פסק דין רבינאי נגד מן שקד
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| ערכאה | בית המשפט העליון |
| תאריך החלטה | 8 באפריל 1979 |
| החלטה | |
| זכרון הדברים שנדון הוא בגדר חוזה מחייב, משום שעמד במבחנים לעניין זה | |
| חברי המותב | |
| חברי המותב | יואל זוסמן, אלפרד ויתקון, אהרן ברק |
פסק דין עא 158/77 חוה רבינאי נ׳ חברת מן שקד בע"מ (בפירוק)[1] הוא פסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון בשנת 1979 ונכתב על ידי אהרון ברק.
פסק הדין קובע את המבחנים שעל חוזה בין צדדים לעמוד בהם על מנת שיהיה בעל תוקף. מובאים בו שני מבחנים עיקריים לצורך הבחנה בין זיכרון דברים שהוא רק שלב ביניים במשא ומתן ובין זיכרון דברים מחייב כשלעצמו: מבחן הקשר (או בשמו בפסק הדין: "נוסחת הקשר") ומבחן המסוימות. מבחן הקשר בודק את כוונת הצדדים לבוא בקשר משפטי מחייב על ידי בחינת מידת הקשר בין זיכרון הדברים ובין החוזה המחייב שיוולד כתוצאה מהמשא ומתן. מבחן המסוימות בודק את מידת הפירוט של חוזה כתנאי לקיומו כחוזה מחייב. הנחת היסוד בבסיס מבחן המסוימות היא שחוזה צריך שיהיו בו מספיק פרטים בכדי לספק את מידת הוודאות המינימלית הדרושה בכדי לעשותו בר ביצוע.
פסק הדין נחשב לבסיס בדיני חוזים ובענפי המשפט השונים הצומחים ממנו, כגון דיני מתווכים במקרקעין. פסק הדין קובע לראשונה כי בית משפט יכול להעניק צו אכיפה לחוזה תוך הוראה לשערוך המחיר, זאת על ידי פירוש סעיף 4 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970.
רקע
סעיף 2 לפסק הדין מתאר את נסיבות המקרה שבעקבותם חברת מן שקד בע"מ (בפסק דין זה - "המשיבה") הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי נגד גברת חוה רבינאי (בפסק דין זה - "המערערת"). לאחר שבית המשפט המחוזי פסק לטובתה של חברת מן שקד בע"מ, הגישה הגברת רבינאי ערעור לבית המשפט העליון. בסעיף 2 לפסק הדין מתאר השופט ברק את פרטי המקרה:
ביום 20.1.72, הוא יום חמישי בשבוע, נערך בביתה של המערערת זכרון דברים [...] בינה לבין המשיבה.
וזה לשון זכרון הדברים:
"זכרון דברים שנעשה ונחתם ביום 20.1.72 בין גברת רבינאי חוה ת.ז. 522846 בעלת מגרש בגוש 3926 חלקה 163 בשטח של 808 מ"ר, לבין חברת מן שקד בע"מ ע"י מנהלה מר יוסף איתמרי.
גב' רבינאי חוה הסכימה למכור את המגרש הנ"ל וחברת מן שקד הסכימה לקנות את המגרש הנ"ל, בסך של 275,000 ל"י.
על חשבון הבניה ניתן דמי קדימה בסך 15,000 ל"י. החוזה בין הצדדים יערך ביום חמישי 28.1.72 לפי התנאים דלקמן:
1. סך 15,000 ל"י בזמן חתימת הסכם זה.
2. סך 100,000 ל"י בחתימת החוזה ביום.28.1.72
3. סך 160,000 ל"י בזמן העברה בטאבו.
הסך של 160,000 ל"י במס' 3 יהיה צמוד לנת"ד מתאריך חתימת הסכם זה.
