרון רציני מאד בתוכנית הוא נטייתו של הקרח (גם כשהוא מעורב בנסורת) לזרום באיטיות תחת לחץ כפי שקורה בקרחונים. היה צריך להגדיל מאד את החיזוקים במוטות פלדה ולהוסיף שכבת בידוד על מנת למנוע מהקרח להתחמם. המחיר של נושאת המטוסים מפייקריט החל לטפס הרבה מעבר להערכה הראשונית. אף על פי שברנל ופייק ניסו להפעיל לחץ על הקנדים לזרז את הקמת המודל הראשוני, על מנת לקבל החלטה סופית לגבי ישימות הפרויקט עבדו הקנדים בצורה זהירה ואיטית. במאי 1943 כבר היה חם מדי לבניית דגם ראשוני מקרח ולא היה טעם בהמשך הניסויים. במצב עניינים זה הגיעו ברנל ופייק למסקנה שספינת חבקוק מבצעית ראשונה לא תהיה מוכנה ב-1944.

בתחילת קיץ 1943 המשיכו מהנדסים וארכיטקטים ימיים לעבוד על הפרויקט עם ברנל ופרוץ. הדרישות מכלי השיט הפכו יותר ויותר תובעניות. לספינה הייתה אמורה להיות יכולת שיט למרחק של 11,000 קילומטרים בין תדלוק לתדלוק, והיא הייתה אמורה לעמוד בפני הגלים הגדולים ביותר שנמדדו אי פעם. האדמירליות דרשה שהספינה תהיה חסינה בפני טורפדו מה שחייב שעובי הדופן יהיה לפחות 12 מטרים. גם לחיל האוויר המלכותי היו דרישות משלו. חיל האוויר דרש שגם המפציצים הכבדים ביותר יוכלו להמריא מהספינה מה שחייב שאורך הספינה יהיה לפחות 600 מטרים. גם נושא היגוי הספינה יצר בעיות. בתחילה תוכנן שהיגוי הספינה יבוצע על ידי שליטה על מהירות המנועים שמשני צדי הספינה, אבל חיל הים המלכותי החליט שהגה כיוון הוא הכרחי. עם זאת, הבעיה של הרכבה ושליטה על הגה כיוון שגובהו 30 מטרים לא נפתרה מעולם.

אורך נושאת המטוסים המתוכננת היה 600 מטרים, ומשקלה היה אמור להיות 2,000,000 טון. נושאת המטוסים הייתה אמורה להיבנות מ-280,000 לבני קרח. מתקן קירור בלב הספינה היה אמור למנוע ממנה להימס בשמש. הפרויקט תוכנן לעלות 70 מיליון דולר, ולהשלמתו נדרשה עבודתם של 8,000 עובדים במשך כ-8 חודשים.

בשל השוקע (עומקה של הספינה מפני הים ועד לתחתיתה של הספינה) של נושאת המטוסים היא לא הייתה אמורה להיות מסוגלת להיכנס למרבית הנמלים. המהירות הצפויה של הספינה הייתה אמורה להיות 10 קשרים (18 קמ"ש), והיא הייתה אמורה להיות מונעת על ידי 26 מנועים חשמליים. החימוש המתוכנן של הספינה היה אמור להיות 40 תותחים דו-קניים, והיה אמור להיות עליה מקום ל-150 מטוסי הפצצה.

באוגוסט 1943 הצטרף ברנל, כחלק מהצוות של מאונטבאטן, למשלחת לוועידת קוויבק. המשלחת שכללה את וינסטון צ'רצ'יל, חלק מהממשלה הבריטית ואנשי צבא רבים, כולל ראשי המטות, נסעה בספינה קווין מרי מבריטניה לקנדה. במהלך השיט הציג ברנל בפני ראשי הצבא את הרעיונות בדבר פרויקט חבקוק והם החליטו להמשיך את הפרויקט ואף לתת לו עדיפות גבוהה. ביום האחרון של הפגישה הזמין צ'רצ'יל את ברנל להציג בפני נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, את התכונות המיוחדות של הפייקריט.

למרות ההתלהבות הראשונית שהפגינו ראשי המטות מהתכונות הפיזיות של הפייקריט, כפי שהוצגו להם על ידי ברנל, הלכה והתגברה התנגדות בין אנשי הצבא (בייחוד האמריקנים) לפרויקט חבקוק. בדצמבר 1943 הוחלט לסגור את הפרויקט בנימוק של עלות גבוהה וקשיים הנדסיים.