וע"ז באנו על החתום – 20.1.72
– (יוסף איתמרי) – (חוה רבינאי) – (מן שקד בע"מ)"
במעמד עריכת זכרון הדברים נכחו המערערת, בעלה, ומר אלבוים מטעם המשיבה. בו במעמד נחתם זכרון הדברים על־ידי המערערת. לא הוטבעה בו, בו במעמד, כל חתימה מטעם המשיבה. במקביל לעריכת זכרון הדברים וחתימתו על־ידי המערערת, נתן מר אלבוים שיק על סך 15,000 ל"י למערערת. ביום ראשון, ה־23.1.72 התקשרה המערערת לאלבוים והודיעה לו כי היא חוזרת בה מכל הענין ואינה מעונינת לחתום על החוזה. באותו יום משך בעלה של המערערת שיק בנקאי על סך 15,000 ל"י במקום זה שניתן על־ידי אלבוים במעמד עריכת החוזה, ושהוכנס לבנק ביום ששי. ביום שלישי 25.1.72 קיבלה המערערת הודעה בכתב כי ב־27.1.72 יפגשו הצדדים לשם חתימה על החוזה. למכתב צורף העתק מצולם של זכרון הדברים. הפעם היה זכרון דברים זה חתום על־ידי איתמרי ונושא חותמת המשיבה. מכתב דומה נתקבל ביום 26.1.72. באותו יום שלחה המערערת מכתב רשום למשיבה אליו צורף השיק הבנקאי הנזכר. ביום 22.7.72 קבלה המערערת מכתב נוסף מבא־כח המשיבה ובו דרישה לחתום על חוזה, אשר טיוטא ממנו צורפה למכתב. המערערת לא חתמה על הטיוטא, והשיבה באמצעות בא כוחה, כי אין כל חוזה בין הצדדים. ביום 21.4.72 הוגשה תביעתה של המשיבה לבית המשפט המחוזי לאכיפת זכרון הדברים.
פשוטו של מקרא: ביום חמישי ה-20.1.72 נפגשו גברת רבינאי ובעלה עם מר אלבוים, נציג חברת ׳מן שקד בע"מ׳. באותו יום חתמו הזוג רבינאי על זיכרון דברים. ביום ראשון ה-23.1.72 התקשרה גברת רבינאי למר אלבוים והביעה את חזרתה מהחוזה. ביום שלישי ה-25.1.72 קיבלה הגברת רבינאי העתק של זיכרון הדברים כשהוא חתום על ידי החברה. העובדה שגברת רבינאי הביעה את חזרתה מן החוזה לפני שקיבלה את העתק זיכרון הדברים כשהוא חתום על ידי החברה יש בה חשיבות לדיון כפי שיובהר בהמשך.
בפתח דבריו, מציין השופט ברק את טענותיה של הגברת רבינאי כפי שנטענו בפני בית המשפט המחוזי על ידי בא כוחה מר טוניק. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון תוקף מר טוניק את פסיקת המחוזי לגבי כל הטענות:
המערערת התגוננה בפני התביעה בשלוש טענות חלופיות: ראשית, זכרון הדברים אינו מחייב אותה; שנית, אין להעניק צו לאכיפת זכרון הדברים אפילו הוא מחייב; שלישית, בד בבד עם הענקת צו לאכיפת זכרון הדברים יש לשערך את המחיר שנקבע בו. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת האכיפה ודחה טענותיה הנזכרות של המערערת. מכאן הערעור שלפנינו, בו תוקף מר טוניק, בא־כוח המערערת, את פסק הדין של בית המשפט המחוזי לאורך החזית כולה, תוך שהוא מעלה מחדש את כל אותן הטענות שנטענו בבית־המשפט דלמטה.
פסק הדין
בפסק הדין מוצגות טענותיו של מר טוניק וטעמן:
קבוצת טענותיו הראשונות של מר טוניק מתמקדת בזכרון דברים זה, ומטרתן להראות כי הוא אינו מטיל כל חובה על המערערת, וזאת מהטעמים הבאים:
ראשית, זכרון הדברים אינו אלא הצעת המערערת שקיבולה נעשה לאחר שהמערערת חזרה בה מהצעתה;
שנית, הצדדים בקשו לראות עצמם קשורים רק עם חתימת החוזה המוזכר בזכרון הדברים, ולא על ידי זכרון הדברים עצמו;
שלישית, הצדדים החסירו מזכרון הדברים פרטים מהותיים;
רביעית, זכרון הדברים אינו עומד בדרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט–1969.
טענתה הראשונה של המערערת
טענתו הראשונה של מר טוניק היא שהחוזה לא יכול שיהיה תקף מאחר שהגברת רבינאי חזרה בה מקיבול ההסכם לפני שקיבלה הודעת קיבול מהחברה. סעיף 10 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג–1973 קובע כי: "הניצע רשאי לחזור בו מן הקיבול בהודעה למציע, ובלבד שהודעת החזרה נמסרה למציע לא לאחר שנמסרה לו הודעת הקיבול או שנודע לו על קיבול בדרך האמורה בסעיף 6(א)", כלומר, העובדה לפיה הגברת רבינאי חזרה בה מזיכרון הדברים לפני שקיבלה הודעת קיבול מהחברה יש בה כדי לבטל את תוקפו של החוזה.
לגבי טענה זו פסק בית המשפט המחוזי כי הקיבול נעשה עוד ביום בו חתמה הגברת רבינאי על החוזה, על ידי שיק המקדמה בסך 15,000 שנתן מר אלבוים לזוג רבינאי. סעיף 23 לאותו חוק קובע כי: "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם הייתה צורה מסוימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". היינו, עצם מסירת השיק לזוג רבינאי יש בה כדי להוות קיבול בעל פה.
מר טוניק חזר וטען כי חתימה הייתה צורת הקיבול המוסכמת על הצדדים באותו זיכרון דברים. לשם כך השתמש מר טוניק במילים "שנעשה ונחתם" בסוף החוזה. כאמור, החוק מציין שאם ישנה צורת קיבול מוסכמת בין הצדדים אזי צורה זו היא תנאי לתוקפו של החוזה: "...זולת אם הייתה צורה מסוימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". בית המשפט המחוזי דחה טענה זו בטענה שצמד המילים "נעשה ונחתם" באות לתאר מציאות ולא לקבוע נורמה בחוזה.
טענתה השנייה והשלישית של המערערת
טענתה השנייה והשלישית של המערערת באות יחד בפסק הדין מאחר ששתיהן יחד נסבות סביב השאלה האם ובאילו דברים זיכרון דברים הוא חוזה מחייב שיש לאכוף אותו. טענתו השנייה של מר טוניק היא כי לא הייתה כוונת הצדדים להתקשר בחוזה, זאת ניתן ללמוד מלשון זיכרון הדברים, בו מצוין בפירוש כי יהיה בעתיד חוזה. טענתו השלישית של מר טוניק היא כי חסרים בזיכרון הדברים פרטים מהותיים.
השופט ברק מציע שתי זוויות מבט חלופיות דרכן ניתן לבחון זיכרון דברים:
בהתאם לנקודת המבט האחת, עריכת זכרון הדברים היא שלב אחד מבין שלבי המשא והמתן, שלבים שתחילתם בטרם נעשה זכרון הדברים, המשכם הוא במעשה זכרון הדברים, וסיומם לאחר עריכת זכרון הדברים, עם כריתתו של החוזה המחייב. [..] בהתאם לנקודת המבט האחרת, הצדדים באו לכדי הסכם ביניהם, תוך שהם סיימו את עריכת המשא ומתן ביניהם עם עריכת זכרון הדברים.
בכדי להחליט באיזו דרך בוחנים זיכרון דברים, מציע השופט ברק לרכז שני מבחנים פרי בית המשפט העליון: האחד, "נוסחת הקשר", פרי פסיקתו של השופט צבי ברנזון בפסק הדין ע"א 407/66 הולצמן נ' איגר, קובע כי המבחן המרכזי לתוקפו של זיכרון דברים הוא כוונת הצדדים לבוא בהסכם משפטי מחייב, גם אם בכוונתם לבוא בהסכם מאוחר יותר. את כוונת הצדדים למדים מ-(א) אמות המידה של האדם הסביר, (ב) התנהגות הצדדים לפני, בעת ואחרי עריכת זיכרון הדברים ו-(ג) מתוכן זיכרון הדברים עצמו.
המבחן השני, "מבחן המסוימות", פרי פסיקתו של השופט משה עציוני בפסק הדין ע"א 153/74 אברהם נ׳ חבזה, קובע כי הסכמה על תנאים הכרחיים ומהותיים במסגרת זיכרון דברים היא תנאי לתוקפו המשפטי של זיכרון הדברים. כך כותב השופט עציוני בפסק הדין:
ציון התנאים ההכרחיים צריך לבוא גם כתוספת חיונית לכוונה בהנחה שזו כבר הוכחה, כלומר, שלתנאים הללו קיום משפטי עצמאי ואין הם בגדר אמצעי להוכחת כוונת הצדדים בלבד
— ע"א 153/74 אברהם נ' חבזה
בנוגע לפרטי המקרה נושא פסק דין זה, לגבי המבחן הראשון לפיו יש לבחון את כוונת הצדדים להתקשר בעסקה, קבע השופט ברק כי הייתה בכוונת הצדדים להתקשר בחוזה מחייב, זאת על בסיס קביעתו של בית המשפט המחוזי, אותה השאיר על כנה. בית המשפט המחוזי שמע שתי עדויות סותרות בנוגע למבחן זה: עדותה של החברה, לפיה הייתה בכוונת הצדדים לבוא בהסכם ועדותה של הגברת רבינאי, לפיה לא הייתה בכוונתה ובכוונת בעלה לבוא בהסכם. בית המשפט נטה לטובת החברה, והסתייע בעובדה שהגברת רבינאי קיבלה שיק של 15,000 ל"י במועד החתימה.
לגבי המבחן השני, קובע השופט ברק כי אף הוא מתקיים בזיכרון הדברים: מובאים בו פרטים אודות זהות הצדדים, תיאור הנכס, מהות העסקה, המחיר ומועדי התשלום.
טענתה הרביעית של המערערת
טענתו הרביעית של מר טוניק נוגעת לדרישת הדין שחוזה מכר מקרקעין ייערך בכתב. בתוך טענה זו מקופלת גם הטענה לפיה זיכרון הדברים חסר פרטים מהותיים. הטענה במהותה נשענת על סעיף 8 לחוק המקרקעין, לפיו "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". בכדי לטעון שזיכרון הדברים אינו עומד בהוראת חוק המקרקעין, ניסה מר טוניק להפריך את היות זיכרון הדברים "מסמך בכתב", זאת על בסיס טענתו הראשונה: טענת ׳חזרה לפני הודעת קיבול׳ לפי סעיף 10 לחוק החוזים הכללי, ומשזו הופרכה, טענת ׳קביעת צורת הקיבול׳ לפי סיפא דסעיף 23 לחוק החוזים הכללי. דהיינו, זיכרון הדברים לא נחתם על ידי שני הצדדים לפני הודעתה של המערערת כי היא חוזרת בה מקיבול החוזה. במצב עניינים שכזה, גם אם זיכרון הדברים משתכלל והופך לחוזה, עובדת היותו חתום בידי צד אחד בלבד פוסלת אותו מלהיות חוזה מכר מקרקעין, ובמילים אחרות, מרוקן אותו מכל תוכן על אף שהצורה תקינה מבחינה חוזית.
בנוגע לטענה זו פסק השופט ברק כי די בכך שהמערערת חתמה על המסמך בכדי שיסווג כ"מסמך בכתב". הנימוק לכך הוא שהדרישה למסמך בכתב היא התחייבות של המוכר, לפי סעיף 6 לאותו החוק[2]. בנוגע לטענה לפיה חסרים פרטים מהותיים קובע השופט ברק כי הדרישה למסמך בכתב היא דרישה מהותית שנועדה להעיד על רצינות הצדדים הבאים בהסכם, ולא דרישה ראייתית בנוגע לעסקה ופרטיה. על כן, די כי יציינו הצדדים כי בכוונתם להתקשר בעסקה כדי למלא אחר הוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין.
צו אכיפה ושערוך
קבוצת הטענות השניה של מר טוניק כוללת טענה אחת והיא שגם אם זיכרון הדברים אכן תקף וכפועל יוצא על הגברת רבינאי למכור את המגרש, לא יוציא בית המשפט צו ביצוע רגיל אלא צו ביצוע המותנה בשיערוך מחיר המגרש, זאת מאחר וערך הכסף ירד משמעותית מיום חתימת זיכרון הדברים ועד יום הוצאת הצו בעתיד.
שנות ה-70, כמו גם שנות ה-80, היו מאופיינות באינפלציה גבוהה מאוד ביחס לאינפלציה בשנות ה-90 של המאה ה-20 ושנות האלפיים. בשנת 1972, שנת החתימה על זיכרון הדברים, הסתכמה האינפלציה במדד המחירים לצרכן ב-12.35%. בשנים שלאחר מכן הסתכמה האינפלציה בשיעורים גבוהים יותר: 26.40% בשנת 1973, 56.18% בשנת 1973, עד שהגיעה לשיא של העשור בשנת 1979 אז הסתכמה ב-111.39%.
| 1972 | 12.35% |
| 1973 | 26.40% |
| 1974 | 56.18% |
| 1975 | 23.52% |
| 1976 | 38.02% |
| 1977 | 42.54% |
| 1978 | 48.14% |
| 1979 | 111.39% |
מכך עולה שגם אם נניח שלא השתנה ערך הקרקע נושא זיכרון הדברים, הרי שהמחירים הנקובים בו משקפים לו ערך נמוך בהרבה מערכו בשעת כתיבת פסק הדין, ועל כן מבקש מר טוניק לשערך את הקרקע ולהתנות את צו הביצוע בשיערוך.
בנוגע לטענה זו פסק בית המשפט כי יש מקום לבית המשפט להורות על שיערוך החיוב נשוא החוזה ולהתנות אכיפתו בשיערוך. נימוקו של בית המשפט נעוץ בסעיף 4 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970. החוק קובע כי: "בית המשפט רשאי להתנות את אכיפת החוזה בקיום חיוביו של הנפגע או בהבטחת קיומם או בתנאים אחרים המתחייבים מן החוזה או לפי נסיבות העניין". השופט ברק תלה את תניית השיערוך בביטוי "המתחייבים מן החוזה", שפירושו, שמדובר בעניינים המתחייבים מהחוזה עצמו, ולא בעניינים שבין הצדדים לחוזה.
פסק הדין מציין גם את הבעייתיות שבשיערוך חובות בתקופות אינפלציה גואה בפסיקה. מחד, טוענים הנומינליסטים שאין מקום לשיערוך שאינו משתקף מרצון הצדדים בשעת החתימה על החוזה. מאידך, טוענים אחרים בשם עקרונות של צדק שיהיה זה לעג לרש לדבוק בערכים נומינליסטיים בתקופות שהאינפלציה בהן גואה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Money in the Law: National and International. (Rev. ed.) By Arthur Nussbaum, 1950
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ דיני מתווכים במקרקעין, חלק שני: מושגי יסוד ופסקי דין, צבי ה. פרייזלר, עו"ד עמוד 13 - הנוסח המלא של פסק הדין
- ↑ עיין ע"א 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק שותפות רשומה נ׳ מנהל עזבון המנוח יהושע בידרמן
פסק דין רבינאי נגד מן שקד43034063